מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית אזולאי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי שגב. יחד אנו מתעדים סיפור משפחתי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

העלייה לארץ

בשנת 1956 הודיעו שלטונות מרוקו בצו רשמי על הפסקת ההגירה היהודית. להוריי, חביב ואסתר ז"ל, הייתה זיקה עזה לעלות לארץ ישראל. כשאמי שמעה על הצו הנורא, היא פשוט ישבה ובכתה. לפני חמש שנים שלחה את אחי חיים, שהיה אז בן 13, לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. באותם ימים העלו את כל הצעירים לקיבוצים במטרה ללמד אותם עברית כדי שיוכלו לעזור להורים. מאוחר יותר קם ארגון חשאי במחתרת שמטרתו לעזור ליהודים לעלות לארץ ישראל, וכך עלינו לארץ בשנת 1957. היינו שלושה ילדים: אני בת 8, אחי ציון בן 7 ומאיר בן 4. הכל היה בסתר ובחשאי, בלי שאף אחד ידע.

אני זוכרת שקראו להם "הציונים". האיש עם הכובע ומשקפי השמש ישב עם הורי והסביר להם שאסור לדבר על זה, ושאף אחד לא צריך לדעת. פשוט לסגור את הבית ואת החנות ולספר שאנחנו יוצאים לחופשה בספרד אצל משפחה. אימי הכינה שני ארגזים גדולים מלאים בכל טוב: בגדים חדשים, ריבות, תבלינים ועוד, כי המשפחה שהייתה בארץ סיפרה שזה חסר בישראל. האיש הציוני הגיע לבדוק מה אימי ארזה. הוא אמר לה: "לא גברת, שום ארגזים! אם את רוצה לעלות לישראל, את צריכה לארוז שני מזוודות בגדים בלבד." אימי הזילה דמעות וויתרה על הכל, העיקר לעלות לארץ ישראל. הגעגועים לבן שלה היו עזים.

היום אני חושבת כמה גיבורים היו הוריי שעלו לארץ בחשאי, כנגד כל הסיכויים, ללא פחד. הם ויתרו על הבית, על החנות, על הכל. האיש הציוני אמר: "אני מצרף אדם רווק שיעזור לכם עם הילדים. כל מבוגר יחזיק יד לילד ומזוודה." הוא הזהיר: "צריך לשמור טוב על הילדים ולא לדבר עם אף אחד." למחרת בשעות הבוקר המוקדמות הגיע הנהג. הוא לקח אותנו למלון בספרד, הכניס אותנו לחדר וביקש לנעול ולא לפתוח לאף אחד, רק אם נשמע שלוש נקישות. הם דאגו לנו לאוכל ושתייה.

זוכרת אני שתמיד חיכינו לאדם המסוים עם סימנים וצבע כובע מסוים. אני היום שואלת איזו אמונה חזקה הייתה להורים להאמין לאדם הזה. כך הגענו למחנה בגיברלטר ומשם למחנה בצרפת, בעיר מרסיי. אחרי כמה חודשים עלינו באונייה לארץ ישראל לעיירה שלומי. לאחר מספר חודשים עברנו לגור בצריף "פחון" בבית שמש. תלאות העלייה לא היו קלות, והקינוח היה מגורים בצריף, בחום ובקור. היה קשה מאוד עם שירותים מחוץ לצריף.

הבית בו נולדתי והימים הראשונים

נולדתי בעיר פאס שבמרוקו, בבית חמים ונעים. כילדה הבית היה נראה גדול ומרווח עם הרבה שכנים והרבה שמחת חיים. הבניין בו גרתי היה בן שתי קומות מגורים וגג על כל הבניין עם מרפסת ענקית. וכך זה היה מחולק: בקומה הראשונה גרו מספר משפחות ובקומה השנייה עוד מספר משפחות. בין הקומות בתוך המבנה היה מעקה עגול מהקומה הראשונה ועד הגג, כלומר מהקומה השנייה. עמדנו מסביב למעקה והסתכלנו על השכנים למטה ויכולנו לנהל איתם שיחה. וכך היה גם בגג מעקה עגול שיכולנו להשקיף על הקומה הראשונה והשנייה. הייתה שם גם באר מים שממנה נהגנו לדלות מים לצורך מקלחת וכביסות. אנחנו גרנו בקומת ביניים, אבל זוכרת אני שלרוב שיחקתי עם חברותי בקומה הראשונה ובגג. בחג הסוכות כל הגג היה מלא סוכות.

כשאחת השכנות ילדה, כל השכנים מהקומה הראשונה והשנייה שמחו בשמחתה וצהלו, תמכו ועזרו ליולדת, רקדו ושרו. לא זכור לי שהיו מריבות וצעקות בין השכנים – כולנו היינו משפחה אחת גדולה, תמיד היה שמח. אנחנו גרנו בקומת ביניים בין הקומה השנייה לגג. היו לנו שני חדרים גדולים ומרתף, חדר ענק לשינה וחדר שהיה סלון ומטבח, ובגג היה לנו מין חדר קטן שבו התקלחנו וכיבסנו את הבגדים. אהבתי מאוד לעלות לגג. הייתי עולה לבד לגג (מרפסת). אני זוכרת שהייתי עומדת על יד המעקה בהנאה ומביטה בנוף ובעיקר בעולם הקטן והנפלא שנשקף מול עיני הקטנות מרותקת. הייתי בתוך עולמי הקטן וראיתי אנשים קטנים, מכוניות קטנות, בתים כבישים ועצים. הכל היה קטן. דמיינתי ונכנסתי בהנאה לעולם הקטן. נהניתי לעמוד שעות ולהביט במראה המדהים והמופלא. כילדה הייתי בטוחה שיש עולם קטן.

לאבי הייתה חנות לתפירת נעליים ולתיקון עם שותף ערבי. למדתי בכיתה א' בבית ספר אליאנס. למדנו בשפה הצרפתית. אני זוכרת את בית הספר מלא ילדות. לכל כיתה בבית הספר הייתה תלבושת אחידה – בגד מיוחד עם צווארון לבן וסרט בצבע לבן על הראש, לכל כיתה בבית הספר היה סרט על הראש בצבע אחר. לכולם היה שיער קצר ולמי שהיו כינים עשו קרחת. המורה הייתה קשוחה ורצינית בלי חיוך על הפנים. כל מי שאיחרה לבית הספר עמדה בצד ואז כל המאחרות היו מושיטות את כפות ידיהן, וכך המורה הצליפה עם סרגל על כפות הידיים עד שבכינו. גם אני זכיתי להנאה זו, זה היה מאוד כואב! מי שלא הכין שיעורי בית קיבל עונש חמור מאוד – העמידו את אותה תלמידה מול העץ שבחצר עם הפנים לעץ והמחברת פתוחה וקשורה על הגב. מאוד מבייש. אני זוכרת שישבנו על יד שולחן בטורים כמו היום בבתי הספר. הייתה לנו צנצנת קטנה מלאה בדיו לכתיבה באמצע השולחן. אני זוכרת שכתבנו תמיד תאריך, שם וסיפור כל בוקר יחד עם המורה. היה שקט בכיתה – דממה, וכל התלמידות היו רציניות.

בארוחת בוקר עמדנו בשורה עם ספל ביד כדי לקבל שוקו ולחמנייה. כשהגענו לארץ ישראל תמיד חלמתי על בית הספר, על החברות, על הבית שעזבנו ובעיקר התגעגעתי לעולמי הקטן. והנה לפני כעשר שנים טסנו אני ואחי לטיול במרוקו. במסגרת הטיול הגענו לעיר פאס. עצרנו בדיוק ברחוב שגרנו בו, אפילו עמדתי על יד דלת הכניסה. לא זיהיתי בהתחלה שזו הכניסה לבית וצמוד לבית היה בית כנסת בו אבי ואחי היו מתפללים יום יום, אבל אחי זיהה את הבית כי הוא זכר טוב את בית הכנסת. הוא קרא לי בקול מרגש ובהתלהבות יהודית: "את עומדת על יד הבית וזה בית הכנסת שהתפללנו אני ואבא, ופה הייתה מאפייה" וכו'.. ומיד זכרוני חזר אליי, אבל הכל נראה לי קטן מאוד לעומת מה שזכרתי כילדה. כילדה הרחוב נראה לי גדול ומלא חנויות מסביב, דלת הכניסה הייתה ענקית.. ביקשנו רשות ועלינו לבית. חדר המדרגות היה צר, הכל היה ישן וכל הבניין היה קטן. מוזר – אמרתי לאחי – זה לא יכול להיות, הכל נראה לי קטן וישן. אני זוכרת שהכל היה גדול. גם המרפסת שבגג הייתה ענקית, ואז עמדתי במקום שממנו השקפתי על העולם הקטן ורק אז הבנתי שזה היה עולם רגיל. זה היה פלא בעיני לראות היכן נולדתי.

סבתא כיום מתנדבת בביטוח לאומי

סבתא כיום מתנדבת בביטוח לאומי. יש לה שלוש נשים קבועות שפעם בשבוע היא מתקשרת אליהן ולפעמים הולכת לבקר אותן. כל פעם המדריכה נותנת לה נשים אחרות להתנדב איתן. אלה יכולות להיות גם נשים בנות 60, אלמנות, קשישים שהביטוח לאומי מתעניין מה קורה איתם. אם האנשים שסבתא מבקרת צריכים עזרה אז סבתא מסבירה להם מה לעשות, איזה טפסים למלא כדי שיקבלו עזרה מביטוח לאומי. בנוסף סבתא הולכת לבקר אנשים שהגיעו לגיל 100, לתת להם תעודה עם ברכה מטעם הביטוח הלאומי. סבתא מספרת שהמבוגרים שבאים אליהם שמחים מאוד ואומרים 'תודה רבה שאתם מתעניינים בי וחושבים עליי'. לפעמים האנשים שסבתא באה לבקר אותם הם הורים לילדים שהיו בגן שלה והם מאוד שמחים שמתנדבת מהביטוח הלאומי מגיעה, ובייחוד היא, שאותה הם מכירים שואלת לשלומם.

יש לי חלום – סבתא שלי מספרת

"החלום שלי הוא ללמוד לנהוג, לצאת מהבית, לקחת את הרכב ולנסוע, במקום שיסיעו אותי או שאסע באוטובוס. כאשר אחד הבנים שלי למד לתאוריה החלטתי ללמוד ביחד איתו ואפילו למדתי הרבה, אך לבסוף חששתי ללמוד נהיגה וזה משהו שאני מצטערת שלא עשיתי."

מתכון משפחתי למופלטה (הכי טעים!):

המופלטה של סבתא

החומרים:

1 ק"ג קמח

3 כוסות מים בערך

קצת מלח

אופן ההכנה:

הבצק צריך להיות רך ונעים למגע. למרוח עליו קצת שמן ולתת לו לנוח. אחר כך מכינים מזה כדורים בגודל כדור פינג פונג ושמים על מגש. שמים עליהם שמן.

לוקחים כל כדור, מורחים טיפה שמן על השיש, פותחים את הכדור עם היד ואז עם מערוך.

צריך מחבת עבה, מחממים אותה, שמים את הראשון על המחבת, בינתיים מכינים את השני ואז הופכים את הראשון,  ואז מעל שמים עוד הרבה מופלטות, עד שנוצרת ערימה.

מלחמת חרבות ברזל

בתאריך 6.10.23 עשינו יום כיף עם סבתא וסבא בתל אביב. טיילנו ונהנינו, ישבנו במסעדה והרגשנו מעולה. בדרך בחזרה הביתה סבתא אמרה: "עכשיו זה הכי טוב שיכול להיות במדינת ישראל". ואז סיפרה לנו על מלחמת יום כיפור: כשהיה יום כיפור סבתא וסבא שלי צמו ואימא שלי הייתה בת חודש וחצי, פתאום שמעו אנשים מדברים שהתחילה מלחמה. מהר סבא שלי פתח את הרדיו ושמע שקראו לו לבוא למילואים. זה היה בהפתעה גדולה. בדיוק כמו מלחמת חרבות ברזל שתפסה את כולנו בהפתעה ולא חשבנו שדבר כזה יכול לקרות. וסבתא אמרה: זאת המדינה שלנו – אין לנו מדינה אחרת.

הזוית האישית

שגב הנכד המתעד: בעקבות המפגשים של הקשר הרב דורי עם סבתא הרגשתי שאני מכיר את סבתא שלי יותר. למדתי את הגישה של סבתא לחיים שהיא כמו שחיו פעם- שצריך לעבוד קשה.

סבתא יהודית: לשגב ולי יש קשר חם ואוהב לאורך כל השנים. שגב הוא ילד רגוע שאוהב לעזור ולשמוע סיפורים מהעבר, ללא קשר לעבודה על העבר שלי. שמחתי לעזור לו, לספר ולענות על השאלות. העבודה על המעברה והעלייה חיזקה בנו עוד יותר את הקשר הבן דורי. שנינו התרגשו מהסיפורים. שגב הוא ילד מנומס שתמיד מודה לי על המאכלים ובמיוחד על המופלטה שאני מכינה לו לאורך כל השנים. היה ממש כיף ואני שמחה מאוד להמשך הקניית מורשת העבר לדור העתיד.