מאגר סיפורי מורשת

בחרתי לספר את הסיפור של סבא רבא שלי מצד אמא: דוד לפ, הוא הסבא רבא היחיד שנשאר עדיין בחיים. דוד נולד בתאריך 10/4/1931 בקובנה שבליטא וזהו סיפורו:

"גרתי בשכונה של יהודים שאח"כ הפכה לגטו קובנה. היה לי בית קטן מאוד, היינו ענים, גרנו בבית ארבעה ילדים וזוג הורים. השכונה כולה הייתה ברובה שכונה ענייה, הייתה לנו חצר שאמא שלי גידלה שם תרנגולות וברווזים. בחצר הייתה גם באר מים שמשם לקחנו מים. לא היה באזור רופא או בית ספר וגם חשמל לא היה לנו, הינו משתמשים בעששית עם נפט. אני זוכר שרק בגיל 8 לאחר מותו של אבי הלכתי לבית ספר בבית ילדים יהודי בעיר קובנה רחוק מהשכונה שגדלתי . היו לי ארבעה אחים. הגדולה לאה אחריה מניה אחריה משה ואז אני הקטן. האחים היו גדולים ממני בהרבה שנים. בבית דיברנו אידיש היהודים דיברו באידיש ושאר הליטאים דיברו ליטאית ידעתי גם ליטאית אבל בבית דיברנו רק אידיש.

בבית הילדים שגדלתי מגיל 8, למדנו לדבר ברוסית וליטאית זו הייתה תקופה שהרוסים כבשו את ליטא כל המורים הפכו לקומוניסטיים למרות שבינינו דיברנו אידיש. את רוב הזיכרונות שלי אני זוכר רק מגיל 8, הגיל שבו הייתי בבית ילדים. כשעברתי לבית היתומים האחים הגדולים היו בבית ועבדו אחותי עבדה בבית חרושת ואחי במסגרייה. הייתי בבית יתומים משנת 1939 עד 1941 שהתחילה מלחמת העולם השנייה. בתאריך 22/06/1941 המורה לקחה אותנו לרכבת כדי לנסוע לרוסיה. היינו 57 ילדים. הרכבת הייתה צבאית של חיילים רוסים והמשטרה הצבאית הרוסית הורידה את כל הילדים וחייל רוסי הסתיר אותי מאחורי הגב. ואני נשארתי על הרכבת עם עוד 20 ילדים שהצליחו להישאר ברכבת אך את כל השאר הורידו מהרכבת.

הגענו לרוסיה ושם הכניסו אותנו לבית ילדים רוסי, אני ועוד 20 ילדים. שם למדנו והרביצו לנו שם רק בגלל שאנחנו יהודים היינו שם שנה אחת, אח"כ העבירו אותנו לבית ילדים יהודי ושם פגשנו את הילדים שלא עלו על הרכבת. שם היינו יחד עד שנת 1944. כשהייתי בן 13 הרוסים כבשו את ליטא מהגרמנים ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים לחזור לליטא אז חזרנו לליטא והיינו בבית ילדים בליטא עד שפגשתי את לאה אחותי. אמא שלי כבר לא הייתה בחיים כי הגרמנים הרגו אותה בשנת 1943.

אחותי לאה הייתה שכנה של הרב של קובנה ונודע לה שהרב הזה מציל ילדים יהודים והיא ביקשה שהוא יביא אותי לארץ ישראל. הוא הסכים בתנאי שאגיע לבית כנסת ללמוד להתפלל. ארגנו 4 משאיות לעבור לפולין אבל מישהו הלשין ותפסו אותנו על הגבול. את המבוגרים הכניסו לבית סוהר והילדים שמו במקום כמו בית ילדים מכל הגילאים כולל תינוקות, בוילנה בליטא. כשהשומר לא היה אני ברחתי והגעתי לבית כנסת ושם נתנו לי 100 זלוטי ואמרו שאני אנסה להציל את הילדים, ילדים בני 3,5,7.

כשחזרתי בחזרה השומר שמח שחזרתי והוא הסכים שאני אהיה השומר של הילדים. אני ועוד ילד גדול, בן 15 בערך, הוצאנו את הילדים ושמנו אותם על כרכרה עם מגלשיים. היה חורף וירד שלג. הילדים היו בתוך הכרכה ואנחנו רצנו ברגל ליד הכרכרה כל פעם היה עולה על הכרכרה איזה אדם חוטף ילד והולך. היו 7 ילדים בכרכה עד שהגענו לבית הכנסת לא נשאר אף אחד מהילדים כולם נחטפו. בבית הכנסת הסבירו לי שזה היה מתוכנן ומי שחטף את הילדים הם קרובי המשפחה שלהם. אותי נתנו לאישה בשם מינה שהייתה בת דודה רחוקה של המשפחה, הייתה לה מסעדה והייתי אצלה שלושה חודשים ואז ארגנו לי משפחה פולנית שנסעה לפולין כאילו אני הילד שלהם ובגלל שלא ידעתי פולנית הציגו אותי כילד אילם וכך עברתי את הגבול לפולין.

בפולין הכניסו אותי לבית ילדים דתי שם הייתי סגור ולא יכולתי לצאת ושם לימדו אותנו תורה. אחי משה היה אז בגרמניה והוא היה מנהל רכב ובפולין מישהו גילה שאני אח של משה וידע שאם יביא אותי אליו משה אחי יפצה אותו הוא אמר לי שבלילה אצא והא יקח אותי למשה אחי בגרמניה, וכך הוא הביא אותי לגרמניה.

אחי שרף את הבגדים שלי כי הם היו מלאים כינים והוא נתן לי בגדים חדשים. הייתי אצלו בערך חצי שנה וביקשתי ממנו שאני רוצה להיות עם ילדים אז הכניסו אותי לקיבוץ שנקרא "נוחם" קיצור של נוער חלוצי מאוחד והם התארגנו לעלות ארצה. שם היינו חייבים ללמוד 10 שירים בעברית בשביל לעלות ארצה. אחי רצה שאסע איתו לאמריקה, הוא כבר היה נשוי, אבל אחותי לאה אמרה שניפגש בישראל אז רציתי לעלות לישראל ולפגוש אותה שם.

מגרמניה נסענו לצרפת במשאית. נתנו לנו תעודת זהות מזויפות. אני הייתי בן 45 בתעודת הזהות כשבפועל הייתי בן 16. במרסיי שבצרפת עלינו על אונייה "תאודור הרצל" ושטנו לארץ. האנגליים תפסו אותנו בנמל חיפה והעבירו אותנו לקפריסין למחנה מעצר שם היינו שמונה חודשים ובדצמבר 1947 עליתי ארצה שוב עם אוניה לקיבוץ כנרת. שם למדנו ועבדנוכשנתיים וחצי. היינו גרעין גדול של 81 איש והקמנו את קיבוץ האון.

בקיבוץ האון עבדנו בכל מיני עבודות כי הקיבוץ לא יכול היה לפרנס אותנו אז חיפשנו עבודות בקיבוצים שליד. את סבתא שושנה ז"ל הכרתי בקיבוץ כנרת, היא הגיע לשם לבד. היא הייתה צעירה וצירפו אותה לגרעין שלנו כשהקמנו את האון היא נשארה בכנרת ללמוד ונפגשנו רק בשבתות בהאון. היו לה הרבה מחזרים שביקשו ממני שאשכנע אותה להיות איתם אז הייתי הולך אליה לדבר איתה והיא לא רצתה אותם בסוף אנחנו התאהבו אחד בשנייה זה היה בשנות ה-50 כשאני הייתי בן 20 והיא הייתה בת 17. אחרי שנה התחתנו ויחד הבאנו שלושה ילדים.

כל האחים שלי שרדו ונשארו בחיים. אחות אחת הייתה גרה לידי בקרית ביאליק, אחת בקנדה ואחד בארה"ב וכולם נפטרו בשיבה. בארץ התחתנתי והבאתי ילדים (כאמור שלושה)  וכיום אני סבא לתשעה נכדים ועשרה נינים."

הזוית האישית

אלעד הנין: נהנתי לכתוב את העבודה וללמוד על עברו של סבא רבא, דוד, היחיד שנשאר לי וחווה את השואה.