מאגר סיפורי מורשת

שמי מזל פרץ, ושם נעוריי היה עמר. נולדתי בבוקר שמחת תורה בשנת 1954 בעיר דמנאת שבמרכז מרוקו. ב-23 במאי 1955, עליתי לארץ בהיותי תינוקת בת 9 חודשים יחד עם הוריי ואחותי הגדולה אסתר, באונייה "גולדן איילנד".

על העלייה לארץ ישראל וההתאקלמות בה

הסבים והסבתות שלי (משפחת שמחון ומשפחת עמר) הגיעו לארץ כ-5 שנים לאחר מכן, בשנת 1960. מאחר והייתי תינוקת, אינני זוכרת את המסע לארץ, אך יודעת לספר את מה שסיפרו לי הוריי: הכמיהה לארץ ישראל הייתה כל כך גדולה והוריי חיכו לרגע הזה בכיליון עיניים. היציאה שלנו ממרוקו התנהלה כמו מבצע צבאי חשאי באישון לילה. הוריי לקחו איתם מעט בגדים וחפצים למזכרת ושמו במזוודות, והשאירו את הבית על כל תכולתו מאחוריהם. באונייה היה צפוף ומחניק, ואמי הייתה בהריון באותו הזמן והיה לה קשה מאוד. כשהגענו לארץ, סוף סוף, הושיבו אותנו ביישוב זמני (מעברה) בעיר בית-שאן ולאחר תקופה עברנו לבית גדול עם גינה. השכנים ברחוב שגרנו היו כמו משפחה שלנו. בארץ נולדו לי עוד שני אחים ושלוש אחיות. לימים, הוריי עברו לגור בקריות.

כילדה, אני זוכרת שאהבתי ללכת לבית הספר ולשחק עם חברי הילדות שלי במשחקים כמו: גומי, קלאס, חמש אבנים או כפי שנהגנו לכנות את המשחק בשם "דו קרו אס פלה" (משחק ממרוקו שלמעשה "האבנים" היו עצמות של כבש). אהבתי במיוחד בובות.

חוויות עוצמתיות שזכורות לי מהילדות וגם מחיי הבוגרים קשורות לשמחה הרבה ולאנרגיה הטובה שהייתה בבית הוריי. הוריי נהגו לארח המון וכל הזמן היו אוהבים לבוא אלינו. אמי הייתה מבשלת מאכלים טעימים מהמטבח המרוקאי וזכורים לי במיוחד הדגים המרוקאיים שהיא הייתה מבשלת. בכל שנה בחודש טבת נהגו הוריי לערוך בביתם הילולה (סעודת מצווה חגיגית) ביום השנה לפטירת הצדיק אבוחצירא. כמו כן, בכל שנה בערב המימונה, אמי הייתה עורכת שולחן ססגוני ומרהיב ביופיו עם עוגיות מרוקאיות, ריבות מיוחדות וכמובן מופלטות טעימות שנהגנו לאכול עם חמאה ודבש, והכל מעשה ידי אמי. היינו לבושים בבגדים מרוקאיים מסורתיים שנקראים "כפתנים", רקומים עם חוטי זהב. אמי הייתה מכינה תה עם נענע בקומקום ממרוקו שנקרא "בראד". הבית היה מקושט עם כלי כסף וזהב עם עיטורים מיוחדים, וברקע הייתה מושמעת מוזיקה מרוקאית. הבית היה מלא בבני משפחה, חברים, שכנים ועוד המון אנשים שבאים והולכים.

למדתי בבית ספר יסודי בבית שאן, ולאחר מכן, בחטיבת הביניים והתיכון, בפנימיית כפר הנוער הדתי אשר נמצא במושב כפר חסידים ליד קריית אתא. בפנימייה הטמיעו בנו את האהבה לארץ ולאדמה, עסקנו בחקלאות, טבע, מלאכה, ספורט, רקדנו ריקודי עם, למדתי לסרוג ולתפור. שם גם הכרתי חברים שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער ממגוון ארצות. אלה חברים מיוחדים, ממש חברים לחיים ומאז ועד היום אנו שומרים על קשר חברי הדוק. השנים האלה בפנימייה עיצבו אותי כנערה מתבגרת והקנו לי עצמאות וכלים לחיים.

חיי הבוגרים

לאחר התיכון, עשיתי שירות לאומי בגני הילדים בקיבוץ שלוחות ובסיומו, הכרתי את בעלי, שלמה. התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים: ענבל, קארין, אלעד ואורי, ובנוסף יש לנו שבעה נכדים נפלאים: ליאם, נעה, רני, רומי, ג'וי, עופרי ועומר. המשפחה היא כל עולמי ואני אוהבת אותם וגאה בהם. בתחילה, רציתי להיות מורה לכלכלת בית, אך בסופו של דבר למדתי הנהלת חשבונות וחשבות שכר, ובכך עסקתי. כיום אני נהנית כפנסיונרית: אני מתעמלת, רוקדת, מטיילת, נפגשת עם חברים.

גיליתי על עצמי שאני אישה חזקה מאוד, התמודדתי עם משברים קשים וצלחתי אותם. למדתי מקצוע בכוחות עצמי, תוך כדי הקמת משפחה ודאגה לפרנסה.

סבתא מזל בצעירותה בחוף הים

החפץ המיוחד של סבתא מזל

החפץ המשמעותי שבחרתי להציג הוא סיכה לבגד מכסף טהור, עבודת יד עם עיטורים מיוחדים במינם. את הסיכה הזו קיבלתי מחמי, אב בעלי וסב ילדיי, סבא מרדכי, אשר עוד במרוקו היה צורף תכשיטים במקצועו. את הסיכה הוא הכין במיוחד עבורי והוא בחר להעניק לי אותה לפני החתונה.

המסר שלי לדור הצעיר

כל קושי עובר בחיים. לעולם לא להתייאש. כל מה שרוצים ניתן להגשים, צריך רק לחלום, להעז ולהגיע למה שרוצים והכל עם חיוך על הפנים.

לרני הנכד היקר שלי, תודה על הזכות לספר את הסיפור שלי וליהנות מהנוסטלגיה, וכמובן תודה על תיעוד הסיפור שיישמר לדורות הבאים.

 הסיכה של סבתא מזל

הזוית האישית

רני הנכד: תודה לסבתא היקרה שלי, היה לי מעניין וכיף לשמוע ולתעד את הסיפור האישי שלך ואת כל מה שאת ומשפחתך עברתם במסע לארץ ישראל, היה מעניין עבורי לשמוע על ההתאקלמות שלכם בארץ. נהניתי מאוד.