מאגר סיפורי מורשת

שמי איתמר, אני משתתך השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי נורית נחמני. יחד אנו מתעדים סיפור משפחתי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

המשפחה שלתוכה נולדתי

סבתא שלי, נורית הררי (נחמני), נולדה בשנת 1950 למשפחה כבת שניה. אחותה הגדולה ממנה נפטרה בעת הלידה ושנה לאחר מכן נולדה גם אחותה הצעירה. אימה, אסתר הררי, עסקה בעבודה סוציאלית ובמקביל הייתה אחראית על משק הבית. משפחת אימה היו ילידי הארץ. אביה, אברהם הררי, היה מנהל חשבונות ממוצא סורי. משפחת אביה הייתה משפחה דתית בעלת שישה אחים ואחיות. סבתי מספרת כי גם היא וגם אחותה הצעירה היו קשורות מאוד לדודותיהן מצד אביה ושמרו איתן על קשר הדוק עד השנים האחרונות. הדודה אליה הייתה סבתי קשורה ביותר היא דודה וולס, אותה התחבבה במיוחד עקב ראייתה האופטימית על החיים והסתכלותה על חצי הכוס המלאה. תכונות אלו אפיינו את כל משפחת אביה. משפחת אימה הייתה משפחה גדולה במיוחד בעלת שנים עשר אחים ואחיות. סבא וסבתא של סבתי היו אנשים דתיים, שכן הבית בו גדלה אימה היה בית דתי. אימה הייתה הבת הבכורה. סבא של סבתי, אביה של אמה, היה קבלן ובנה שכונות רבות בירושלים. למרות שזה לא היה מקובל במיוחד, אסתר, אמא של סבתי, למדה עבודה סוציאלית.

סבתא בילדותה

זכרונות ילדות

סבתי גרה בירושלים, בשכונת רחביה, ברחוב הרצוג, מול עמק המצלבה, אשר באותה תקופה היה שדה אחד גדול ובמרכזו היה מנזר המצלבה. במרוצת השנים סללו במקום זה כביש ראשי ובנו בתי ספר. היא מתארת את הבית כבית קטן אך מרווח אשר נמצא בתוך בניין דירות בעל שלוש קומות. הבית היה מסודר בדרך כלל וסבתי מספרת כי כשהיו קטנות אסור היה להן להיכנס לסלון אלא אם הוריהן היו שם. סבתי מספרת שחבריה היו חלקם שכנים שגרו איתן בבניין והשאר חברים מבית הספר שגרו בכל שכונת רחביה. לבית הספר היא הלכה ברגל וכך גם לבתי החברות. סבתא ואחותה הקטנה בגיל שלוש. סבתא מצד שמאל. משחקים שאפיינו את אותה התקופה היו משחקי חצר למיניהם: משחקים בחבל, בכדור, חמש אבנים ועוד. כמו כן, היא גם לקחה חלק בתנועת הנוער של הצופים. התחביב העיקרי של סבתי בתקופת ילדותה היה קריאת ספרים. היא הייתה רשומה לספרייה והייתה הולכת לשם באופן קבוע. בנוסף לכך, היא אהבה לרקום.

לימודים

סבתי למדה בגימנסייה העברית אשר נמצאת ברחוב "קק"ל" בשכונת רחביה בירושלים. בית הספר היה פרוש על שטח גדול במיוחד, עם חצר גדולה ומוצלת שבמרכזה רצפת אספלט. סביב שטח החצר היו עצים וסלעים ואפשר היה לטייל שם. סבתי זוכרת את המקום כמקום מטופח ונקי מאוד. מעבר למקצועות הרגילים, היה מידי שבוע גם שיעור חקלאות שבו עוסקים בהכרת הצמח, שתילה, גיזום והשקיית צמחים. בנוסף לצמחים הרגילים, הייתה גם צמיחה הידרופונית שהמורה לחקלאות טיפח במיוחד. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה: חולצה וחצאית או מכנסיים בצבע תכלת. היחס למורים היה יחס מכבד, והיה נהוג לחכות למורה ליד השולחן בעמידה ורק כשהמורה נכנס ונתן אישור לשבת, התלמידים ישבו. סבתי מספרת שהיה נהוג שלא לקרוא למורה בשמו הפרטי אלא "המורה" והשם הפרטי. סבתי מספרת שאהבה במיוחד את המקצועות מתמטיקה ותנ"ך, אליהם התחברה במיוחד לאורך תקופת הלימודים שלה בבית הספר. דבר נוסף שזכור לסבתי מתקופת הלימודים שלה היה הגן הציבורי שהיה מול בית הספר ודרכו עברו בכל פעם שרצו להגיע לבית הספר או לחזור ממנו. בתוך הגן היה ביתו של יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, ולא אחת ארחו שם ביקורים מטעם בית הספר.

שירות בצבא

סבתי התגייסה שבועיים לאחר סיום הבגרויות ולאחר טירונות בת חמישה שבועות היא נשלחה להיות פקידה פלוגתית בסדנה (שייכת לחיל החימוש) בירושלים. היא הייתה האישה היחידה בין כל החיילים בפלוגה והיא זוכרת את התקופה כתקופה יפה, שם הכירה את סבי.

מקצוע

לאחר שהשתחררה מהצבא, התקבלה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיה עבדה במשרד הבריאות בתפקיד אדמיניסטרטיבי. לאחר סיום הלימודים עברה להיות עובדת רווחה של המשרד. העבודה הייתה מאוד מעניינת וטובענית. במהלך השנים היא ילדה שלוש בנות ולאחר חמש עשרה שנים כעובדת רווחה עברה לניהול אדמיניסטרטיבי של המחלקה לתלונות על רשלנות רפואית במשרד הבריאות. סבתי עבדה בתפקיד זה עד לפרישה מוקדמת לפנסיה בגיל שישים.

נישואין

החתונה של סבתי ושל סבי הייתה בגיל מוקדם יחסית: שניהם היו בני עשרים ושתיים ושניהם עבדו. סבתי הייתה אחראית לגידול הילדים ולטיפול בהם, כי סבי עבד מאוד קשה לאורך הרבה שעות. לימים הבנות גדלו והתחתנו וכיום יש לה שבעה נכדים ונכדות.

סבתא ביום נישואיה

בית אבא

סבתי בחרה לכתוב על בית אביה ומשפחתו: אברהם הררי נולד בארץ בשנת 1921. הוריו עלו מחאלב בשנים 1914-1915, בראשית מלחמת העולם הראשונה. גם משפחת אבי כמו רוב המשפחות שעלו באותה התקופה נאלצה לשחד את הטורקים ששלטו בארץ באותה התקופה על מנת שיאפשרו להם לעבור את הגבול לארץ ישראל. משפחת אבי הגיעה ללא אמצעים, והקהילה הספרדית וגורמים דתיים שונים סייעו להם להיקלט בארץ. לסבא וסבתא של סבתי, מרדכי ועדינה, נולדו שישה ילדים נוספים בארץ ישראל. סבתא שלי מתארת את סבתה, עדינה, כמרכז הבית: היא ניהלה את משק הבית והייתה עסוקה רוב שעות היום בגידול הילדים.

סבא, סבתא, הדודים והדודות

סבה (מרדכי הררי) וסבתה (עדינה הררי) חיו בצמצום רב. מגיל צעיר, אביה, אחיו ואחיותיו היו מודעים לקשיי הפרנסה והתנהגו בהתאם. הסבא עסק בנוסף לעבודתו בחנות, במצוות: ביקור חולים, מתן אוכל לנזקקים, ביקורים בבתי אבות וכדומה. הסבא והסבתא היו אנשים דתיים ויחסו חשיבות רבה לגמילות חסדים. הסבא הקפיד על תפילות בבית הכנסת. על אף החיים בדוחק, החינוך היה דבר חשוב מאוד בבית, אם לא החשוב ביותר. דבר נוסף אשר אפיין את משפחת אביה הוא הסתכלות חיובית על הדברים שקורים. לסבא וסבתא היה חשוב שילדיהם ידעו לקבל את החיים כמו שהם וילמדו להודות על מה שיש. בבית הסבא והסבתא נהגו להיפגש בסופי שבוע וכן גם בשמחות משפחתיות. הודות לכך נוצרה קרבה בין כל בני המשפחה. גם לאחר שהסבא והסבתא נפטרו, אחיו ואחיותיו של אביה נהגו להיפגש באחד הבתים בשגרה קבועה, דבר אשר הוביל לשמירה על קשר הדוק בין כל בני המשפחה לתקופה ארוכה במיוחד. סבתא שלי מספרת שככל שהתבגרה עם השנים היא למדה להכיר את הדודים ובמיוחד את הדודות הרבה יותר מקרוב ושמרה איתם על קשרים עד יום מותם. היכרות זו גרמה לה להעריך יותר את הראייה החיובית שלהם, האכפתיות, המסירות, טוב הלב והצניעות שאפיינה אותם. סבתא מספרת שבמיוחד בשנים האחרונות היא מרבה לחשוב על הרוח האופטימית שנזכרת ברוח האופטימית אשר אפיינה את המשפחה גם בתקופות ובמצבים קשים מאוד.

אביה של סבתי – אברהם הררי

אביה למד בילדותו ב"חדר", מוסד דתי שהיה מקובל באותם הזמנים בקרב משפחות דתיות. כיום מסגרת זו מקובלת בקרב הקהילות החרדיות בארץ. בגלל נוקשותו של המלמד תלמידים רבים עזבו את ה"חדר", וביניהם גם אביה. באותן שנים היו למדינות אירופאיות ייצוגים בארץ ישראל, ובמיוחד בירושלים: צרפת, גרמניה ואיטליה. בבתי הספר של המדינות הללו קיבלו השכלה טובה ללא תשלום. למרות שאביו, סבא של סבתי, היה מוטרד מכך שבית הספר לא רק שאינו דתי אלא שהוא בית ספר נוצרי, הסכים לבדוק את בית הספר. לאחר שהתרשם מכך שהאווירה בבית הספר אינה נוצרית ושלא קיים חיוב בהשתתפות בטקסים הדתיים הנוצריים, שלח את אביה ללמוד שם. בכיתות למדו ילדים יהודים וערבים יחד, המורים היו טובים מאוד ובחלקם היו נזירים. בבית הספר הזה למדו שפות: ערבית מדוברת וספרותית, איטלקית ואנגלית. דברים אלו היוו בסיס לידע של אביה בשפות. בנוסף לכך לימדו בבית הספר גם מוזיקה. לאחר סיום לימודיו בבית הספר, אביה המשיך לשמור על קשר עם המורים והתנהלה ביניהם התכתבות רציפה. חליפת מכתבים זו עזרה לאביה גם לפתח את חוש הכתיבה שלו וגם לפתח את הכישורים להתכתבויות בכתב. לאורך כל חייו המשיך אביה בהתכתבויות עם בני משפחה בארץ ובחוץ לארץ. את בחינות הבגרות השלים במסגרת ה-London University. הלימודים התקיימו בטרסנטה קולג' ובפיקוח הטכניון ובהשגחת השגרירות הבריטית. בגיל 14-15 עבד במע"צ כשליח ובהמשך שמע על המכונים הבריטיים להשכלה בכתב: זה היה בית ספר שהעביר קורסים כולל הכנה לבגרות והכל בכתב באמצעות דואר ישראל. אביה התקבל לעבודה כפקיד מתחיל ובמקביל לעבודתו במכונים למד הנהלת חשבונות במסגרת לימודי ערב ובהמשך התקדם לתחומים מקצועיים ואחראיים יותר. באותה העת הלימודים התקיימו אך ורק בשפה האנגלית ורק בהמשך התפתחו ועברו גם לשפה העברית ונפתחו סניפים בערים נוספות. המכונים הבריטיים נסגרו כעבור שנים לאחר שההסתדרות הכללית פתחה את המכונים הישראלים להשכלה בכתב. לאחר סיום העבודה במכונים הבריטיים, עבר לעבוד במכון ון ליר כמנהל חשבונות. אבי היה מעורב בהקמת שירות מתנדבים עבור נזקקים. אחיו הגדול, יצחק, ניהל קרן תרומות למשפחות במצוקה. הם ניהלו קרן תרומות למשפחות נזקקות. היו להם אנשי קשר בשכונות אשר בהם איתרו את הנזקקים או את המשפחות הנזקקות. לאחר פרישתו של אבי לגמלאות ממכון ון ליר, הוא התחיל לעבוד בהקמת עמותת "סיכוי", אשר מטרותיה היו קידום שוויון הזדמנויות בשטחים שונים בין יהודים וערבים. במהלך השנים העמותה גדלה והרחיבה את פעילותה. לאביה היה סיפוק רב מעבודתו בעמותה. חלק ניכר מזמנו הקדיש להתנדבות ולתרומה לקהילה: כבר בגיל 22 הוא הצטרף לוועד העדה הספרדית, ארגון שהוקם על מנת לתת מענה לציבור עדות המזרח. העזרה התבטאה גם בעזרה כספית למשפחות נזקקות וגם בפעילות תרבותית שכללה קיום הרצאות קבועות עם מרצים טובים. בנוסף לכך עסק בגיוס תרומות נוספות. טרם פרישתו לפנסיה, אבי התנדב במסגרת המוסד לביטוח לאומי וערך ביקורי בית אצל קשישים במטרה לעדכן ולהדריך את הקשישים בזכויותיהם ולברר אפשרויות סיוע נוספות. בהמשך, אבי התנדב כמנהל חשבונות בגן הבוטני. פעילות נוספת שלו הייתה בעמותת "אור שלום", עמותה לילדים בסיכון, שם שימש כמנהל חשבונות. לאחר פטירתו של אחיו, יצחק, לקח אבי על עצמו את האחריות לחלוקת מצרכים למשפחות נזקקות.

סבא רבא אברהם הררי

יש לי חלום

משאלת הלב הגדולה ביותר שלי היא שיהיה שקט בארץ, בתוכנו כעם וביחסים שלנו עם הארצות השכנות, כדי שילדיי וצאצאיהם, ובכלל כולנו כעם, נוכל לגדול ולהתפתח בארצנו בביטחון ובשמחה. זו הייתה משאלת ליבי הגדולה עוד לפני המלחמה הנוכחית (חרבות ברזל). במישור האישי, משאלות ליבי וחלומותיי היו בהתאם לערכים עליהם גדלנו בבית הוריי. לא היו אלה חלומות מרחיקי לכת, ולא של הישגים יוצאי דופן, אלא משאלות שניתן לממש אותן אם רק רוצים ומתאמצים: הצלחה בלימודים, בקריירה מקצועית ובהקמת משפחה עפ"י הערכים עליהם גדלתי. מגיל צעיר, 7-8 לערך, שאפתי ללמוד מבלי לדעת עדיין מה ברצוני ללמוד באוניברסיטה. למעשה, המשך הלימודים הגבוהים אחרי בית הספר התיכון היה מהלך טבעי וברור עבורי ועבור הוריי. הייתה זו משאלת לב שהייתה ברורה מאליה. ואכן, סיימתי לימודי תואר ראשון ושני. במהלך השירות הצבאי התחלתי לחוש געגועים ללימודים כלשהם, ואף למדתי לימודי ערב באוניברסיטה העברית. הדבר התאפשר לי הודות לעובדה שבאותה עת שירתי בירושלים. הכמיהה ללמוד עוד ועוד, לאו דווקא לימודי תואר, נמשכת עד היום, ומאז שיצאתי לגמלאות אני מצליחה לממש אותה. לאחר מכן, החיים התגלגלו מאליהם. נישאתי ונולדו לנו שלוש בנות וכיום יש לנו שבעה נכדים. עבדתי במשרה שהייתה לי מעניינת. כיום, משאלת ליבי היא להמשיך להיות בריאה ועצמאית, להמשיך להתנדב וללמוד, ולהיות לעזר לילדים ולנכדים.

חג השבועות

בחרתי לכתוב על חג השבועות כי זה היה החג האהוב על כל בני המשפחה. הדבר העיקרי בחג השבועות הוא החגיגה של המאכלים החלביים והשפע של הירקות והפירות. בנוסף, הבגדים הלבנים של הילדים והמבוגרים, המפה הלבנה שעליה פוזרו שיבולים. האווירה הייתה חגיגית. המאכל האהוב היה פשטידת איטריות עם גבינה לבנה, מלוחה וצהובה, שהייתה אהובה על כולם. גם אם אכלנו פשטידה כזו בימות השנה האחרים, עדיין הטעם של פשטידת השבועות היה שונה. לצד פשטידה זו אכלנו ציזיקי שמורכב מיוגורט, מלפפון קצוץ דק, שום כתוש ונענע יבשה. זה היה מעדן אמיתי. כמו כן, הוגשו בוריקסים של גבינה ובוריקסים של מנגולד. לצד זה היה סלט ירקות עשיר, מתובל בלימון ושמן זית וטבולה, שהוא סלט בורגול עם ירקות קצוצים דק. על השולחן היו גבינות קשות וסלט גבינות לבנות. אלה היו הדברים העיקריים בסעודת השבועות. במהלך השנים נוספו מאכלים "חדשים": פסטות למיניהן עם רטבים מגוונים, דגים ועוד. הקינוח היה עוגת גבינה גבוהה שכולם חיכו לה. לצד זה הוגשו פירות קיץ (הביכורים): ענבים, משמשים, אפרסקים ועוד, וכן מלון ואבטיח. אחרי הארוחה, בשעה מאוחרת יותר, היה אבי הולך לבית הכנסת ל"תיקון ליל שבועות", שהוא לימוד פרקי תורה לאורך כל הלילה.

מלחמת חרבות ברזל

מוקדם בבוקר תפסה אותנו האזעקה. מיהרנו לממ"ד ובתוך כך שמענו את קולות היירוטים. פתחנו חדשות ופתאום הבנו את גודל האסון. האם יכול להיות שאנחנו עומדים לחוות מלחמה נוספת? לאורך חיי חוויתי לא מעט מלחמות אך נראה שהפעם מלחמה זו שונה. הפוגרום שהתרחש בקיבוצי עוטף עזה בשבעה באוקטובר מזכיר את הפוגרומים עליהם למדנו בשיעורי היסטוריה. אני יודעת שעם ישראל למוד המלחמות יודע להתמודד וכוחנו באחדותנו ובחוסן שלנו, והיכולת שלנו כמו עוף החול לגדול ולצמוח כל פעם מחדש.

הזוית האישית

איתמר הנכד המתעד: לאורך השנה האחרונה, ניתנה לי הזכות לעבוד על תכנית הקשר הרב-דורי, אשר במסגרתה כתבתי ולמדתי על חייה של סבתי ומשפחתה. דרך תכנית הקשר הרב-דורי, הייתה לי הזדמנות מדהימה לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם סבתא שלי. אחד ההיבטים המעשירים ביותר של שיתוף הפעולה שלנו היה התעמקות בעבר וחשיפת השטיח המורכב של ההיסטוריה המשפחתית שלנו. כשעבדנו יחד על הסיפור, סבתא שלי שיתפה סיפורים וזיכרונות מנעוריה, נתנה לי הצצה אל העולם שהיה קיים בעבר. הקשבה לסיפורים המיוחדים אשר תיארו את האתגרים והרגעים היקרים לה, סיפקה לי הבנה עמוקה יותר מהיכן אנו באים והערכים שהועברו לאורך הדורות.

העבודה המשותפת עם סבתי הביאה פרספקטיבה חדשה למערכת היחסים שלנו. למרות ההבדלים בגילאים וברקע שלנו, מצאנו מכנה משותף במטרות ובשאיפות המשותפות שלנו. באמצעות תקשורת פתוחה ונכונות להקשיב זה לרעיונות של זה, הצלחנו לשלב את החוזקות שלנו ולהתגבר על אתגרים שאולי לא הצלחנו להתמודד איתם בנפרד. הזמן שלנו בתוכנית היה מלא ברגעים של גילוי, צמיחה ולמידה. חלקנו סיפורים מהדורות שלנו, החלפנו ידע ומיומנויות ותמכנו זה בזה בכל שלב של הדרך. לסבתא, תודה רבה על שיתוף הפעולה ועל העזרה שנתת עבורי לאורך הכנת הפרויקט. אני מעריך את הסיפורים המשפחתיים שחלקת ואת התמיכה שלך לאורך כל הכנת התכנית. נהניתי מהזמן שלנו יחד ואני מצפה ליצור עוד זיכרונות דומים לאלו יחד איתך.

סבתא נורית: הפגישות שלי עם איתמר היו בשבילי, קודם כל, בילוי זמן איכות שלי איתו. רק שנינו. הרגשתי זכות לעבוד עם הנכד שלי על סיפורו של אבי, שהיה סבא רבא שלו. העלינו זכרונות, שכן איתמר הכיר וזוכר את אבי ז"ל. אני סיפרתי ואיתמר חקר ושאל שאלות. יחד החלטנו מה כדאי לכתוב ומה פחות. זו הייתה חוויה חיובית עבור שנינו. בנוסף, עבורי, לעיסוק בהעלאת הזכרונות על הורי בפרט ועל המשפחה בכלל, יש שני צדדים. מצד אחד הרגשה טובה ומחממת את הלב, להיזכר ולעבד את הדברים ולספר אותם. אולם מן הצד השני, עבורי, העלאת הזכרונות מבליטה את חסרונם של ההורים. עבורי זה לא קל.

נקודה נוספת שברצוני לציין בהקשר לעבודה היא ההתלבטות שלי האם לכתוב על אמי ז"ל, שנפטרה שנים רבות לפני אבי ולא זכתה להכיר אף אחד מהנכדים. אמי ז"ל הייתה אישיות בפני עצמה ותרמה רבות לחברה. היא הייתה דומיננטית בקרב אחיה ואחיותיה (הבת הבכורה במשפחה בת 12 ילדים) ובעלת השפעה רבה גם מעבר לזה. וכמובן שהשפיעה רבות על אחותי ועליי ועל הילדים שלנו (נכדיה). כיוון שאיתמר הכיר את אבי וזוכר אותו, חשבתי שיהיה זה נכון להעמיק את הידע שלו עליו ועל העדה החלבית אליה השתייך. אבי הכין ספר על קורות חייו, על המשפחה ממנה בא, על משפחתה של אמי, וכמובן על המשפחה שהם הקימו יחד, המשפחה שבה אחותי ואני גדלנו והערכים שלאורם חונכנו, תוך שהם מהווים עבורנו דוגמא אישית.