מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי – שמה יהודית הלפמן, נולדה בטרנסילבניה – הונגריה בשנת 1946.

סבתי, יהודית נולדה להוריה דוד ואלישבע (שושה) גייגר, שהם ניצולי שואה. הוריה נישאו בשנת 1945 מיד לאחר שחזרו מהשואה באושוויץ. לפני שההורים עלו לארץ, כשיהודית הייתה כבת שלוש בקירוב, נולד להם בן (אח של סבתא יהודית), שקוראים לו שמואל נתן. הוא נקרא על שם שני הסבים – מצד (ההורים של יהודית) סבא דוד וסבתא אלישבע.

בתמונה סבתא יהודית עם ההורים שלה: אלישבע ודוד

המשפחה שלהם עלתה לארץ בשנת 1950, כשסבתא יהודית בת שלוש וחצי ואחיה שמואל – בן שלושה חודשים בלבד. (שמואל ורעייתו שושנה עם משפחתם – גרים כיום בקריית שמואל). הם הגיעו לארץ בהפלגה באוניית מעפילים דרך רומניה לנמל חיפה. בנמל חיכו להם בני משפחה, שעלו לארץ כבר בשנת 1947.

בשנת 1947 לפני קום המדינה – בזמן שלטון המנדט הבריטי, החיילים הבריטים – לא אפשרו לאוניות המעפילים להכנס לנמל, ולא לנוסעים לרדת לחוף. בארץ על החוף, חיכו להם שתי אחיותיה (של סבתא רבתא אלישבע), שרה וטילו יחד עם המשפחות שלהם, הם כבר עלו לארץ לפני משפחתה של סבתא וחיכו בקוצר רוח לפגוש אותם.

גם האחיות של סבתא יהודית עם המשפחות גורשו לקפריסין – יחד עם כל העולים באוניות המעפילים, בשנת 1947. הם גורשו למחנות עולים בקפריסין, כיוון שהבריטים ששלטו אז בארץ,  לא הרשו להם להיכנס לארץ ישראל. רק בשנת 1948 לאחר שקמה מדינת ישראל, הם הורשו לחזור לארץ ובפועל למדינת ישראל.

בשנת 1950 כשהגיעו ההורים: דוד ואלישבע עם ילדיהם – יהודית ושמואל, לנמל חיפה, אז כבר מדינת ישראל כבר קיבלה עצמאות והייתה בת שנתיים. בתחילת דרכה – המדינה קלטה עולים חדשים שהגיעו עם אוניות מעפילים. – אז האחיות של סבתא אלישבע (שרה וטילו) חיכו להם בנמל חיפה.

סבתא יהודית, בתור ילדה, זוכרת שהאחות של אימא שלה (אחות של אלישבע), זרקה להם בקבוקי מים רבים לשתייה, אך רבים מהם נפלו לים והם לא הצליחו לתפוס אותם, אך את אלו שהם תפסנו עזרו להם מאוד להתגבר על החום והצמא – עקב המחסור במים שהיה על האונייה אחרי ימים של הפלגה מטרנסילבניה לישראל.

אחרי שעות רבות של המתנה וציפייה לאישורים הנדרשים להיכנס למדינת ישראל, הרשו להם לרדת מהאונייה והעבירו את כל המשפחות למחנה צבאי – עם גדרות תיל ומאות חיילים ששומרים עליהם מסביב.

כשאפשרו למשפחה של סבתא יהודית לרדת מהאונייה הם נשלחו למחנה עולים בשם "שער עלייה" שהיה מוקף בגדרות תיל ושומרים עם נשק וקסדות על הראש הסתובבו סביב הגדר, השבח לאל בשנים אלו החיילים סביב המחנה היו יהודים מצבא ההגנה לישראל – אבל עדיין היה פחד וחשש של כל המשפחות מכל השמירה הרבה.

את (סבתא) יהודית שהייתה ילדה קטנה ואת אבא שלה – סבא רבא דוד – הכניסו למחנה ושם סבתא יהודית, חוסנה בחיסונים שקבעו במדינת ישראל שצריך לחסן את כל העולים המגיעים לארץ. סבתא אלישבע (אימא של סבתא יהודית), שהייתה ניצולת אושוויץ – חששה מכך – היא לא הסכימה להיכנס לשם וצעקה: שהיא לא מוכנה להתחסן ושהיא לוקחת את שמואל התינוק איתה והם יקפצו למים – לים, שהיה מעבר לכביש.

בני המשפחה החליטו להתגורר בחיפה באזור שנקרא: כפר סמיר. הם מצאו בית של ערבים – שברחו לירדן מפחד היהודים ובינתיים לתקופה קצרה גרו שם. הגיס של סבתא אלישבע, לקח הלוואה של 100 לירות והם שכרו בית בכפר סמיר, ליד חוף הכרמל בחיפה, אצל משפחה ערבית. לערבי קראו בשם בוטרוס שהוא היה במקצועו קדר שהכין כדי מים מחימר. בבית של אלישבע ודוד והילדים יהודית (סבתא שלי) ושמואל, היה חדר אחד, מטבח קטן חצר עם גדר מסביב והשירותים היו בחצר. השירותים – זה היה בור בלי אסלה ובחצר היו גם תרנגולות. חוף הים היה במרחק 100 מטר מהבית. כל בוקר בשעה חמש סבא רבא דוד נסע לעבודה וסבתא רבתא אלישבע – הלכה להביא חלב ממשפחה של יהודים שגרו בסמוך והייתה להם פרה והם מכרו את החלב למשפחות היהודיות שגרו בסביבה.

סבתא יהודית והילדים שגרו באותו מקום שיחקו על חוף הים, אספו צדפים וכל מני חפצים שנפלטו מהים. בבית של סבתא יהודית, לא היה חשמל ובלילה סבא רבא דוד, הדליק עששית. המקרר לא היה חשמלי אלא עם קרח. אלישבע (אימא של סבתא יהודית), שתלה בחצר ירקות ופרחים. בשבת הבן של בוטרוס (גוי של שבת), היה מדליק את העששית והוא למד לדבר את השפה ההונגרית עם סבתא רבתא אלישבע.

סבתא יהודית, הייתה הולכת כל בוקר עם אבא שלה דוד לשחות, אך רק אבא שלה היה נכנס לים, היא פחדה להיכנס ולשחות. לאחר מכן היא הייתה הולכת עם אבא שלה לתחנת האוטובוס ושם הוא היה לוקח אוטובוס למרכז העיר חיפה, והוא עבד שם לפרנסתו במקצוע רפד – היה מרפד ספות ורהיטים בבדים ועוד. אלישבע – אימא של יהודית , עבדה במשק בית לעזור בפרנסת הבית. סבתא יהודית שהייתה ילדה, קמה כל בוקר וטיפסה על העץ בגינה וקטפתי משם תאנים למאכל.

היא מספרת: "כל יום שישי, הינו הולכים החברים לתחנת הרכבת , ושם היה מקלט עם גג משופע והיינו מתגלשים שם כמו במגלשה וזה היה נחמד וכיף". יהודית לא אהבה את בית ספר "מוריה" בחיפה ולכן ההורים שלה העבירו אותה בכיתה ג' לבית "נצח ישראל" – בית ספר רק של בנות, בית הספר היה ברחוב יל"ג לשם הייתי צריכה לנסוע באוטובוס. היא אומרת: "פעמים רבות הייתי הולכת ברגל לביה"ס – בכסף שחסכתי הייתי קונה קרטיב במכולת. אהבתי ללכת לבית של דודה שרה מיטלמן שברחוב יפו מול נמל חיפה. הם גרו בבית ערבי על קומות בקומה האחרונה, בחצר המדרגות בכל קומה היה חלון משקיף לנוף. מעבר לכביש היה "מנזר" אני ובני הדודים עלינו על החלון ובן דודי הלך וצלצל בפעמון המנזר וכל פעם הנזירה הייתה פותחת ומחפשת – מי צלצל ואנחנו היינו מתחבאים וצוחקים, שזה היה שובבות של ילדים – באותם השנים בחיפה".

כשסבתא יהודית הייתה בת תשע – הם עברו כל המשפחה לרחוב יפו – שזה אזור העיר התחתית בחיפה. אבא שלה, דוד, שירת במילואים בהג"א (חיל הגנה אזרחית – שזה כמו פיקוד העורף היום). באותם השנים פרצה מלחמת סיני שנקראה גם מבצע קדש, במהלך המלחמה היו גם הפצצות על חיפה. העיר הייתה חשוכה עקב מצב החירום והחשש הגובר מהתקיפות של מדינת ישראל. סבתא יהודית זוכרת שהיה צריך לכסות את החלונות – שלא יהיה אור נראה מתוך הבית החוצה. עקב מצב החירום, יהודית כילדה, הלכה עם אבא שלה דוד, להביא בני משפחה – משפחת מיטלמן, (שרה מיטלמן אחות של סבתא אלישבע), אליהם הביתה יחד עם שני הילדים: נתן וחנה, לגור ולהסתתר איתם בבית, כיוון שהבית של מיטלמן – היה מול נמל חיפה ושם היו התקפות, הפגזות והפצצות קשות, והיה מסוכן להישאר שם באזור.

בשנת 1958 – נולדה אחותי הקטנה מירה (כיום גרה עם משפחתה בקריית ביאליק).

פה בתמונה אני הבת הגדולה – יהודית עם אחי שמואל ואחותי הקטנה – מירה

בשנת 1960 עברנו לקריית שמואל, לשיכון בדירה של 2.5 חדרים וגם עם שירותים. כשהגענו לשם, אני ואחי התלהבנו מהדירה, רצנו מחדר לחדר, נכנסו לשירותים והורדנו את המים, זה היה לנו חדש ומדהים כמו: ארמון.  לפני כן, לא היה לנו חדר שירותים ואסלה שניתן היה להוריד בה את המים. זה הזכיר לי את סאלח שבתי בסרט שלו.

בקריית שמואל גרנו בקומה שנייה, למטה היה לנו חצר ודוד אבא שלי בנה לנו שם מחסן. מחסן זה היה חדר עבודה של אימא, מתפרה. שם אימא שלי תפרה כיסויים למזרונים ונרתיקים לבקבוקי בושם. סבתא יהודית נסעה כל יום לחיפה ללימודים.

היא מספרת: "סיימתי תיכון ולמדתי בסמינר לגננות. בקיץ עבדתי בקייטנה במושב אלקוש. בשנת 1965 קיבלתי עבודה כגננת בכרם בן זמרה – שם עבדתי עד שנת 1968. היינו במקום מורים וגננות וקיבלנו דירות למגורים שם וחזרנו הביתה פעם בשבועיים לשבת. מנהל בית הספר היה הרב גץ שהיה גם קצין הביטחון ביישוב. במלחמה איבד הרב גץ – את בנו אורי שהיה צנחן ונפל כלוחם אמיץ ובגבורה בפריצה לכותל המערבי במלחמת ששת הימים. הרב עזב את היישוב ועבר להתגורר בירושלים, שם היה בתפקיד רב הכותל והמקומות הקדושים.

אהבתי את עבודתי ביישוב כרם בן זמרה. הייתי לוקחת את הילדים לטיולים רגליים ארוכים לאורך גדר הגבול, קוטפים כלניות ורקפות ושוזרים כתרים על הראש. יצאנו גם למטע הדובדבנים, קטפנו ואכלנו דובדבנים והייתה חוויה טובה לילדים.

במהלך ימי המלחמה, עקב מצב החירום – היינו בתורנות בחדר האוכל בבית הספר, הרתחנו מים וחיכינו לחיילים הלוחמים – שהיו עוברים מעין זיתים לכיוון הגבול בלבנון וסוריה. חיילים עצרו אצלנו להתרעננות והצטיידות – התקלחו ואכלו ואחרי מנוחה חזרו לכיוון הגבול וללחימה באזור הקרבות"

סבתא יהודית – גננת ביישוב כרם בן זימרה

סבא מיכאל

בשנת 1969 הכרתי את בעלי מיכאל (סבא של ליאל פורר).

מיכאל נולד בשנת 1945 ברוסיה, בן לניצולי שואה שנמלטו מהנאצים בתקופת השואה מפולין לכיוון רוסיה. שמות ההורים של מיכאל: משה ושיינדל ז"ל, ולהם נולדו שבעה ילדים: שרה, חנה, בנימין, מיכאל, טובה, אפרים וזהבה. מיכאל עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1949. הם נשלחו למחנה עולים בעתלית ואחר כך עברו לגור בעיר רחובות. מיכאל גדל בשיכון מזרחי ברחובות שהייתה עיר קטנה בתחילת דרכה עם מחסור באוכל ומים. הם גרו יחסית בצניעות שמונה נפשות בדירת שני חדרים קטנה, אך צמודת קרקע. מיכאל שיחק בנבחרת הנוער של מכבי רחובות והיה כדורגלן מקצועי. מיכאל שירת בגדוד הנח"ל והיה במקביל ספורטאי ושחקן כדורגל ואפילו שיחק בנבחרת הכדורגל של הנח"ל, וגם שיחק בהפועל שדרות.

מיכאל התחיל לעבוד בבנק סחר בשנת 1965 ואחר כך עבר לעבוד בבנק לאומי בסניף רחובות בשנת 1969. סבא מיכאל עסק בתחומי השקעות ואשראי וגם היה מורשה חתימה ואחר כך התקדם בבנק לתפקידי ניהול במקביל מיכאל שיחק בנבחרת הכדורגל של בנק לאומי ואפילו היה המאמן של נבחרת הבנק. סבא מיכאל יצא לגמלאות מבנק לאומי בגיל 59.

כיום סבא מיכאל, עוסק בפילנתרופיה ומתנדב כגזבר באקים רחובות, וגזבר בבית יד לבנים רחובות. הוא התנדב בוועדת שיח שכולים של יד לבנים הארצי. מיכאל אח שכול – בנימין אחיו הגדול של מיכאל נפל בעת מילוי תפקידו בעת שירות מילואים בתאריך – ד' אייר – באותה שנה חגגו את יום העצמאות ה – 20 למדינת ישראל.

מיכאל מתנדב קבוע כגבאי מסייע בבית הכנסת "בית שפירא" ברחובות וקובע עיתים לתורה בשיעורי בוקר וערב בבית הכנסת. בנוסף, סבא ומיכאל וסבתא קבעו בביתם – באופן קבוע פעם בשבוע שיעור תורה וגמרא של רב בית כנסת עם חברים של מיכאל, מתפללי בית כנסת ולומדים מהשכונה – בדירה שלהם ברחובות.

סבא מיכאל אומר על עצמו שהוא "נהג מרוצים": הוא בתפקיד "נהג" מסיע את הנכדים ממקום למקום והם תמיד "מרוצים" מכך..

סבא מיכאל עם קבוצת הכדורגל של בנק לאומי

באותם השנים, סבתא יהודית סיימה את תפקידה כגננת כרם בן זמרה, ועברה לעבוד כגננת מחליפה – בחיפה. בשנת 1970 יהודית התחתנה עם מיכאל ועברו לגור בעיר רחובות.

ביום נישואיהם

סבתא מספרת: "עבדתי כגננת בשכונת "שעריים" והכרתי משפחות חדשות וילדים מקסימים מרחובות בשכונות הוותיקות. במסגרת הפעילות החינוכית בגן הילדים – חיברתי אותם למסורת היהודית, לתפילה מידי יום, חגגנו את כל החגים כבר בגן, סיפרתי להם את סיפורי התנ"ך, לסיפורי חז"ל וגם לטבע – לטיפוח הגינה, לשתילת פרחים וירקות, שתילת עצים". סבתא יהודית כגננת דאגה שהילדים יכירו את בעלי החיים שבטבע בעיקר אלו שנמצאים בסביבתנו תמיד, כגון: שבלולים וחלזונות, צבים, תולעת משי.

סבתא ממשיכה: "בשנת 1971 התקבלתי להיות גננת בגן יבנה, שם עבדתי שמונה שנים ברציפות. שם בגן הקמתי לילדים פינת חי מושקעת ועשירה עם מגוון בעלי חיים ביניהם: אוגרים, שרקנים, צבי ים בבריכה קטנה ואפילו פרפרים יפים בצבעים שונים. שתלנו בגינת הגן – שיבולים, חיטה, שעורה ופרחים, וכיוון שהגן היה חדש וחצר הגן הייתה ריקה בתחילה, שתלנו שם ביחד עם ילדי הגן – עצים חדשים כגון: זיתים, תמרים, תאנים, רימונים, תפוזים ולימונים. במסגרת הפעילות בגן הייתי יוצאת הרבה עם הילדים לטבע לשדות שמסביב לגן, ושם מכירים לילדים את הצמחייה והשדות החקלאים, בטיולי הטבע שלנו – חיפשנו ומצאנו שבלולים, נמלים ואפילו צפרדעים".

תמונות מחזור מגן הילדים בו עבדתי

סבתא מספרת:

"סיימתי את תפקיד הגננת בגן יבנה ועברתי ללמוד חינוך מיוחד במכללת "גבעת וושינגטון". עברתי לעבוד ביבנה – בתפקיד חדש של גננת ומנהלת הגן במשך מספר שנים. לאחר מכן עברתי לתפקיד של "גננת שיח" בגני חובה ובמרכז הטיפולי. בתפקידי כגננת שיח, עברתי להשקעה בחינוך האישי לכל אותם הילדים שהצטרכו סיוע פרטני ושילבתי תהליכי חינוך מיוחדים שפיתחתי על בסיס ניסיון של שנים במרחבי החינוך, שיהיו מותאמים לנדרש לאותם הילדים. השקעתי בעיקר באותם הילדים המתקשים, והכל תמיד בשיתוף עם הגננת הקבועה של כל גן. יישמתי תוכנית חינוכית מותאמת לכל תלמיד, בהתאם לגילו ובהתייחס לחוזקות שלו וגם לקשיים שלו – בתחומי הלמידה השונים והכל תמיד בשיתוף עם מנהלת הגן, וההורים.

פרשתי לגמלאות בגיל 60, לאחר שנים רבות של חינוך תלמידים רבים בגני הילדים מיישובי הצפון ועד יישובי הדרום – זאת הייתה בשבילי זכות גדולה לעסוק בחינוך לגיל הרך, כיוון שאני מאוד אוהבת ילדים.

בשנות הנישואין הראשונות , גרנו ברחוב עזרא ליד בית כנסת פא"י, וגידלנו את הילדים באזור של שכונה דתית. המגורים היו בקרבת מקום להורים של בעלי מיכאל. ההורים של מיכאל שמם: סבא משה וסבתא שיינדל והיינו מבקרים אצלם רבות בבית שלהם – צמוד הקרקע – בשיכון מזרחי (שכונה דתית בסוף רחוב ההגנה שהוא ההמשך בקו ישר של רחוב עזרא שבו גרנו) ואחר כך, עברנו לבניין חדש לדירה גדולה יותר, גם ברחוב עזרא – פינת סמטת נחמני ושם אנחנו גרים עד היום.

בננו הבכור – בנימין יהודה (בני), נולד בשנת 1972 – נשוי לחוי – כיום גרים עם משפחתם בעיר לוד.

בתנו – טליה נולדה בשנת 1973 – טליה (היא אימא של ליאל), נשואה ליחזקאל (אבא של ליאל) כיום אנו גרים כל משפחתנו – בעיר רחובות.

בננו גיורא מאיר נולד בשנת 1975 – נשוי לגלי – כיום גרים עם משפחתם בעיר פתח תקווה.

בתנו ורד נולדה בשנת 1978, נשואה לדובי, כיום גרים עם משפחתם בעיר מודיעין.

בננו הקטן – נתנאל (נתי) נולד בשנת 1986, נשוי ללובה, כיום גרים עם דניאל בנם – בעיר רחובות.

ב"ה ובשמחות תמיד – נולדו לכל ילדינו, נכדות ונכדים, כולם מקסימים וחמודים ואנחנו מאושרים בזכות כל משפחתנו היקרה…

 תמונות משפחתיות

כיום אני סבתא יהודית וסבא מיכאל, אנחנו נהנים מהביקורים של הילדים עם הנכדים שמגיעים אלינו לדירה. הנכדים מגיעים לביקורים בימי שישי וגם מגיעים להתארח אצלנו לשבת שלמה או לחגים. נכדים מגיעים לצפות במשחקי כדורגל וכדורסל עם סבא מיכאל שאוהב לצפות בערוץ הספורט ואוהב לראות את כל ענפי הספורט…

אני, סבתא יהודית אוהבת מאוד לבשל במהלך היום וגם לקראת שבת מאכלים טעימים ומסורתיים גם מהמטבח ההונגרי, לדוגמא: גולש, כרוב ופלפל ממולא, לאטצו', גפילטע-פיש, מרק עוף וירקות ועוד מאכלים רבים מכל מגוון העדות בישראל כמו: מרק תימני, מאפה עם עוף ותפו"א, וגם פתיתים ושניצלים לנכדים. לאירועים משפחתיים וגם לחג השבועות – אני אוהבת להכין מאכלי חלב ממסורת המטבח ההונגרי לדוגמא: גומבוץ', פוליסקו (ממליגה), קומפי-פירה, מרק שעועית קר ועוד מאכלים טעימים.

בשעות הפנאי, אוהבת לפתור תשבצים וחידות לשון, וגם אוהבת לראות טלנובלות וסדרות אקשן בטלוויזיה כמו: 911, ER – בית החולים , FBI. במשך השבוע, גם אנחנו נוסעים לבקר את הילדים והנכדים ומאוד מאושרים עם כולם. בחלק מימי השבוע – אני הולכת לשמוע הרצאות מעניינות שמעבירים אותם לפנסיונרים – בתחומים שונים: בתנ"ך, בהיסטוריה, בתחומי הבריאות, ומרצים מכל תחומי החיים – וזה ממש מעניין ומעשיר את הידע".

הזוית האישית

ליאל אלישבע: תוכנית הקשר הרב דורי הייתה חוויה טובה בשבילי. העבודה ביחד עם סבתא יהודית הייתה מצוינת. סבתא סיפרה לי סיפורים רבים מהעבר שלה שלא הכרתי וממש התרגשתי לשמוע את הסיפורים שלה מהילדות וכל העלייה לארץ ישראל. המפגשים ביחד בבית הספר וכל הסיוע וההכוונה של המורים בפרויקט עזרו לנו מאוד להצליח בתיעוד הסיפור של סבתא – ואני רוצה לומר לכם תודה על כל זה.

אני מאחלת לסבתא יהודית וסבא מיכאל – עוד שנים רבות של עשייה למען המשפחה והקהילה שיזכו לבריאות טובה ורפואה שלמה עד גיל 120 ויותר ושימשיכו לתרום לכולנו באהבה גדולה.

סבתא – יהודית הלפמן: מפגשי תוכנית "הקשר הרב דורי" היו מצוינים ומרגשים ביותר. העשייה המבורכת עם ליאל אלישבע נכדתי הייתה טובה ומוצלחת. ליאל החזירה אותי עשרות שנים לאחור לשנים הראשונות בארץ ישראל וכל העלייה לארץ. בפועל אלו היו הזיכרונות הראשוניים שלי בתור ילדה ושמחתי לספר לה את כל קורות חיי ובדגש על כל תקופה ותקופה. מפגשי התוכנית ביחד בבית הספר מעלות משולם, היו חשובים ומוצלחים. תודה רבה מעומק הלב לכל הצוות על הסיוע לכל אורך הדרך בפרויקט התיעודי.

אני מאחלת לנכדתי היקרה – ליאל אלישבע – (הקרויה על שמה של אימא שלי – אלישבע), הצלחה רבה בהמשך הלימודים ושפע אושר בהמשך החיים, ליאל מקסימה ותמיד כיף לעשות איתה ביחד כל פרויקט ובמיוחד פרויקט משפחתי חשוב שכזה.