מאגר סיפורי מורשת

שמי ארזואן רות, שם משפחתי לפני הנישואין היה ויצמן. נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו בתאריך 15.5.1951.

אני כתינוקת

אימי נולדה בעיר מרקש ואבי נולד בעיר סאפי (עיירת דייגים) שבמרוקו. הגורל הפגיש ביניהם בקזבלנקה, בה הקימו משפחה בת שישה ילדים.

הוריי – עליזה וניסים ויצמן

אחותי הבכורה, ג'קלין ז"ל, נישאה בשנת 1956 ובעקבות מלחמת ששת הימים היגרה לקנדה עם משפחתה בעלה ושלושת ילדיה. אחי אריה חי בישראל ויש לו שלושה ילדים. שגב (צ'רלי) ז"ל – משפחתו בת שלושה ילדים החיים בישראל. ויקטור היגר לקנדה בשנת 1973, הקים שם משפחה ויש לו שני ילדים בן ובת. ראובן חי בישראל ויש לו ארבעה ילדים.

בשנת 1956 אחיי אריה ושגב נשלחו ארצה במסגרת עליית הנוער הציוני. הם חונכו בחוות הנוער הציוני בירושלים, עד שהתגייסו לצבא. אריה שירת על צוללת בחיל הים. שגב ז"ל שירת בחיל התותחנים והקשר. ויקטור היה חובש מוטס בחיל האויר. הוא היגר לקנדה בשנת 1973 אחרי השירות הצבאי. כיום הוא גר בוונקובר עם אשתו ושני ילדיו.

הגעגועים הרבים לאריה ושגב אחי חיזקו את הכמיהה של הוריי לעלות ארצה ולפגוש אותם. זכורים לי ערבי השבתות והחגים בהם עצב צבע את פניה של אמי בגעגועים לשני בניה הרחוקים בארץ ישראל. ערב אחד הגיע אבי שמח, מרוגש, בידו מסמך מהסוכנות עם תאריך ליציאה ממרוקו. מיד החלו ההכנות לדרך. התחלנו לארוז חפצים שרצינו לקחת, ולמסור חפצים אחרים שלא יכולנו לקחת. הורי רכשו ארגז עץ גדול (קונטיינר) ואת החפצים שלנו מסרנו לאנשי הסוכנות שדאגו לשים בארגז שנרכש.

לא זכור לי תאריך מדויק של תחילת המסע לארץ ישראל, בין סוף אפריל – תחילת מאי. למרות שהייתה רשות מהשלטונות לעלות ארצה, שמרנו את המידע בסוד, שלא יהיו תקלות. היום המיוחל הגיע, ההתרגשות הייתה גדולה. קמנו מוקדם בבוקר, נסענו לתחנת הרכבת בקזבלנקה, עלינו לרכבת לטנג'יר, עיר ששכנה על שפת הים התיכון בצפון מרוקו. חצינו את הים התיכון במעבורת לאי ג'יברלטר, בו שכן מחנה העולים אליו היינו אמורים להגיע. אחרי שהות של שלושה שבועות במחנה העולים. טסנו במטוס קטן עם מדחפים (פרופלור).

בבוקר יום 6.6.1962 נחתנו בנמל התעופה לוד, כיום נמל התעופה על שם דוד גוריון, ראש הממשלה הראשון בישראל. נמל התעופה היה מקושט בדגלים רבים לכבוד יום העצמאות שחל בתקופה ההיא (לא ידענו) וזה מאוד הרשים אותנו. אחרי הנחיתה, תהליך הקבלה והרישום הנחוצים, הועלינו על אוטובוס ונסענו לדרכנו, לעבר עיירת הפיתוח שדרות (ביקשנו להגיע לדימונה). כך היה בזמנו – היו לוקחים עולים חדשים לערים שרצו לעבות בתושבים.

שדרות הייתה מקושטת בדגלי ישראל באורות ואווירה של שמחה וחג, האוטובוס עם נוסעיו הנכבדים הגיעו לבניינים חדשים, בשכונת ניר עם החדשה. הבניינים היו בתהליכי בנייה אחרונים, טרם התקינו בהם דלתות וחלונות. אמי נכנסה להלם, אבל אנו הילדים כמו ילדים – זרמנו. אנשי הסוכנות האחראים בשדרות עזרו לנו להתמקם. אחרי שנכנסנו לדירה שטפנו אותה. קיבלנו חמש מיטות ברזל, חמישה מזרונים ממולאים חומר טבעי (ליפה), שמיכה עוקצנית, ארגז מזון, סיר לבישול, סכו"ם, עששית עם נפט למאור, פתיליה, שולחן וכסאות. התארגנו לשנת לילה ועשינו היכרות עם יתושים (לא ידענו מה זה), שכנראה נעמנו לחיכם, כי נעקצנו בלי סוף.

קמנו ליום שימשי, יצאנו לחקור את הסביבה ולמצוא את המכולת השכונתית. מצאנו אותה קרוב לבית. אימא רכשה מספר מוצרים ובסיר שקיבלנו מהסוכנות בישלה ארוחת גורמה כפי שידעה לעשות. עם הזמן אמי נודעה כבשלנית טובה. פעמים רבות בישלה באירועי השכנים בהתנדבות. כולם ליקקו את האצבעות.

מספר ימים לאחר מכן אבי רשם אותי לבית ספר היסודי "שקמים", שלושה שבועות לפני החופש הגדול. זו הייתה הזדמנות בשבילי להתרגל. זכור לי היום הראשון בכיתה מקשיבה לשפה המוזרה (עברית), ולא מוצאת אפילו מילה אחת דומה לשפה הצרפתית אותה דיברתי. אחי ראובן נלקח לגן והסתגל מאוד מהר, ויקטור היה בן 13 לפני בר המצווה, לא הייתה בשדרות מסגרת מתאימה בשבילו. הוא עבד בחופשה עד ספטמבר כשוליה של נגר ומאוד נהנה. בספטמבר הצטרף לבית הספר בקיבוץ "אור הנר", עד שהתגייס לצבא.

בחודש ספטמבר חזרתי לבית הספר היסודי שקמים" את לימודי התיכון למדתי בבית ספר ע"ש אריה תגר באשקלון. לאחר הלימודים עבדתי בדואר ישראל בקופה בסניף שדרות וחילקתי דואר בשכונה שלי. כך הכרתי הרבה אנשים. אחרי כשנה, התחלתי לעבוד במועצה המקומית שדרות (כיום עירייה) במחלקת הקניות. באחת הפעמים שחילקתי דואר, הבחין בי בעלי לעתיד עמרם (ארמונד) ולאחר שבירר, איתר את מקום מגוריי ושלח את אמו לביתי.

נישאנו בתאריך 27.3.1972. נולדו לנו חמישה ילדים. תחילה גרנו בירושלים במשך עשר שנים.

רות ועמרם ביום חתונתם

בשנת 1989, רכשנו קרקע במעלה אדומים, בנינו בית שהתאים למשפחתנו ברוכת הילדים. היינו נשואים 39 שנה. עמרם חלה ב- ALS (ניוון שרירים) ונפטר במאי 2011.

משפחתנו

הזוית האישית

סבתא רות: התהליך שאנו עוברים במפגשים במסגרת התכנית בין סבים ונכדים הוא מבורך: הילדים לומדים על משפחתם, הוריהם וסביהם, במיוחד כיום שחלק מהמשפחות לא גרות באותה עיר או באותה סביבה. בשנה שעברה ליוויתי את נכדנו נעם, סיפרתי את הסיפור "עמרם איש החלומות" שנמצא במאגר הסיפורים תחת בית ספר "רועי קליין" בנתניה. הייתה לי הזכות ללוות את גם נכדי הבכור, יהלי, את אחותו מיקה, שניהם מבית הספר "תעופה וחלל" במעלה אדומים.

נעם אהוב, מאחלת ומאמינה שדרכך בחיים תהיה שזורה בעשיה חיובית ובהצלחות. תזכור תמיד שידע זה כח.

נעם הנכד המתעד: לסבתא הכי טובה בעולם שעושה הכל בשבלינו הנכדים, מפנקת ועוזרת: תודה רבה שהשתתפת איתי בתכנית הקשר הרב דורי, אני יודע שבהתחלה לא יכולת, אבל עשית את זה בשבילי. תודה רבה, זאת הייתה חוויה של ממש. חולה עלייך (בריא עלייך), נעם.