מאגר סיפורי מורשת

שמי חזי צפריר, נולדתי ב-19 ביולי 1947 במהלך מלחמת השחרור בבית חולים הדסה אשר על הר הצופים. כאשר יצאנו מבית החולים הבייתה, השיירה בה נסענו הופגזה על ידי הירדנים.

גדלתי בעיר ירושלים במשפחה מרובת ילדים (היינו שבעה: שני בנים וחמש בנות). למדתי בבית חינוך, שם סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי, וקיבלתי סטיפנדיה להמשך לימודי התיכוניים. הלימודים לא תפסו חלק מרכזי בחיי אלא תנועת הנוער בה הרבינו לטייל. החוויות שעברנו שם מילאו את עולמי ועיצבו את זהותי האישית. הייתי חבר בתנועת הנוער "מחנות עולים" השייכת לקיבוץ המאוחד. הפעילות בתנועה כללה טיולים ומחנות עבודה בקיבוצים.

גדלתי באווירה ירושלמית מיוחדת. העיר הייתה קטנה והבעיות בה היו רבות. הגבול עם הירדנים עבר במרכז העיר ירושלים, כאשר אני וכל תושבי העיר היינו מודעים לסיכון הרב. באווירה זו גדלתי.

כבר בצעירותי הבנתי את מהותה של בניית ארצנו והתפתחתי בצל הקמת המדינה, כאשר החלוציות וההתנדבות היו בעיני יעד ומטרה שתמיד צריך לשאוף אליה. כחניך תנועת המחנות העולים ראיתי בהליכה לקיבוץ הגשמה אישית וצדק חברתי.

כחבר בקיבוץ איל יצאתי במסגרת גרעין של המחנות העולים והתגייסתי לצבא בשנת 1966. עם סיום הטירונות נבחרתי על ידי הצבא יחד עם ארבעת חברי ללכת במסלול פיקודי בנח"ל המוצנח ומצאתי את עצמי כסמל מחלקה במלחמת ששת הימים. נלחמתי במוצבי הצומת ברפיח והייתי מהראשונים שהגיעו לעיר קנטרה היושבת על גדת תעלת סואץ.

חזי צפריר

עם סיום מלחמת ששת הימים ובעקבות המלחמה הציעו לי ללכת לקורס קצינים. לפי צו השעה עברתי את קורס הקצינים ובסיומו הייתי למפקד מחלקת מרגמות בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. פיקדתי על מחלקה ועל פלוגה בצנחנים בתקופת המרדפים ותקופת פעולות התגמול. השתתפתי בכל מרדף בבקעת הירדן אחרי מחבלים שניסו לבצע פיגוע ביישובי הבקעה, וכן בפעולות התגמול שהתבצעו בתקופת מלחמת ההתשה בלבנון, בסוריה ובמצרים.

גם כשבזמן שלמדתי באוניברסיטה, כאשר שמעתי שיש מרדף בבקעה, עזבתי את הלימודים ונסעתי להשתתף במרדף בתחושה שחייבים להגן על הארץ, לבנות אותה ולהיבנות בה.

במלחמת לבנון הראשונה (שלום הגליל) הייתי מפקד גדוד הנח"ל המוצנח. בלילה נחתתי עם שתי פלוגות מהגדוד בשפך ה"אוואלי" ומשם נלחמנו בשטח בנוי עד לעיר בירות. ביחד עם חיילי הגדוד כבשנו את האוניברסיטה בבירות שהייתה מלאה במחבלים. בהמשך דרכי הצבאית פיקדתי כסגן מפקד האוגדה על המרחב בדרום לבנון. השתחררתי בדרגת אלוף-משנה (אל"מ).

במסגרת שירותי הצבאי

תחביביי רבים ומשמשים כסמל ודוגמא לכל המשפחה. אהבתי מאוד לצנוח כשהייתי בצבא. בנוסף, לאורך כל השנים הובלתי קבוצת מטיילים שמטיילת בכל הארץ עם הדרכה והסברה. קבוצת המטיילים שלי קיימת כבר 50 שנה וחבריי הולכים אחרי לכל מקום. גם את המשפחה המורחבת שלנו אני מוביל בטיולים בארץ. הטיולים והמפגשים המשפחתיים גם הם נושאים אופי של הכרת הארץ ואהבת הארץ, וכמובן שמירה על איכות הסביבה. אנחנו מרבים לטייל בארץ מצפון עד דרום ולספר את סיפור הקמתה של המדינה. אני תמיד מקפיד על איכות הסביבה, והעברתי זאת לנכדי שבטיולים אנחנו מנקים יחד את המסלולים בהם אנחנו מטיילים.

כשהייתי עובד בחברת "מוטורולה", הובלתי את קבוצת רוכבי אופני שטח של החברה. הקבוצה טיילה בארץ ובעולם במסלולים מאתגרים ביותר. הייתי מהראשונים והבודדים באותה תקופה שעשו זאת. במקום מגוריי עומר, שימשתי במשך שנתיים כראש שבט הצופים ביישוב בהתנדבות. תרמתי להתפתחות השבט והייתי לילדיי מודל להתנדבות ונתינה. באותה תקופה היה הפיגוע בדולפינריום בתל אביב, ובאותו ערב שבט הצופים שבו שימשתי כראש השבט היה צריך להציג את שירי "הפסטיבר" אליו התכוננו המדריכים והחניכים במשך חודשים רבים. הדילמה בה התלבטתי הייתה מורכבת: האם לקיים את האירוע למרות הכל? ההחלטה שקבלתי הייתה לקיים את האירוע ולהדגיש את החשיבות בהמשך החיים והפעילות בארץ למרות הניסיונות של האויב לשבש את מהלך החיים.

אבי יצחק (1913-1989)

אבי יצחק נולד בשנת 1913 בקהילה היהודית שבדיארבקיר, טורקיה. אימא של יצחק, לאה, קראה לו על שם אביו שנפטר לפני הולדתו. אמו נפטרה בהיותו בן 5 והוא גדל כל חייו אצל אחותו אסתר. כשהיה בן 15 הוא החליט באופן עצמאי לעלות ארצה. אחיותיו עזבו לפניו את הבית ועלו לארץ ישראל והוא הלך בעקבותיהם.

אבי

המסע לארץ ישראל

אבי יצחק יצא לירושלים מהעיר דיארבקיר שבטורקיה. הוא נסע במשאית עד לעיר אורפה ומשם הוא המשיך על חמור אל העיר חלב שבסוריה. בחלב הוא נשאר במשך חודשיים אצל קרוב משפחה והתלבט כיצד ימשיך את דרכו לארץ ישראל. יום אחד הוא החליט שהוא ממשיך בדרכו ונסע מחלב שבסוריה לבירות בירת לבנון. הוא שהה בבירות לילה אחד ומשם המשיך לצידון. בצידון אבי ישן אצל משפחה יהודית כשבוע ומשם צעד רגלית עד לצור. בעיר צור הוא נח בלילה ולמחרת הוביל אותו ערבי בן המקום על סוס תמורת תשלום עד לצפת. סבא יצחק שילם לערבי עם הסוס את כל כספו אשר היה לו. הוא הגיע לצפת בשישי בערב עם כניסת השבת.

המסע של סבא יצחק בישראל – מצפת לירושלים

אבי יצחק נשאר לעבוד בצפת בשכר של 10 גרוש ליום. לאחר שהצליח לחסוך מספר גרושים למחיה הוא נסע לטבריה. את הנסיעה מטבריה לירושלים יצחק לא ישכח לעולם. היו לו 24 גרושים שזה נחשב הרבה מאוד כסף. נהג המונית שלקח אותו מטבריה לירושלים דרך יריחו לקח ממנו את כל כספו וכאשר הגיע לירושלים לא היה לו גרוש אחד בודד לקנות לחם. כשהגיע לירושלים גילה שעבדו עליו ושנסיעה מטבריה לירושלים עולה 2 גרוש. אבי התגורר בירושלים בשכונת קטמון בבית ערבי ישן.

אבי יצחק

החיים בארץ ישראל

אבא שלי, יצחק, היה נוטר בצבא הבריטי. הנוטרים פעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית החל ממאורעות 1936-1939 ועד להקמת המדינה, בהגנה על היישובים היהודיים, על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים. בירושלים הוא החל לעבוד כסתת, הוא סיתת את כיכר הדוידקה. במרוצת השנים אבי נטל חלק נכבד בבנייתה של ירושלים בירת ישראל ומוסדותיה. את אמי בתיה הכיר בירושלים ושם גם נערכה חתונתם.

הקהילה היהודית בדיארבקיר טורקיה

במשך כמה מאות שנים, עד שנות החמישים של המאה ה-20, חיה ופעלה בדיארבקיר קהילה יהודית. היהודים עסקו בעיקר במסחר וחלקם הגדול היו אנשים עניים. הקהילה הקפידה על שמירת המסורת היהודית ומנהגים המיוחדים לקהילה. כמו אבי יצחק, רבים מבני הקהילה עלו לישראל בעיקר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 והתיישבו ברובם בעיר ירושלים.

גלגולו של חפץ במשפחה – שעון קיר עתיק

שעון קיר מטוטלת עתיק עשוי מעץ מלא, כבן מאה שנים אשר יוצר בגרמניה על ידי חברת KIENZLE בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20.

שעון הקיר

השעון נמצא היום בביתי בעומר, ואנו ובני המשפחה, הילדים והנכדים, רואים אותו ושומעים את צליליו. השעון היה בבית הורי בירושלים, עוד בימי מלחמת השחרור. השעון הגיע לביתי לאחר מות הוריי. מכיוון שלשעון היה ביקוש גדול על ידי כל אחיי (שבעה) נערכה הגרלה בין האחים לאחר מות הוריי. אני זכיתי בהגרלה וקיבלתי את השעון. השעון המיוחד עשוי מעץ ומופעל על ידי קפיץ שאותו יש למתוח על ידי מפתח מיוחד אחת לשבוע. השעון משמיע אחת לחצי שעה צלצול אחד ובכל שעה משמיע את מספר הצלילים של אותה שעה.

ביררתי עם אחי ואחיותיי מה הם יודעים על השעון. אחי סיפר שהוא זוכר את השעון תלוי מעל מיטתו עוד בשנת 1948. אחותי סיפרה שהיא זוכרת את השעון עוד לפני מלחמת השחרור. השעון עבר יחד עם המשפחה למגורים החדשים ברחוב בוסתנאי בירושלים. לאחר כל הבירורים לאף אחד אין מושג כיצד הגיע השעון לרשות המשפחה. אני זוכר שאבי יצחק היה היחיד שטיפל בשעון. הוא היחיד אשר ידע לטפל בו, מתח את הקפיץ מדי שבוע ודאג שיעבוד. יש לציין שלמרות שנותיו הרבות השעון מאוד מדויק וצלילו נעים לאוזן.

ילדיי ונכדיי מספרים על השעון

"כאשר אנחנו מגיעים להתארח וללון אצל סבא וסבתא בעומר, אנו מבקשים מסבא חזי לעצור את המטוטלת שלו על מנת שלא להעיר אותנו מהשינה".

החפץ שעבר מדור לדור

החפץ: גביע יין לקידוש בן 77 שנים שקיבלתי לברית המילה.

גביע יין לקידוש 

בהשראתו של הגביע שקיבלתי בברית המילה מסבתי פרידה, הוריי, בתיה ויצחק, נהגו לקנות לכל נכד שנולד במשפחה גביע יין לקידוש עליו חרוט תאריך הלידה והקדשה מסבא וסבתא. כשנולד אייל, הבן הבכור שלי, גם הוא קיבל גביע והמשיך את המסורת.

כאשר לאייל נולד הבן הבכור עומר, ההורים של אשתי רחל (סלה וצבי ז"ל) המשיכו את המסורת המשפחתית והעניקו גביע של יין לעומר בברית המילה. מסורת זו נמשכה במשפחה בלידתם של כל אחד מהנינים של סלה וצבי ז"ל.

בימי שישי בערב כאשר המשפחה מתכנסת לארוחת שישי, אני נוהג לעשות קידוש לכבוד שבת כמסורת בבית הוריי. בכל קידוש אני נוהג למזוג יין לגביע לנכדיי.

באחת מן הארוחות נכדותיי שאלו: "למה לנו, הבנות, אין גביעי יין?" התנהל שיח ודיון ורחל ואני החלטנו להעניק גם לבנות גביעי יין. מאז ועד היום כל נכד ונכדה שנולדים במשפחתנו מקבלים להולדתם גביע יין לקידוש שחרוט תאריך לידתם והקדשה מסבא וסבתא.

עם גביע הקידוש

מתכון של שנים מג'דרה

האוכל בביתי היה מושפע מארצות המוצא של הוריי, אבי מטורקיה ואמי מהעיר חלב שבסוריה. אחד המאכלים המאפיינים הוא המג'דרה, שנאכל בדרך כלל בימי חול (אמצע השבוע). הסיבה שהתחלתי לבשל מג'דרה היא ראשית הגעגועים לאוכל של אימא שלי.

סבא חזי עם המג'דרה מעשה ידיו

הסיבה השנייה שרציתי להוכיח לאחיותי שאני הבשלן הטוב ביותר של האוכל של אימא שלי.

מתכון למג'דרה:

מג'דרה טעימה עסיסית, קלה ומהירה להכנה, שכולם אוהבים.

רכיבים:

עדשים ירוקות- כוס 1 גדולה

אורז פרסי- כוס 1 גדולה

אטריות דקיקות- חצי כוס

בצלים קצוצים- 6

שמן זית- 31 כוס

כוסות מים- 4

מלח- כפית 1 מלאה

כמון- כפית 1 שטוחה

מרק עוף- כפית 1 מלאה

פלפל שחור- חצי כפית

הוראות הכנה

בסיר המיועד לתבשיל שופכים כף שמן ומטגנים את העדשים תוך כדי ערבוב תמידי עד שמזהים נקודות חומות של הטיגון על העדשים. מכבים את הגז על מנת שהעדשים יתקררו מעט. לאחר כ-10 דקות שופכים כשתי כוסות מים מהולים בכפית מלח ומבשלים את העדשים עד שיהיו רכים יותר במשך כ-20 עד 30 דקות.

מחממים במחבת גדולה את השמן ומטגנים את הבצל תוך כדי ערבוב עד להזהבה העמוקה. מטגנים את האטריות במחבת נפרד עד להזהבה עמוקה. ברגע שהבצל מוכן יש להוסיף את האורז והאטריות לבצל ולערבב אותם במשך כ-5 דקות יחד.

מוסיפים לסיר עם העדשים את האורז, האטריות והבצל. מוסיפים את התבלינים ומערבבים. מוסיפים שתי כוסות מים רותחים לסיר ומערבבים את כל הרכיבים יחד. לאחר הרתיחה יש להעביר לאש קטנה ולבשל במשך כ-20 דקות. יש לטעום את התבשיל לפני שמכבים את הגז. לאחר שהתבשיל מוכן מכסים את הסיר עם מגבת ולאחר כשעה ניתן לאכול את המג'דרה.

אני אוהב מוזיקה ישראלית ובמיוחד את השיר שיבולי פז של עמירם קופר. אני ממליץ לכולם להאזין למוזיקה ישראלית.

תמונה משפחתית

הזוית האישית

שירה: נהניתי לעבוד עם סבא וסבתא. למדתי דברים חדשים שלא ידעתי בעבר על משפחתנו, נהניתי מאוד במפגשים ואני מאחלת לסבא וסבתא בריאות, אושר והתגשמות כל החלומות.

חזי ורוחה: המפגשים השבועיים תרמו לחיזוק הקשר עם שירה נכדתנו והכרת חברותיה מבית הספר. הכרנו סיפורי מורשת של משפחות נוספות ושמענו סיפורים מעניינים. התכנית משמעותית וחשובה ביותר להכרות העבר של ארצנו.