מאגר סיפורי מורשת

העבר המשפחתי

משפחת אננבורג במוצא מליטא והם כנראה הגיעו לליטא לפני כ- 300-400 שנים מגרמניה וחיו שם כל השנים שם.

אני משה סבא של אור, לאבא שלי ברוך אננבורג היו שלושה אחים וכולם נספו בשואה. הוא היחיד ששרד, הוא היה הכי צעיר, ברח לברית המועצות והצטרף לצבא. הוא השתתף בקרבות ואחרי הקרבות חזר חזרה לליטא ונשאר שם. אחרי מלחמה הוא התחתן עם גניה ונולדו להם שני בנים: אריה ומשה.

עכשיו אני ארחיב כאן כמה מילים על אימא שלי, סבתא רבתא של אור, סבתא גניה. סבתא גניה גם נולדה בקובנה בליטא. היא שרדה את השואה כילדה בת 15, היא ברחה לברית המועצות והתגייסה לצבא כאשר חלק מהמשפחה תוך כדי בריחה הם נפרדו. עקב ההפגזות והתקפות של הנאצים נאלצו לחזור לקובנה, חזרו לגטו ושמה נספו. כך שהיא והאח שלה ואבא שלה היחידים ששרדו מכל המשפחה המורחבת. שמם היה משפחת גירש.

אחרי מלחמה גרנו בקובנה. אנחנו עלינו בשנת 1973 ואחי אריה עלה בשנת 1974 וסבא וסבתא עלו בשנת 1975 ארצה. למרות גילם המבוגר הם למדו את השפה מהר מאוד וסבא פתח עסק וסבתא עבדה כאזרחית עובדת צה"ל עד שיצאו לפנסיה.

רציתי להוסיף איזה כמה יש סיפורים קטנים כדי שזה יישאר בהיסטוריה המשפחתית. סבתא גניה שהיא אימא שלי, סבתא רבא של אור, היא הייתה בת 15 כשהיא ברחה מליטא לרוסיה ונמלטה מהנאצים. היום אני חושב על ילדה בת 15 שעברה אלפי קילומטרים לבד ושרדה את התנאים והקור. קשה לשרוד כשאתה לא יודע את השפה הרוסית, היא ידעה רק יידיש וליטאית. זו דוגמא למופת על איך אדם שורד בתנאים קשים. רק אחרי שנתיים הצליחה ליצור קשר עם אח שלה שהיה מגוייס.

סבא בוריס שזה אבא שלי, סבא-רבא של אור, היה מקרה דומה גם הוא היה בן 16 כשהוא ברח כשהתחילה המלחמה. הוא זייף את הגיל שלו והתגייס לצבא עבר את כל מלחמת העולם השנייה מיום הגיוס ועד הסוף שזה משנת 1920 עד 1945 בשורות הצבא והיו לו הרבה סיפורים, גם סיפורי גבורה כאלה ואחרים. הוא קיבל אותות הצטיינות. האמת שהוא אף פעם לא סיפר על זה יותר מידי ולא הציג את זה יותר מדי לראווה, אבל כשאני היה מסתכל אחורה על התקופה ההיא כשהם היו ילדים למעשה בני 15-16 והצליחו לשרוד זה נראה לי אירוע מאוד לא פשוט.

כשהגענו ארצה לנו היה חשוב מאוד להשתלב בחברה, ולכן  דיברנו בבית רק עברית כך שהילדים שלנו לנעשה לא יודעים שום שפה אחרת. הם לא יודעים לא ליטאית ולא רוסית אלא רק עברית ויתר השפות שבעצם כל ילד ישראלי יודע. במבט לאחור אני חושב שאולי זאת הייתה טעות והיינו צריכים גם ללמד את השפה של המקום שממנו באנו.

אחרי שליטא הפכה להיות מדינה עצמאית כולנו  נסענו וראינו את כל המקומות האלו איפה שסבא וסבתא גדלו , בית ספר שהם גדלו בו, הרחובות שטיילו בהם עד לפני שעלו ארצה. גם פגשנו חברים שלהם וזה היה מאוד נחמד.

אני שמח שיצא לי לנסוע עם כל הנכדים לליטא, אני מקווה שהם יחזרו ויזכרו מאיפה בעצם השורשים שהם הגיעו.

ילדות

נולדתי בליטא בשנת 1950 בעיר קובנה. המשפחה שלנו נמצאת בליטא כבר הרבה דורות. פעם עשיתי חקר שורשים והסתבר שהם באו מגרמניה לפני 300 שנה ומאז חיו בליטא. קובנה היא העיר השנייה בגודלה בליטא ועד מלחמת עולם השנייה כמעט חצי מהתושבים היו יהודים. אחרי המלחמה השמידו כמעט את כל היהודים ונשארנו יהודים בודדים מתוך האוכלוסייה.

ליטא זאת מדינה בלטית על שפת הים הבלטי, זו מדינה מאוד מאוד ירוקה עם אלפי אגמים ויערות. היא שטוחה, לא קר בחורף ולא חם בקיץ יותר מדי. אין הרבה תושבים בליטא, זו מדינה לא צפופה ואנשים עם אופי מאוד סגור.

למדתי בבית ספר בעיר קובנה בית ספר שהוא גם יסודי וגם תיכון. הכיתות היו קטנות מעט ילדים היינו בכיתות רובם בנים, במקרה רוב התלמידים היו בנים ככה יצא כנראה. אני הייתי יהודי יחידי בכיתה אבל לא הרגשתי אנטישמיות מיוחדת בגיל הקטן למרות שהיו כמה מקרים שהמורים התנכלו והציקו לי בגלל שהייתי יהודי. תראה גם היה שוני עם כל הליטאים – הם כולם בהירים, בלונדיניים ואני הייתי כהה יחסית ועם שיער שחור אז מאוד בלט אחד כמוני. מאוד בלטתי כך שמייד שאלו מי זה והתשובה הייתה שזה הילד היהודי שלומד איתנו.

אצלנו לימודים התחילו בגיל 7 ונמשכו 11 שנה 11 כיתות. אחרי סיום של שנות לימוד היינו מקבלים תעודת בגרות ואז תלמידים טובים היו הולכים ללמוד ללימודים אקדמיים או אוניברסיטה ואחרים היו הולכים לצבא.

הלימודים היו בדרך כלל מתחילים בבוקר ב-8 בבוקר עד בערך אחת שתיים בצהריים ואחרי צהריים היינו הולכים לעסוק בספורט, היה מאוד מקובל לעסוק באיזשהו ענף ספורט. היה עניין מאוד מקובל שכל ילד ילך לאיזה חוג או כמה חוגים אחרי כל החוגים הללו בערב היינו נפגשים. גרנו במרכז העיר אז רוב החברים שלי היו ילדים שכנים והיינו משחקים כדורגל או כל מיני משחקים אחרים. כיוון שליטא היא מדינה מאוד גשומה, מאוד מאוד גשומה, יש המון גשמים גם בקיץ גם באביב וגם בסתיו אז זה לא תמיד היה ניתן לשחק בחוץ זאת אומרת היינו צריכים לחפש מקומות איפה לשחק במקומות יבשים וזה לא היה פשוט. בחורף היה שלג כמובן, ילדים לא יוכלו לשהות הרבה זמן בחוץ בגלל שהיה קר ושלג אז גם עסקנו בסקי ובהחלקה על הקרח. גם בשחייה כי דרך העיר עבר נהר גדול אבל המים היו מאוד קרים גם בקיץ, רק בימים חמים של הקיץ אנשים שחו בנהר הזה.

היה מקום אחד בליטא, בקרבת המוזיאון במרכז העיר, שם עמדו שני אריות מתכת ברונזה והייתה מסורת בעיר שכל ילד היה עולה על האריה הזה ומצטלם, אז היו לי תמונות שאני כילד הצטלמתי וגם אבא שלך שנולד בישראל אז הוא לא יכול היה להצטלם כשהוא היה קטן ובפעם ראשונה שהוא ביקר בליטא באותה הזדמנות רצנו לאריה וגם הוא הצטלם על אריה ואריה קפוא קפוא וגם בביקור שלך (אור) שאנחנו ביקרנו כמיטב המסורת הצטלמת על האריה.

בגרות – לימודים והשכלה

האמת היא שהתלבטתי אם ללמוד הנדסה או רפואה. מאוד נמשכתי לרפואה, כי רציתי להיות רופא מנתח. אולי בגלל זה שאבא שלי היה הרבה שנים חולה לב ואני משום מה נמשכתי להיות מנתח לב. אבל מכל מיני סיבות, אולי חלקם זה חוסר בגרות, עצלנות, בגלל שהפקולטה להנדסת חשמל הייתה יותר קרובה לבית שלי אז נרשמתי להנדסת חשמל.

בנוסף סיבה נוספת הייתה שהנדסת חשמל לומדים 5 שנים ורפואה לומדים 7 שנים ועוד התמחויות וכל היתר. אמרתי לעצמי שאין לי זמן כל כך הרבה ללימודים. נימוק נוסף היה שכל הזמן רצינו לעלות ארצה ולהעלות ארצה באמצע הלימודים היה מסובך אז תכננו שאני אסיים את הלימודים ואני ואשתי הינדה נעלהארצה. בסוף ככה זה יצא אם הייתי לומד רפואה אז לא הייתי מחכה לסיום לימודי רפואה הייתי צריך להפסיק ואז לעלות ארצה הנדסת חשמל בדיוק סיימתי זה לקח 5 שנים עולינו על הטיסה והגענו ארצה.

חתונה

התחתנתי עם הינדה ובשנת 1973 באמצע מלחמת יום הכיפורים עלינו ארצה. נולדו לנו שני ילדים בת לאה ובן יניב, בהתחלה התגוררו בנתניה .בנוסף יש לי אח אריה שהוא כיום גם גר בנתניה למעשה זאת כל המשפחה שלנו אין יותר למשפחת אננבורג.  חלק ממשפחה היגרו לארגנטינה אבל לא הולידו יותר ילדים כך שאין לנו קרובי משפחה נוספים.  אני אישית שהגעתי ארצה התחלתי לעבוד כמהנדס במפעל "אוגדן" בנתניה.

זאת הזדמנות לספר ולהזכיר איך הכרתי את הינדה (סבתא של אור). זה היה מעניין – הלכתי עם חברים להצגה בתיאטרון, ההצגה הייתה של להקה יהודית, אנחנו שני בנים ולפנינו ישבו חמש בנות. אני ישר שמתי עין על סבתא ולא ידעתי איך להתחיל איתה. אז בכל מיני דרכים ותחבולות הצלחתי להשיג מספר טלפון של אחת מהחברות שלה וממש התעקשתי. בכל מיני תירוצים ותחבולות הצלחתי להשיג את הפרטים שלה.  כך הכרתי את סבתא של אור.

יצאנו כמה שנים והתחתנו עוד כשהיינו  סטודנטים. הסיבה לחתונה מוקדמת לפני ממש לפני סיום הלימודים הייתה כדי להעלות ארצה כדי שנוכל לעלות ארצה ביחד ולא לחוד. לי גם לא היו קרובי משפחה בארץ כך שהסיכוי שלי לעלות ארצה היה נמוך ואני תמיד הייתי ציוני נלהב. רק אחרי החתונה הגשנו בקשת עלייה ביחד ואז בשנת 1973 באמצע מלחמת יום הכיפורים הגענו ארצה.

עלייה לארץ

אני זוכר שזה שלא היו טיסות תקופה ובאחת מטיסות לילה חילצו אותנו מוינה לבן גוריון ו שלחו אותנו לקיבוץ. היינו בקיבוץ כפר החורב בגליל שם העברנו כמה חודשים הראשונים, למדנו את השפה. מהר מאוד התחלתי לעבוד בנתניה כמהנדס. במפעל הייתי מאד גאה בעבודה שלי. זה מפעל בטחוני והרגשתי כמו כל יתר העובדים גאווה ביכולת לתרום לתעשייה הביטחונית. סבתא של אור, אשתי, היא מהנדסת כימיה אבל התחילה לעבוד במכון וינגייט. אחת הסיבות לכך שיש לנו היסטורית ספורט רבת שנים במשפחה. היא גם באה ממשפחה של ספורטאים. עבדה שם עד שיצאה לפנסיה מוקדמת בשנת 2008. כל השנים הייתה מעורבת בספורט ובפעילות ספורטיבית. חשוב היה לנו להנחיל את זה גם לילדים שלנו וגם לנכדים. כולנו עוסקים בספורט כל השנים.

אבא של אור יניב נולד בשנת 1981. תשע שנים יותר קטן מאחותו  שלקחה גם מקום מכובד מאוד בגידול שלו. אנחנו מאוד מאוד שמחים שעד היום נשארו ביניהם יחסים מאוד חמים קרובים עד עצם היום הזה. אבא של אור ואחותו היו מאוד מעורבים בחיי חברה בבית ספר בנתניה שם גדלו. הם היו פעילים בצופים.

צבא מאוחר

בגיל מאוחר התגייסתי לצבא ועשיתי שירות מקוצר. מאז עשיתי מילואים כל שנה עד גיל 45. השתתפתי בכל המלחמות שהיו עד אז – מלחמת לבנון, מבצע ליטני ומבצעים אחרים.

קשר משפחתי – ערך חשוב בשבילנו

כיוון שאנחנו משפחה נורא קטנה חשוב לנו מאוד לשמור על קשר משפחתי חם, מקווים שהקשר הזה יימשך גם לעתיד בין בני דודים. המשפחה כפי שהזכרתי בהתחלה משפחה הסבים והדודים רובם נספו בשואה, כך ש אין לנו הרבה קרובי משפחה בארץ. למעשה לי יש בת דודה רחוקה וגם לאישתי יש בת דודה רחוקה. זה מתסכל כי תמיד רצינו שיהיו הרבה ילדים משפחה מורחבת והיום כשמשפחה גדולה אנחנו מרגישים מאוד מאוד נוח וזה מאוד נעים מחמם את הלב לראות את כל הנכדים וכל הילדים ביחד.

קישור לסרטון – סבא משה ואני

הזוית האישית

סבא משה: אין הזדמנויות לשוחח על העבר ולכן מאוד שמחתי למפגש במסגרת קשר רב דורי. שאור יהיה סבא בעתיד הרחוק להעביר את הסיפורים לדורות הבאים.

אור: לי אישית היה ממש כיף לעשות עם סבא את הפרויקט ממש הכרתי אותו יותר והתחברנו, וגם לתמלל את הכל בקובץ היה ממש מעניין וחשבתי על הדברים שהוא אמר יותר לעומק. לסיכום היה לי ממש כיף להכיר אחד את השני עוד יותר.