הלינה המשותפת בקיבוץ – אפרת שגיא
שמי אפרת שגיא, אני בת 71. נולדתי בקיבוץ השרון, שהיום נקרא רמת דוד. בגיל שנה עברתי לקיבוץ יפעת. קיבוץ יפעת נוסד מקיבוץ השרון ומקיבוץ גבת. אל הקיבוץ הגיעו גם מקיבוצים אחרים, אבל בעיקרון רוב האנשים הגיעו מהשרון. בקיבוץ גדלתי בחינוך המשותף.
ההורים שלי עלו לארץ בגיל מאוד צעיר, לפני שהתחילה השואה. שלחו אותם לארץ. אימא שלי הגיעה בעליית הנוער לקיבוץ השרון, אבא שלי הגיע מצרפת אחרי שהוא למד שם באוניברסיטה. אימא שלי הגיעה מגרמניה ואבא שלי בא מפולניה, הם הכירו בקיבוץ השרון, התחתנו ושם אני נולדתי. אנחנו חמישה אחים, אני הבת היחידה אחרי ארבעה בנים.
משפחתי הגרעינית
החינוך המשותף
החינוך המשותף – חלקים בו היו לא קלים עבורי. בגיל הגן התחלתי לפחד והייתי בורחת, היו מחזירים אותי. אבל היו גם הרבה דברים טובים. בשלב יותר מאוחר ,בסביבות כיתה ג'-ד', התחלנו לעבוד במשק ילדים ואני מאוד מאוד אהבתי חיות. אבא שלי בנה את רפת יפעת והייתי מחוברת מאוד לרפת, לפרות וגם במשק לילדים.
היו פרות, כבשים, עיזים וברווזים וכמובן – שפנים ועוד כל מיני חיות קטנות. שם אהבתי להיות.
בפינת החי בילדותי
אני מאוד התחברתי לנושא של החליבה והייתי חולבת ביד את העיזים ואת הכבשים ונותנת לעגלות חלב – או מאבקה או חלב שהביאו לנו מהרפת, היו נותנים להם או בדלי, או לקטנים היינו נותנים גם בבקבוקים. מאוד מאוד מאוד אהבתי את הנושא הזה של החיות.
בשלבים יותר מאוחרים כבר הפסקנו לעבוד שם ועבדנו יותר בחקלאות או בבתי ילדים, הייתי עובדת בהפסקות. כשהמטפלת הייתה הולכת לנוח, אני הייתי עובדת בפעוטון, מקימה את הילדים, עושה להם ארוחת ארבע וגם מטפלת. הייתי מגיעה לפני שההורים באים לקחת אותם הביתה לשעתיים. בהתחלה זה היה לשעתיים, אחר כך זה היה יותר שעות.
בשלבים יותר מאוחרים כבר עבדתי גם בתור פקחית בכותנה, מאוד אהבתי את העבודה הזו, למרות שהיה צריך לקום מוקדם בבוקר. כמובן שזה היה רק בחופשים, עבדנו גם בקטיף, בעצי הפרי. היינו קמים בבוקר בשבתות או בחופשים. היו לנו מספר שעות שהיינו חייבים לתת והיינו קוטפים תפוחים, אגסים וכותנה. היינו קוטפים את הכותנה ביד, לא כמו שהיום יש קטפות. זו העבודה החקלאית שהייתה לילדים, ואני מאוד אהבתי את זה.
בצבא שירתי בחיל הים. לאחר שהשתחררתי התחתנתי עם שלמה, הכרנו בחברת הילדים ביפעת ולאחר מכן גם שירתנו יחד בצבא, בחיל הים בחיפה. התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: גיא, מיקה ויעל, וכולם גרים ביפעת. אני עזבתי את הקיבוץ לקצת יותר מ-20 שנים, ואני גרה באחוזת ברק, אבל אני כל היום מבלה ביפעת ועוזרת לילדים עם הנכדים.
הזוית האישית
יאיר הנכד המתעד: היה לי מרתק לשמוע את סיפור חייה של סבתא אפרת, מאוד נהניתי לבלות איתה ולראיין אותה על החיים שלה בקיבוץ.
מילון
לינה משותפתלינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”החינוך המשותף – חלקים בו היו לא קלים עבורי. בגיל הגן התחלתי לפחד והייתי בורחת, היו מחזירים אותי. אבל היו גם הרבה דברים טובים“