מאגר סיפורי מורשת

שמי שרגא גוטרייך, נולדתי להורי שמחה בונים ויהודית גוטרייך בתל אביב בשנת 1950.

הורי עלו ארצה מפולין לאחר מלחמת העולם השנייה, אחרי תלאות שעברו בשואה. גדלתי בתל אביב ברחוב ריינס ולימים עברנו לרמת אביב. ילדותי בתל אביב הייתה אפופה בקסם התקופה: ימים ארוכים על החסקה בים בחוף גורדון של אהרונצ׳יק המציל המיתולוגי, מפגשים חברתיים בגלידה מונטנה, חוברות קומיקס ומערבונים של ביל קרטר, משחקי כדורגל בבלומפילד, ריקודי טוויסט ואינספור מעשי קונדס תמימים אותם הנכדים כבר מכירים בע״פ ומספרים בגאווה לכל מי שרוצה לשמוע.

הסיפור של משפחתי – משפחת גוטרייך – מתחיל בעיר לודז׳ בפולין. העיר לודז׳ היוותה מרכז תעשייתי בענף הטקסטיל כשבאותה עת בעיר חיו כ-250,000 יהודים. הקהילה היהודית בעיר הייתה קהילה יצרנית מפוארת, קהילה של תעשיינים, אנשי רוח ועבודה.

סבתי וסבי רחל ויוסף גוטרייך נולדו בעיר לודז׳ להם נולדו תשעה ילדים, משפחה ברוכה. המשפחה הייתה משפחה דתית מסורתית. סבי יוסף היה בעליו של מפעל טקסטיל. ביתם של סבי וסבתי בלודז׳ היה צמוד למפעל הטקסטיל המשפחתי כשבאופן אופייני לתקופה, הבית היה בחזית הרחוב ומאחור היה המפעל. כך למעשה כל חייהם ועיסוקיהם התנהלו בסביבה אחת.

אבי שמחה בונים גוטרייך נולד בלודז׳ ב-1907. הוא למד בבית ספר יסודי ותיכון בעיר וכשבגר הצטרף לעסק המשפחתי. במפעל ייצרו בדים שונים כגון בדי טליטות ועוד סוגים שונים ככל שהיו צורכי השוק. תחום עיסוקו של אבי בעסק היה במכירות ובגבייה.

כשבגר הוא נישא לאימי – יהודית קאופמן שאף היא הייתה ילידת לודז׳ והגיעה ממשפחה דתית.

כבר בתחילת שנות ה-30 למאה הקודמת, האנטישמיות הלכה וגברה באירופה בכלל ובפולין בפרט. לאור המצב העגום, דודי פנחס החליט להגר עם משפחתו לארגנטינה שם הקים עסק טקסטיל משלו.

הימים הם ימי עלייתו של הצורר הנאצי היטלר בשנת 1933. בתחילה חשו יהודי לודז׳ כי הרעה מגרמניה לא תגיעה עד פולין אולם לבסוף, כשפולין נכבשה ע״י גרמניה הנאצית ב-1939, האנטישמיות הסלימה אף יותר והקשתה ממש על החיים בעיר.

הורי שחשו בסכנה הרעה הקרבה החליטו לברוח לכיוון פולין הרוסית, וביקשו לצרף אליהם את האח הקטן שמולק. האם התנגדה לפצל את בני המשפחה, ורצתה לכנסם תחת כנפיה, ולכן סרבה.

הורי יצאו למסע הבריחה המסוכן ביותר. עם הגיעם ליעדם הם נעצרו ע״י המשטרה הרוסית בחשד שאבי הינו מרגל גרמני. כשרצו להוציאו להורג, אמי בתושייה רבה הציעה תשלום שוחד לשוטרים הרוסים (מן המעט שהיה עליהם) ובכך הצליחה לשנות את רוע הגזירה – במקום הוצאה להורג, הורי נשלחו לארבע שנות מאסר בעבודות פרך בארכינגלס שבסיביר.

תנאי המחייה בסיביר היו קשים מנשוא. הטמפרטורה הגיעה למינוס עשרים מעלות כשבקור העז הזה, כשלגופם כותונת מרופטת הם נאלצו לעבוד בחטיבת עצים. התזונה הייתה דלה והתנאים לא אנושיים כשכל שנותר להם לעשות היה להתנחם האחד בשנייה.

בתום ארבעת השנים בשנת 1944, הם שוחררו עם אסירים יהודים נוספים. הם יצאו לחופשי מחוסרי כל ושמו פעמיהם לגרוזיה בעקבות שמועות כי שם אין מחסור באוכל. עם הגיעם לטיפיליסי בגרוזיה, הם הלכו מיד לבית הכנסת הראשון שמצאו ושם פגשו את רב הקהילה שבמקרה היה מהעיר לודז׳ – לכן הצליחו לתקשר ביניהם ביידיש. הרב דאג להוריי למגורים ומזון, ובהמשך דאג לאבי למקום עבודה ביקב.

בעודם שם נולד אחי הבכור, וב-1945 עם סיום המלחמה וכשהרגישו יותר חזקים ובטוחים, החליטו לחזור ללודז׳ לבדוק מה עלה בגורל משפחותיהם.

בהגיעם לבית הוריהם נתגלה סיפור קשה ואכזרי על משפחותיהם, כולם נלקחו למחנות השמדה ונרצחו, וכל רכושם נלקח ע״י עובדי המפעל הפולנים, שדאגו גם להסגיר את כל בני המשפחה לידי הגסטפו. הם גם נחשפו לפוגרומים הקשים שביצעו הפולנים ביהודים ששרדו ובראותם זאת נפלה ההחלטה לעלות לארץ ישראל.

בשלב הראשון הם הגיעו לגרמניה שנכבשה ע״י בעלות הברית, שם נשלחו למחנה העקורים ברגן בלזן. הם פגשו שם יהודים שורדים, ושם החל תהליך הבניה והשיקום מחדש. במחנה החל אבי לחפש תעסוקה ולהשתקם. הוא עסק במסחר ואף הצליח – עד כדי כך שקיבל הצעות להשתקע ולהיבנות בגרמניה כחלק מתוכנית מרשל.

אבי התנגד לבנות את חייהם בגרמניה למרות הפיתוי הכלכלי – הוא הבין שהטוב היותר להם כיהודים ושורדים הוא לחיות במדינת היהודים.

עם קום המדינה בהזדמנות ראשונה עלו הוריי לישראל. כאן הם חשו בני חורין ובטוחים. ב-1950 נולדתי אני בתל אביב העיר הלבנה. הורי בנו את חייהם כאן, ניצחונם ואושרם של הוריי הוא שזכו לגדל בישראל את שני בניהם, להשיא אותנו, לראות את הנכדים ולהשאיר עליהם את חותמם העמוק.

היום יש להוריי שישה נכדים, וחמישה עשר נינים, ועוד ידינו נטויה – זהו ניצחונם של יהודית ובינם גוטרייך, זהו נצחונו של עם ישראל בארץ ישראל.

את מורשתם וסיפורם ומסורותיהם של הוריי העברנו לילדים ולנכדים, ילדינו מצטטים פתגמים וציטוטים מבית הוריי. במסגרת הפרויקט לכל איש יש שם – מופיעים דודיי סבתותיי וסביי ביד ושם, בני משפחת גוטרייך שנספו.

מימין: משה ורחמיל גוטרייך ז״ל, נספו בשואה, משמאל: יעקב, בלה, וולף, פייגלה, שמואל והאם רוחלה גוטרייך ז״ל, נספו בשואה

מימין: יעקב גוטרייך ז״ל, נספה בשואה, משמאל: בלה ושמולק גוטרייך ז״ל, נספו בשואה

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית התקיימה בבית הספר אלחריזי בתל אביב, התשפ"ד 2024, בהנחיית המורה המובילה אתי מונוביץ'.