מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, ציפורה (ציפי) פוטר. יחד אנו מתעדות את סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת.

וכך סיפרה לי סבתא: "נולדתי בארץ בנחלת יהודה (אז מושבה קטנה ליד ראשון לציון) בספטמבר 1943. נולדתי בתקופת המנדט הבריטי, השנייה מתוך חמישה ילדים במשפחה. גרנו במבנה בחצר של משפחה. התחלתי ללכת לגן בגיל ארבע כמו כל שאר הילדים. הגן היה קטן והסתדרנו לבד. ההורים לא לקחו אותנו לגן וגם לא החזירו, הלכנו ברגל. מדי פעם הבריטים היו מכריזים על עוצר כדי לחפש נשק מוחבא (בסליק) של ארגון ההגנה או האצ"ל. בעוצר היה אסור לצאת מהחצרות. היינו רואים את החיילים הבריטים, שנהגנו לקרוא להם "כלניות" כי היו להם כובעים אדומים.

פעם אחת החלטתי שלא בא לי להישאר בחצר ורציתי לשחק עם חבר שהיה גר שני בתים מאתנו. אז כשהג'יפ לא עבר, הלכתי בלי להגיד להורים. כשהגעתי לחבר, הבינו שבבית יחפשו אותי וידאגו, אז ניגשו לגדר והעבירו ידיעה מאחד לשני כדי להודיע להורים שלי שאני אצל החבר והכל בסדר (לא היו טלפונים). כעבור כמה זמן שסיימנו לשחק ועדיין היה עוצר, הרימו אותי והעבירו אותי מעל הגדרות עד שהגעתי לחצר שלנו והביתה. אני זוכרת את אבא יוצא לשמירות אחרי שעות העבודה (הוא היה בהגנה). לא ידענו אז לאן הוא יוצא ולמה, לפעמים הוא היה יוצא גם לאימוני נשק מוסתר כשהבריטים לא ידעו זאת.

כשעוד הייתי בגן פרצה מלחמת העצמאות. כשהלכנו לגן לפעמים היו אזעקות בעיקר בגלל מטוסים מצריים. בין בית הספר והגן חפרו מקלט באדמה בצורת "ל". שמו מעל גגון מפחים ועליהם שקים עם חול. בתוך המקלט היו ספסלים מבולי עץ. לכל ילד מהשכבות הבוגרות היה ילד מהגן או מהשכבות הקטנות של בית הספר שישב לו על הברכיים כי לא היה מקום לכולם. אחרי סיום מלחמת העצמאות, כשהוקמה המדינה, עברתי עם כל משפחתי לבית בראשון לציון שאמא ואבא שלי בנו בידיים. בדיוק חודשיים אחרי סיום מלחמת העצמאות עליתי לכיתה א'. בבית הספר אהבתי לשחק קלאס, שלום אדוני המלך ודג מלוח.

באותה תקופה הייתה הקצבה במזון מאחר והמדינה לא גידלה ולא ייבאה הרבה אוכל כי לא התפתחה עדיין החקלאות במדינה והמדינה הייתה עוד קטנה, צעירה, ענייה וגם כי התחילה תקופת עלייה לארץ ולא היה אפשר לקנות כמה שרוצים. היו מביאים לכל משפחה תלושים שבעצם היו הכסף לקנות אוכל. לכל משפחה הייתה כמות כסף שונה לפי כמות הנפשות ולפי הגילאים. אנחנו היינו יכולים לגדל בבית קצת ירקות וכמה תרנגולות, כך שהיה לנו יותר אוכל. היו מחלקים פעם בחודש חפיסת שוקולד פרה, היא הייתה חצי מהכמות שיש היום, וגם זה היה מוגבל. רק ילדים מגיל 2-10 היו יכולים לקבל שוקולד. אחותי הגדולה, לאה, הייתה יותר גדולה מגיל 10 והיא לא יכלה לקבל אז אני ואחותי הקטנה, רבקה, חלקנו איתה את המנה שלנו. בנוסף, גרו אצלנו בבית אנשים שעלו לישראל ועוד לא היה להם בית.

בבית הספר קיבלנו מחברות, עפרונות ומחקים ולא בזבזנו אותם כי אז לא היה נשאר לנו. את הספרים ההורים קנו לנו ואם היה חסר כסף בשביל רכישת הספרים, הם החסירו מעצמם ולא מאתנו כלום. בכיתה ח' פרצה מלחמת סיני (1956). כיתות ז'-ח' היו יושבים בתורנות במועצה המקומית ליד הטלפון כדי לשמוע אם יש הודעה טלפונית שצריך לדווח לאחראי. אנחנו ישבנו עד שעות הערב והתיכוניסטים היו מחליפים אותנו וגם אנשים מבוגרים היו איתם. למשל, אמא שלי הייתה בשעות הלילה. לפעמים תלמידי כיתות ז’-ח’ ותלמידי תיכון היו גם חופרים מקלטים.

בסוף כיתה ח' הסתיים חוק חינוך חובה והיה אפשר או להמשיך ללמוד או ללכת לעבוד. אני בחרתי להמשיך ללמוד – כבר אז ידעתי שאני רוצה להיות מורה. הלכתי עם ההורים לסדר את ההרשמה לתיכון של סמינר למורים. היו מבחני סקר בשביל לאתר ילדים עם יכולות למידה ואז לתת הנחות לפי המצב הכלכלי בבית. עברתי את המבחן כך שההורים שילמו חלק מהמחיר לתיכון. בחופשות של החגים החלטתי לצאת לעבוד כדי לעזור להורים לרכוש עבורי בגדים וספרים שהייתי צריכה וגם בשביל אחיותיי, רק כדי לעזור למשפחה עם הכסף כי ידעתי שאין לנו הרבה. בגלל סיבה זו בבית תמיד היינו קונים נעליים גבוהות וסגורות כך שהתאימו גם לחורף וגם לקיץ.

כשסיימתי את לימודי בסמינר למורים (בגיל 20) והייתי לקראת גיוס לצבא בתור מורה חיילת היו כמה ימי חופש בין המבחנים הסופיים של הסמינר לגיוס לצבא. בזמן הזה הייתה הצעה של קרוב משפחה של אבא שלי להכיר לי מישהו וקבעו לי ולו פגישה. זה היה יומיים לפני הגיוס שלי. אנחנו נפגשנו והתחברנו וכשהתגייסתי שמרנו על קשר דרך מכתבים. נפגשנו אחרי שסיימתי את הטירונות ואז החלטנו שאנחנו מתחתנים, חמישה חודשים מאז שהכרנו. בגלל שהתחתנתי השתחררתי מהצבא ומצאתי עבודה כמורה ברמלה, שם היה הבית של בעלי וגרנו שם. שם הולדתי את שלוש בנותיי. כיום יש לי שמונה נכדים ושתי נינות."

הזוית האישית

עמית הנכדה המתעדת: נהניתי לשמוע וללמוד על הילדות ועברה של סבתא, שמחתי לשוחח עם סבתא על הזכרונות שלה ואיתה.

סבתא ציפי: היה לי חשוב ונחמד שעמית רצתה לשמוע על הילדות שלי ולשוחח איתי, התרגשתי מאוד.