מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי דישראלי ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי נחמה יוכבד ברון. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

ההתחלה בגרמניה

שמי נחמה יוכבד ברון ואני סבתא של מירי דישראלי. קוראים לי נחמה על שם סבתא מצד האבא ויוכבד על שם סבתא מצד האימא. נולדתי בשנת תש"ז (1947) בבֶּרגן-בֶּלזן שבגרמניה להוריי הלל ושרה רבקה דוידוביץ.

עלינו לארץ בשנת תש"ח (1948) כשהייתי בת כמה חודשים. גדלתי ברמלה כבת יחידה. גרנו בבית ישן עם חומת אבן מסביב ועצים בחצר. היה בבית ריצוף מיוחד ושני חדרי שינה. בשכונה שבה גרתי לא היו כבישים ובחורף היה מלא בוץ. אבא היה מנהל עבודה במפעל לצינורות ואימא עקרת בית. למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון ברמלה.

המשחקים שהיו: חבל, קלאס, חמש אבנים ודוקים. התחביבים שלי: לרקום, לסרוג והחלפות. האוספים שהיו לי: בולים וגוגואים. המאכלים שאהבתי: גפילטע פיש ורגל קרושה.

נישואים והקמת משפחה

אמו של בעלי ע"ה (סבא של מירי) הכירה אותי וככה שידכה בינינו. התחתנו בשנת תשכ"ז (1967). בשנה הראשונה גרנו ליד ההורים שלי ואחר כך בקליוולנד.

חלום הנגינה

בילדותי רציתי מאוד ללמוד לנגן והוריי קנו לי חליל. יום אחד המורה ביקשה להשאיל לה את החליל למסיבה. פעם לקנות חליל היה יקר ולא לכל אחד הייתה אפשרות לקנות דברים שונים חוץ מאוכל. ובמסיבה החליל נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה ולא מצאנו אותו. הצטערתי על כך, כמובן שההורים שלי כבר לא יכלו לקנות חליל נוסף. וכך נעלם החליל שלי ולא יצא לי ללמוד לנגן בחליל, מה שמאוד רציתי. אבל הכל כמובן משמים.

הזוית האישית

מירי: סבתא היקרה, מאוד נהניתי לראיין אותך. סיפרת לי דברים שלא ידעתי. תודה שפינית מזמנך אלי.