מאגר סיפורי מורשת

שמה של סבתא שלי המספרת הוא ג’ו וינרב. היא נולדה בברלין בגרמניה בשנת 1930 ועלתה לארץ לאחר שניצלה מהשואה בשנת 1947.

אביה של סבתי הוא דר' מנפרד להמן הוא במקור מגרמניה. הוא נולד בגרמניה בשנת 1900. בשנת 1936 הוא עלה לארץ כדי שיוכל לעבוד בה כעורך דין. באותה התקופה התחילו ההגבלות על היהודים שחיו בגרמניה לכן לא התאפשר לו לעבוד בגרמניה כעורך דין. שמה של אימה של סבתי הוא וירה. היא נולדה בגרמניה בשנת 1910. לסבתי אחות קטנה ממנה בשנה בשם עדנה. כשאביה של סבתי עלה לארץ ישראל היא ואחותה היו עצובות מאוד. אימא שלהן וירה ניסתה לשמח אותן ולקחה אותן לחנות חיות. האחיות בחרו להן כלב קטן וחמוד שינעים את זמנן ויגרום להן להתעודד מהגעגוע לאבא.

בשנת 1939 לוירה הייתה תחושה רעה לגביי המצב בגרמניה, בניגוד ליהודים רבים שחשבו שהכל יסתדר ולא צריך לברוח מגרמניה. וירה הצליחה להשיג ל2 בנותיה אישור מיוחד להגיע לאוסטרליה באמצעות Kindertransport. היא הבטיחה לבנות שבקרוב הן ייפגשו באוסטרליה. במהלך מסע הבנות לאוסטרליה הן התכתבו עם וירה, אימן באמצעות מכתבים. לרוב סבתי שאלה לשלום הכלבים שלהן ואם הבובות שלהן במקום, כמו המחשבות של כל ילדה בת שמונה. היא לא ידעה שלא תזכה יותר לראות את אימא שלה לעולם. וירה נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ ושם נרצחה בשנת 1942 בהיותה 32 בלבד. מאוחר יותר לאחר המלחמה התברר לסבתי ולאחותה על המוות של אימן במחנה ההשמדה, הן גילו זאת בעזרת עובד מהאו"ם שחיפש מה קרה למשפחות הילדים שהוצלו בעזרת הקינדרטראנספורט.

סבתי גו' נולדה בברלין, גרמניה וחייה  שם עד גיל 9 שבו הצליחה להגיע לאוסטרליה במהלך מלחמת העולם השנייה. היא גרה עם שני הורי ואחותה הקטנה ממנה בשנה, עדנה. במהלך ילדותה היא העדיפה לשחק עם הכלב שלה או במשחקי דמיון ולא עם בובות. בתור ילדה היא הייתה מאוד חכמה, היא התעניינה בספרים וכבר בגיל שש יכלה לקרוא. שאבא שלה הבחין בזאת הוא נתן לה גישה לספרייה הגדולה שלו שממוקמת בבית. מאותו רגע היא בילתה את רוב זמנה הפנוי בקריאת ספרים בגרמנית. היא קפצה כיתה כי הייתה מתקדמת מהם ובגיל שמונה הייתה בכיתה ד'.

סבתי ומשפחתה גרו בחלק יפה של ברלין, ליד פארק "olivaer platz". היא ואחותה נהגו לשחק בפארק ליד ביתן בקיץ וכשהמתקנים התמלאו בשלג, בחורף. יום אחד כשהיא הייתה בין גיל שש לשבע היא שמה לב שאחד מהספסלים בפארק נצבע לאחרונה בצבע צהוב בהיר ובחלק האחורי שלו באותיות גדולות בצבע שחור נכתב: Nur fuer Juden- מיועד ליהודים בלבד. סבתי חשבה בליבה למה הספסל מיועד במיוחד ליהודים. " אולי הם הזמינו ספסל מיוחד משלהם ושילמו עליו?" חשבה בליבה. היא שמה לב שהצבע הטרי התייבש והחליטה לשבת עליו. לאחר זמן קצר הגיע שוטר ואמר לסבתי בעלת העיינים הכחולות, צמות בלונדיניות ארוכות ושמלה גרמנית קייצית לקום מהספסל הזה. הוא חשב שהיא ילדה גרמניה נוצריה ולא העלה בדעתו שהיא יהודיה. השוטר שאל אותה "את רואה מה כתוב על הספסל?" סבתי ידעה מה כתוב אך הרגישה שכדאי שלא תגיד זאת. היא השיבה: "חשבתי שכתוב שם אזהרה שיש צבע טרי על הספסל אבל בדקתי והספסל התייבש אז התיישבתי עליו" השוטר ענה שתקום מייד מהספסל והוא מיועד רק ליהודים ולא לה.

סבתי מספרת שבהיותה ילדה בגרמניה, הייתה לה מטפלת שעזרה בטיפול בה ובאחותה. באחת הפעמים שבהן הייתה עם המטפלת כשהייתה בת שש הן הלכו לשבת במסעדה. לפתע נכנסו חיילים נאצים צעירים והתיישבו במסעדה. הם החלו לשיר שירים נאצים, אנטישמים ואלימים על היהודים, לפתע עם הבחינו בילדה הקטנה הבלונדינית עם הצמות שיושבת ומתבוננת בהם בתימהון וחשש. הם ניגשו אליה תוך כדי השירה, לקחו אותה איתם, הרימו אותה ושרו איתה את השירים הנאצים המזעזעים.

היא הלכה לבית ספר יסודי ליד ביתה והיתה הילדה היהודיה היחידה בשכבה, אך לשמחתה היו 4 ילדים בנים יהודים כמוה. מהר מאוד חמישתם נהיו חברים טובים ושניים מהם היו החברים הטובים ביותר שלה. סטפן אדלר שגדל להיות שופט מוכר בישראל ומנפרד סטארן הם נהגו ללוות את סבתי הביתה כל יום אחריי בית הספר. כשהגבלות הנאצים החמירו הם לא יכלו  יותר ללכת לבית הספר הגרמני המקומי שאליו הלכו. סבתי לקחה זאת קשה ובכתה כי ידעה שהיא תתגעגע לחבריה הטובים. אמא שלה התאמצה והצליחה לאפשר לסבתי ללכת לבית ספר יהודי אמריקאי שיותר רחוק מאיזור מגוריה.  כל יום סבתי לקחה רכבת כדי להגיע לבית ספר החדש שנאלצה להסתגל אליו. מהרכבת היה אפשר לראות את כל מה שקורה ברחובות.

יום אחד באחת הנסיעות של סבתי לבית הספר, היא התבוננה מהחלון כהרגלה וראתה קבוצה של בנות בגילה בתנועת הנוער של המפלגה הנאצית. קראו להן "BDM girls" והמטרה של התנועה הזו היתה להנחיל לחשוף וללמד את הבנות את האידיאולוגיה הנאצית. במושב מול סבתי ישבה אישה ברכבת וכשראתה את סבתי מתבוננת בבנות בתנועה הנאצית היא שאלה אותה למה היא לא שם עכשיו עם הבנות בתנועה, סבתי השיבה לה בצורה מסתורית: "I am on a diferent mission today",האישה לא העזה לשאול אותה שאלה נוספת. סבתי מספרת שהיא תוהה לעצמה איך האישה הייתה מגיבה שהיא היתה אומרת לה שהמשימה הזאת שהיא נמצאת בה היא ללכת לבית ספר יהודי כדי ללמוד עברית ואנגלית ולברוח מגרמניה הנאצית כמה שיותר מהר. הנסיעה ברכבת כל יום לבית הספר לא נמשכה המון זמן ולאחר שלוש שנים בהם הייתה בבית הספר הזה, בתחילת יוני 1939 כשסבתי הייתה רק בת תשע ואחותה הקטנה בת שבע, בזכות הנחישות האומץ והעבודה הקשה של אימן וורה, היא הצליחה להשיג אישור מיוחד לבנות להיות חלק מהקינדר -טרנספורט.

הקינדר טרנספורט הוא כינוי למשלוחי הצלה של בריטניה של 12,000 ילדים יהודים שהסכימו לקבל משטחי גרמניה הנאצית בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, מתוכם 10,000 ילדים יהודים.היטלר אישר את עזיבת 300 ילדים בתמורה לסכום כסף גבוה מאוד.  280 ילדים נשארו באנגליה ורק 20 ילדים נסעו לאוסטרליה.

סבתא ואחותה הגיעו לאוסטרליה בעזרת האונייה ORMA.  סבתי ואחותה שהו במלבורן, אוסטרליה עד שנת 1948, הן עלו לארץ והתאחדו עם אביהן שאותו לא ראו 11 שנה. סבתי מספרת שבגרמניה הוא היה לבוש מכובד, תמיד עם חליפה ועניבה ולפתע הן רואות אותו עם מכנסי חאקי קצרים וסנדלי שורש. המפגש ביניהם היה מרגש לאחר כל כך הרבה שנים בסביבה לגמרי שונה.

עליית הנאצים לשלטון הייתה תקופה קשה להוריה של סבתי, בהיתקלויות עם הנאצים ברחובות, בבתי הכנסת והדפיקות של ה-SS בדלת. כתוצאה מכך, הם החליטו לעלות לישראל, אביו של סבתי עלה קודם. וורה והבנות נשארו בגרמניה ותכננו לעלות כמה חודשים לאחר מכן. במהלך חודשים אלו וורה נלחמה על מקומן של בנותיה בקינדר-טראנספורט. סבתי מספרת על הפגישה האחרונה עם אימן.

הן היו בתחנת הרכבת וחיבקו חזק  את וורה, היא אמרה להן שבקרוב הן ייפגשו באוסטרליה ומשם יגיעו ביחד לארץ ישראל. סבתי מספרת שלא חשבה שפרידה זו תהיה הפעם האחרונה שהן רואות את אימן, היא ואחותה חשבו שהן הולכות להרפתקה כמו בספרי הילדים שהיא קראה. שהיא הגיעה לאוסטרליה היא חיכתה כל יום שאימא תגיע, הייתה בה ציפייה והתרגשות לראות אותה. הזמן חלף והיא התחילה להבין שאימא לא תגיע. היא הייתה עצובה אך האמינה שהן ייתאחדו לאחר המלחמה, היא לא תיארה לעצמה מה האמא היקרה שלה עוברת באותם רגעים. המכתב האחרון שוורה שלחה לאבא של הבנות היה ב-10 לדצמבר 1941, בו היא רשמה פרטים בתוכנית שלה להתאחד עם המשפחה ולעלות לארץ. באותו החודש, אחד מהשכנים בבניין שבו התגוררה דיווח עליה לנאצים והיא נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ונרצחה בתאי הגזים ב – 23 ביוני 1942. סבתי אמרה לי: "אמי הצילה את חייה של עדנה אחותי ואת חיי. אני יכולה לדמיין איך היא הרגישה בודדה, שלחה אותנו הרחק, בלי לדעת אם היא אי פעם תראה את ילדיה שוב". ליד מיטתה של סבתי יש תמונה של אימה, היא מתבוננת בה בכל יום.

אני מקדישה את הסיפור הזה לסבתי גו ומביטה בה בהערכה כל יום על המסע שהיא עברה וההתמודדות שלה עם המצב בגיל כל כך קטן, למדינה זרה עם אחות קטנה ללא הורים.

אני מקדישה את הסיפור הזה לסבתי השנייה ביאנקה, שהיא ניצולת שואה גם אך כבר לא יכולה לספר את הסיפור שלה היום.

ובנוסף אני מקדישה את הסיפור הזה לכל משפחתה של סבתי שנספתה בשואה במחנות ההשמדה ולא שרדו כדי לספר ולוורה אימא של סבתי וסבתא רבתא שלי האומץ והגבורה שלה ובזכותה המשפחה מתקיימת היום בארץ ישראל ולעוד דורות רבים.

הזוית האישית

סבתא ג'ו:  מאוד נהניתי לקחת חלק בתכנית מיוחדת וחשובה זו. חשוב לי שהסיפור האישי שלי יעבור לדורות הבאים. אני מאחלת לגפן שתהיה תמיד מאושרת ושמחה, שתהנה מכל רגע בחיים כי החיים קצרים ושניהיה ביחד שנים ארוכות.

גפן: הייתה לי חוויה מאוד מרגשת ומעצימה לשמוע את הסיפור של סבתא, היה לנו זמן איכות רב יחד ולמדתי כל כך הרבה דברים על ההיסטוריה שלה ומשפחתי. אני מאחלת לסבתא תמיד להיות מאושרת ובריאה ולעוד הרבה שנים ביחד.