מאגר סיפורי מורשת

סבתא גילה נולדה בפרס, בעיר בשם סננדיג', ועלתה ארצה בשנת 1958,בהיותה בת 11.

הלימודים בפרס

למדתי בבית ספר לבנות בשם "איתהאת".(בחסות אליאנס – תמיכה צרפתית ליהודים.) בבית ספר הלימודים היו  קשים, ודרישות רבות,אם ילד ניכשל בבחינה היה מקבל מכות מהמורה,וגם היו משאירים כיתה, ולא משנה אם נישאר גם 3 שנים באותה הכיתה, במידה והצליח ועבר את הבחינות היה זכאי לעלות כיתה.אחת התמונות שהשאירה עלי רושם נוראי זה הכובע טמבל שעליו היה רשום בפרסית טמבל, היו מניחים על ראשה של הנכשלת הגבוהה ביותר ואחרייה היו שאר הנכשלים וכך היו עוברים בין השורות במיסדר הבוקר.נורא ואיום! הרגשה איומה……

גם לשרת בית הספר היה תפקיד להצליף ביד של התלמיד הנכשל, ופעמים גם הכנסת הנכשל או המפריע לחדר האפל שהיה בסוף החצר בבית הספר והמעניין שההורה לא התערב ולא התלונן אלא כיבד ונתן גיבוי מלא לבית הספר ולצוות החינוכי! ולכן החינוך היה חינוך, הכבוד היה כבוד והלמידה הייתה למידה! למזלי הייתי תלמידה טובה רק פעם אחת! קיבלתי מכה מהמורה עם סרגל ביד, שעד היום אני לא שוכחת. החינוך שאותו קבלתי וחונכתי בבית הספר בפרס מלווה אותי עד עצם היום הזה. בתום 6 שנות לימוד עליתי ארצה בשנת 1958.

משחקי ילדות מפרס

בתקופתי הצעצועים לא ניקנו בחנויות אלא בבנייה עצמית מה שתרם לפיתוח החשיבה, יצירתיות והקשבה אצל הילדים.יצרנו בובות ממקלות, כפתורים וסמרטוטים.דבר שעזר לי לעתיד להיתפתח בהכנת ויצירת בובות לתאטרון.

ההכרות עם סבא ז"ל

את סבא ז"ל הכרתי עוד כשגרנו באותה שכונה בפרס (אנחנו היינו קרובי מישפחה) וכשעליתי ארצה המשכנו בקשר והתכתבנו…. ובשנת 1968 כשהוא עלה ארצה התחתנו כעבור שנה.

משפחה

אנחנו ארבע ילדים שני בנים ושתי בנות, רינה, אשר, גילה ואבי. כל האחים גרים בפרדס חנה – כרכור ויש בינינו קשרים חמים כמו כן בין הנכדים ניפגשים בחגים וסתם ביקורי "פתע". הדבר היפה ביותר הוא שרק אני דתייה מבין כל האחים אבל הם יודעים לכבד אותי ולנהוג בהתאם, בעיקר בשמירת הכשרות לכבודי (כלים ומוצרי מזון כשרים). לי ולבעלי אסף ז"ל נולדו 3 בנים: סהר, זוהר ושביט ממש כוכבים! כולם אקדמאים, בעלי מקצועות מכובדים ולכל אחד מהם 4 ילדים וסך הכל אני גאה להיות סבתא ל -12 נכדים (בלי עין הרע).

עיסוקים עסקתי בהוראה, בהדרכה ובניהול בבית הספר הדתי ישורון פרדס חנה, בבית הספר הזה למדתי אני ו- 3 ילדי וחלק מנכדי וכמובן במהלך השנים גם ניהלתי את בית הספר. בתום 35 שנות הוראה וניהול יצאתי לגימלאות. מאז אני עוסקת בכתיבת מחזות ובתאטרון בליווי 13 שחקנים שהופענו בכל הארץ בשפה הארמית המדוברת. תרומה זאת חוללה שינוי גדול בתחיית השפה הארמית השגורה בפי חלק גדול מיוצאי כורדיסטן וכמובן לא הזנחתי את נכדי וילדי שהם חלק עיקרי בחיי.

הזוית האישית

סבתא גילה: אני מתנדבת בהרבה תחומים למשל: הקראת סיפורים לעולים חדשים מאתיופיה, שעת סיפור בסיפריה הציבורית , התנדבותת במועדון קשישים וביקור בבתי מבוגרים.