מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדותי

שמי רויטל מוהבן, נולדתי בארץ ישראל בחיפה בבית החולים רמב"ם בתאריך 9.10.1957. אבי עלה לארץ מבולגריה ואמי מהונגריה. הורי הכירו בפריז בעודם לוחמי  לח"י.

אני בת הזקונים במשפחה. יש לי אח בשם יאיר שגדול ממני ב-7 שנים. כשמלאו לי 7 ולאחי 14, אחי עבר ללמוד בפנימייה הצבאית 'קציני ים' בעכו, כך שגדלתי כבת יחידה ומפונקת.

פירוש השם רויטל הוא רווי טל, בתקופת היוולדי השם היה חדש ולא מוכר, את השם הציעה חברה של הוריי אשר לימדה באוניברסיטה ספרות, ונתקלה בו שם. שם החיבה שלי היה רוי, כיום הרוב קוראים לי רויטל, רק משפחתי הקרובה קוראת לי רוי. שם המשפחה לפני נישואי היה בן-שלמה. שם המשפחה הקודם של אבי היה סולומונוב אך כשהגיע לארץ שינה אותו לבן-שלמה ומצחיק היה, ששמו שלמה בן-שלמה.

בזמנו, הייתה הבחנה בציבור בין עדות אשכנז לספרד. אבי שהגיע מבולגריה, נחשב לכמעט ספרדי ואמי כאשכנזייה. דבר זה שרת אותי והזדהיתי בקלות כספרדייה בקרב ספרדים ואשכנזייה בקרב אשכנזים.

גרתי בשכונה מעורבת של יהודים וערבים, על הר הכרמל, עם נוף פנורמי לנמל חיפה. החיסרון העיקרי היה הקושי לרכוב על אופניים ועד היום אינני יודעת לרכוב והנכדות צוחקות עלי. הייתרון הבולט היה שנהגנו לטייל בהר הסמוך לביתי, שכל אביב פרח, בתקופה הזו ניתן היה לקטוף פרחים שכיום הם מוגנים. מכל טיול חזרנו עם זר פרחים.

הנסיעה הראשונה לחו"ל

בגיל 7 סבתי מבולגריה הייתה על ערש דווי ונסעתי עם אמי להיפרד ממנה. כיוון שטיסות לא היו דבר שבשגרה בזמנו, הפלגנו ליוון, טיילנו מעט באתונה ומשם טסנו לבולגריה לביקור משפחתי ופרידה. לאחר מכן טסנו להונגריה לבקר את משפחתה של אמי. לאחר חזרתי הייתה התרגשות רבה בין מכרי כיוון שלא היה נהוג לבקר מחוץ לארץ ובטח שלא לילדה בגילי.

למדתי בבית הספר חיה זיו בחיפה עד כיתה ח' ובתיכון ויצו חיפה במגמת אומנות. לימודי האקדמיים היו במדרשה לאומנות ברמת השרון.

ההשפעה של הורי על חיי

בילדותי עם הוריי

אמי הייתי אישה שהשפיעה רבות על חיי ותפיסת עולמי. היא דברה צרפתית, אנגלית, גרמנית ועברית ואף הייתה מורה לאנגלית וצרפתית. במקביל ללימודי האומנות שלי בתיכון, למדה תולדות האומנות באוניברסיטת חיפה, עם סטודנטים צעירים אך לגמרי השתלבה לאור הרוח הצעירה שלה. דבר זה קירב ביננו ואפשר לנו ללמוד יחד אומנות. לצערי, אמי חלתה בשנות ה-50 לחייה ונפטרה לפני שהתחתנתי, כך שלא הכירה את ילדיי.

לאורך כל שנות ילדותי ניכר היה שאבי מושפע מהשנים בהן לחם בלח"י ומהשנים הארוכות בהן ישב בכלא באריתראה, אליו הוגלה ע"י האנגלים לאחר שנתפס בפעולה כלוחם לח"י.

את ההשפעה ניתן היה לראות בכך שכל חלונות הבית תמיד היו פתוחים לרווחה, דבר אותו אני נוהגת לעשות עד היום, ומידי יום שמענו סיפורים על הפעולות שהשתתף בהן. רבות הוזמנו חבריו מהלח"י לאירוח, למרות הקשר העמוק ביניהם מבחינה חברית, ניתן היה להבחין בשוני בדעות הפוליטיות של אבי ביחס לחבריו.

אבי היה שמאלני קיצוני ולעומתו, שאר יוצאי הלח"י, היו ימניים קיצוניים. השיח הלוהט ששרר בכל מפגש הלחיץ אותי ולא הצלחתי להבדיל בין ויכוח פוליטי לבין ויכוח חברי. מאבי נפרדתי כשמלאו לו 94 שנים.

שני הורי נהגו לעבוד שעות ארוכות ובבית הייתה מטפלת בשם זלמה, בולגריה כמו אבי, שבישלה לנו אוכל בולגרי.

שנות העשרה

בילדותי נהגנו לשחק הרבה בחוץ, בגומי (הייתי אלופת השכונה), קלאס, משחקי כדור ובניית מחנה על העץ. בתיכון למדתי במגמת אומנות, ולאחר השירות הצבאי אף המשכתי ללמוד במדרשה לאומנות.

את שירות הצבאי עשיתי בחיל האוויר בתפקיד צב"ה, קיפול מצנחי מעצור של מטוסים וטיפול בציוד האישי (קסדות, מסכות וביגוד) של הטייסים.

חיי הבוגרים

את בעלי יוני הכרתי בגיל 25 במסיבת סילבסטר ולאחר כשלוש שנים התחתנו ונולדו לנו בת בשם שחר ובן בשם עומר.

למרות שלמדתי אומנות עבדתי רוב חיי בתחום הכספים בחברות הייטק גדולות. תפקידי האחרון היה בחברת אפל, משם פרשתי לפנסיה. כיום אני ממשיכה להעשיר את הידע שלי באומנות באמצעות הרצאות מגוונות, מטיילת בארץ ובעולם בכל הזדמנות ומתעמלת באופן קבוע.

לשחר שלוש בנות: רומי ליב ואלה. הנכדות שלי הן חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי. לשמחתי אנו מבלות המון יחד וצוברות חוויות משותפות.

הזוית האישית

הנכדה רומי: היה לי מאוד כיף ללמוד על סבתי דברים חדשים ולשמוע סיפורים מצחיקים  שלא ידעתי קודם. מפגשים אלו מאוד קירבו בנינו ונתנו לנו להכיר אחת את השנייה טוב יותר.

סבתא רויטל: אני שמחה שהשתתפנו בתוכנית הקשר הרב דורי היה לי מאוד כיף לבלות עם רומי ולספר לה על חיי ועל סיפורי ילדותי דבר שחיזק את הקשר בנינו.