מאגר סיפורי מורשת

סבתא דניאלה מספרת לנכדתה טלי את סיפור חייה.

שמי דניאלה ביטון לבית בוקובזה, נולדתי בבית הרפואה גליל מערבי בנהריה. הוריי  קראו לי על שם סבתי שנקראה "דיה".

ילדות

בילדותי  גדלתי במושב גורן שבגליל המערבי. אני בת בכורה במשפחה. בסך הכול היינו שבע נפשות: זוג הורים וחמישה אחים. הוריי עלו לארץ מתוניסיה ונישאו בישראל בתום מלחמת קדש בשנת 1956. אני נולדתי כעבור שנתיים, בניסן 1958.

בילדותי למדתי בבית ספר יסודי אזורי במושב "בצת". מדי בוקר אסף אותנו אוטובוס צהוב והסיע אותנו ,ילדי המושב, אל בית הספר. וסוף היום הוא החזיר אותנו לביתנו. אחר הצהרים נהגנו להיפגש ילדי השכונה מתחת לעץ החרוב הענק ושיחקנו משחקים שונים כגון מחניים, חמש אבנים, ארבעה מקלות, שבע אבנים, דג מלוח ועוד.

בשבתות נהגנו ללכת עם אבי לבית הכנסת וכשחזרנו התכנסנו כל בני המשפחה סביב שולחן השבת לקידוש וארוחת שבת. המאכל האהוב עלינו בימי שישי בערב היה "קוסקוס" עם מרק וקציצות בשר שאמי נהגה להכין.

בגיל 12 עברנו לבית חדש ואז חגגנו "חנוכת בית" ומסיבת "בת מצווה" ביחד. מאוד התרגשתי כי זו הייתה פעם ראשונה שחגגו לי יום הולדת.

הקמת משפחתי ועיסוקיי

בגיל 17, בהיותי תלמידה בתיכון במושב נהלל, פגשתי את בעלי. כשסיימתי כיתה י"ב ואת בחינות הבגרות, נישאנו ועברנו לגור במגדל העמק. למדתי שלוש שנים הוראה בסמינר נהלל. עם השנים התמקצעתי בהוראת המדעים, עשיתי תואר ראשון ותואר שני במכללת "אורנים" בתחום המדעים. עבדתי כמחנכת בבתי ספר יסודיים במגדל העמק ובאזור במשך 36 שנים. כיום פרשתי לגמלאות ובזמני הפנוי אני נהנית מנכדיי האהובים.

חוויות ממלחמות ישראל

בשנת 1967, כשהייתי בכיתה ג', פרצה מלחמת ששת הימים. זכורים לי ימים ולילות שלמים שנאלצנו לבלות עם המשפחה כולה במקלט הציבורי במושב.

חוויה מרגשת שחוויתי במלחמה וליוותה אותי בילדותי היא: במהלך המלחמה התפרסם שירה של המשוררת נעמי שמר "ירושלים של זהב". זכור לי, שאבי נסע העירה במיוחד כדי לרכוש עבורי את התקליט יחד עם פטיפון, על מנת שנוכל להאזין לשיר המרגש. מאז רציתי מאוד והשתוקקתי לבקר בעיר הקודש – עיר בירתנו לנצח – ירושלים.

בשנת 1973, בהיותי תלמידה בתיכון החקלאי בנהלל, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת שבאמצע תפילת נעילה הבחנו במשאיות צבאיות שנכנסות למושב. כולנו הרמנו גבה בפליאה – איך יתכן שביום כיפור נוסעות משאיות במושב? ואז הבנו שהמשאיות באו לאסוף את החיילים לשדה הקרב.

בשנת 1982, כשכבר הייתי נשואה ואם צעירה לילד בן 5 ולילד בן 3, פרצה מלחמת לבנון. בעלי גוייס ונאלצתי להתמודד עם שני ילדיי הקטנים לבד. בשנת 1990 פרצה מלחמת המפרץ ונאלצנו לאטום חדר בבית. בזמן האזעקה התכנסנו כולנו בחדר האטום ועטינו מסכות. לצערי, ההיסטוריה חוזרת וכרגע כולנו חווים את מלחמת "חרבות ברזל" שנמשכת זמן רב יותר מכל המלחמות הקודמות.

לסיכום, הייתה לי ילדות שמחה עם משפחה חמה ואוהבת. אבל לצערי, היו בה גם מלחמות רבות. אך התגברנו על הכול, וגם היום, בעזרת השם, ננצח.

הזוית האישית

הנכדה טליה: תודה רבה, סבתא, שפינית מזמנך כדי לספר לי את סיפורך המרתק, החכמת אותי. אני מאחלת לך הרבה שנים של בריאות ונחת.