מאגר סיפורי מורשת

שמי משה קורט, נולדתי ב-7 באוקטובר 1948 בעיר וסלוי שברומניה תחת השם מואיז קורץ. בגיל 15 עליתי לארץ, ובמשרד הפנים שינו את שמי למשה קורט: משה – שם שנשמע "ישראלי" יותר, וקורט – שגיאת כתיב של הפקיד שלא טרחתי לשנות עד היום.

לאחר עלייתי ארצה בשנת 1963 התיישבתי בעיר חיפה, בשכונת נווה דוד עם משפחתי: הוריי (דוד וסופי ז"ל) וארבעת אחיי הקטנים (מאיר, חוה, ישראל ואתי). לצערי, אחותי חוה ז"ל נפטרה לפני כ-35 שנה ממחלת הלוקמיה (סרטן הדם), אחותי אתי ז"ל נפטרה לפני פחות משנה מסיבוך מחלת הסוכרת, ואחי מאיר ז"ל נפטר לפני מספר חודשים ממפרצת במוח. נשארנו מתוך חמישה אחים רק אני וישראל.

אני מגיע ממשפחה דתית. סבי ניהל שלושה בתי כנסת ברומניה והמשפחה נהגה לשמור שבתות וחגים. נולדתי כשלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ומשפחתי חוותה את השואה והאנטישמיות שלאחריה. זו הסיבה שהוריי החליטו לעשות עלייה ל"ארץ הקודש", מדינת היהודים, שלדבריהם הייתה המקום הבטוח ליהודי העולם.

אך לא הכל היה רע ברומניה. אני זוכר שכשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי את הדרך הלוך וחזור מבית הספר בחורף, כי היה יורד הרבה שלג והוא היה נערם. כילד לא היו לי חלומות "גרנדיוזיים", לא חלמתי להיות שוטר או טייס. חלמתי חלום פשוט: שאני ומשפחתי נהיה בריאים. המשפחה שלי הייתה ענייה, ולהורים שלי היה קשה לכלכל את בני הבית ולכן נאלצתי לצאת לעבוד בגיל צעיר במסעדה הקרובה לביתי.

כאמור, הייתי בן 15 כשעליתי לארץ, ואני אוהב להיזכר בתקופה שהייתי לומד את השפה העברית באולפן. מאחר ובמקום שממנו עליתי לארץ הייתה קהילה יהודית קטנה יחסית, היינו בבית ספר יהודי והיה לי ידע בסיסי בשפה.

את אשתי, בלומטה, בתרגום לעברית (מרומנית) – שושנה, הכרתי קצת זמן אחרי שסיימתי את הלימודים באולפן והצעתי לה נישואין כעבור ארבעה חודשים בלבד. יש לנו שתי בנות: הבת הבכורה, סיגלית (41) והקטנה חגית (34). בסך הכל יש לי שישה נכדים, כששלי היא הבכורה.

התגייסתי כמו כולם בגיל 18 ושובצתי לחיל השריון כחייל קרבי. התפקיד שלי היה להיות נהג טנק. לקחתי חלק בארבע מלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה). המלחמה הקשה ביותר שהשפיעה עליי הייתה מלחמת יום הכיפורים. הלכתי לבית הכנסת ושם הוקפצתי בגיוס חירום (צו 8). בזמנו לא הייתה טכנולוגיה כמו היום ולכן לא יכולתי להודיע למשפחתי ולאשתי על ההקפצה, וכשאשתי חזרה הביתה מהתפילה בבית הכנסת היא מצאה פתק שנאלצתי להשאיר לה על הדלת ובפתק עדכנתי אותה בדבר המלחמה שפרצה. בפעם הבאה שהיא פגשה אותי הייתי אדם אחר – פיזית ונפשית. תמיד הייתי בחור רזה וחזרתי מהשטח "עור ועצמות" כשהמדים שלי ממש היו תלויים עלי, עם זקן, שפם ושיער ארוך. בפן הנפשי התמודדתי עם מראות לא פשוטים שהמלחמה גבתה, כמו למשל: פצועים בדרגות שונות, מוות של חברי מהפלוגה ועוד.

המלחמה הייתה הפתעה גמורה לכל עם ישראל. האויב תקף אותנו ביום הכי קדוש ורגיש בשנה. ההקפצה למילואים הייתה מעכשיו לעכשיו. הגיע מודיע מטעם צה"ל שנתן לכל מי שכשיר לשרת, החל מגיל 18, דד ליין שבו היינו אמורים להספיק להגיע הביתה, לעלות על מדים, לארוז את הדברים הכי חשובים והכרחיים ולהתייצב ברחבה שהוגדרה לנו מראש, במרכז העיר, שם המתינו לנו אוטובוסים צבאיים שלקחו אותנו לבסיסים. הכאוס היה נוראי. לא הייתה תקשורת, היו מצבים בהם הנשים שחיכו בבית לא ידעו האם בעלן חי או מת. היו מקרים שהיו גם מודיעים על פטירה באיחור למשפחות. לצערי הרב, המלחמה ההיא גבתה מחיר כבד מכוחותינו. בחיים לא הייתי חולם שההיסטוריה תחזור על עצמה ביום הולדתי בשנת 2023.

הזוית האישית

שלי הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לדעת עוד על סבי, אני אוהבת לשמוע על עברו ותמיד שמחה לדעת עוד.