מאגר סיפורי מורשת

שמי עמנואל, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה, אני מתעד סיפור משפחתי שסיפור לי אבי, מאיר אלנברג, ומנציח אותו במאגר המורשת של התכנית.

אבי נולד ב-6 ביולי 1967 במונטבידאו, עיר הבירה של אורוגוואי. הבית היה בגודל של כ-3000 מ"ר והיה עתיק. הוא היה מאוד גדול, עם שלוש קומות ו-21 חדרים. בכל קומה היו שירותים, בנוסף היו לבית שלושה מטבחים עם מעליות כדי להעביר אוכל לכל קומה. בגינה היו הרבה עצים וחניה שיכולה להכיל שישה רכבים.

בצעירותו למד בבית הספר פורטונס דה קרסקו, שם למד שיעורים רגילים, אך לא למדו דברים שקשורים לדת.

כאשר אבא שלי היה צעיר, אביו עבד בספינות. באחת הפעמים שהוא לקח את אבא שלי, הצוות דג כריש. אחרי כמה שעות, אבא שלי התקרב לכריש, אך הכריש היה עדיין חי וניסה לנשוך את ידו.

באורגוואי הייתה מלחמת אזרחים בין הטרור לצבא. בהתחלה, הצבא עשה עבודה טובה, אך בהמשך הגנרלים החליטו לקחת לעצמם את השלטון, ובגלל זה לא אהבו את החיילים. לכן, סבא שלי לא רצה שאבי יתגייס.

בשעות הפנאי בעיר, אבא שיחק משחקי ספורט. כשהוא לא היה בעיר, הוא רכב על סוסים. היה לו סוס מרוץ. החברים שלו היו הילדים מבית הספר והשכונה. לאחד מהם היה מגרש טניס, לאחר מגרש כדורגל אמיתי ולאחר היה בריכה אולימפית. הם היו משחקים יחד כל פעם בבית אחר.

בכיתה א' היה לאבא שלי קשה בקריאה והמורה כעסה עליו כל הזמן. הוא לא רצה ללכת לבית הספר. בתחילת כיתה ב', אימא שלו דיברה עם המורה והמורה עזרה ועודדה אותו לקרוא. עם עזרתה, הוא הצליח.

אבא עלה לארץ בשנת 2013 בגיל 47 עם אמי, שתי אחיותי הגדולות ואיתי. ההורים שלי רצו לחיות חיים דתיים ובשביל זה אבא שלי היה צריך לסיים את הגיור שלו ולקבל אישור מהרבנות. באורוגוואי אסור לקבל אישור רשמי לגיור, ואבא גילה את זה זמן קצר לפני העלייה. אבא שלי חיכה שבית הדין יגיע לאורוגוואי, אבל היו בעיות פוליטיות בין הרבנות של ישראל לגיורים בדרום אמריקה, ולכן לא ידעו מתי יגיע בית דין לאורוגוואי. האופציה הטובה ביותר הייתה לעלות לארץ ולדבר כאן עם בית הדין. ההורים שלי החליטו שנעלה לארץ כולנו יחד.

הגענו לארץ בנובמבר 2013. אבא הלך לבית הדין בדצמבר. בינואר הוא עבר בדיקת ברית מילה ואמרו לו שהוא צריך לעבור ברית מילה נוספת עם ברכה. בפברואר 2014, כאשר הבריא מהברית מילה וטבל במקווה, הוא התחתן עם אימא שלי תחת חופה ואז סיים את הגיור שלו.

בילדותו, רצה אבי להיות חייל כמו שאר משפחתו. כיום, הוא עוסק בביטחון היישוב. העבודה הראשונה שלו הייתה במועדון טניס. אבא רכש את הניסיון שלו בכל מיני מקומות באורוגוואי, כולל בשדה התעופה של מונטבידאו ובשגרירות ארצות הברית. הוא עוסק במקצוע זה כ-35 שנים ועדיין עובד בו.

אבא אוהב ללכת לשיעורי תורה ולעשות על האש עם החברים והמשפחה. הוא רוצה לטייל ברחבי הארץ ברכב 4X4 ועובד קשה כדי לקנות רכב כזה.

גלגולו של חפץ

בשנת 1900, באורוגוואי, הייתה מלחמת אזרחים. המנהיג של אחת הקבוצות היה אפאריסיו סרביה ובקבוצה השנייה היה האח שלו, חוסה סרביה. חוסה סרביה היה השושבין בחתונת אחותו של סבא שלי ונתן לה סכין עם ידית מכסף וזהב. אחותו של סבא שלי העבירה את הסכין לסבא שלי כי לא היו לה ילדים בנים. סבא שלי, חוסה נבאחס, חרט את שמו על הידית. לפני מותו, הוא העביר את הסכין לאבא שלי. אבא שלי מתכנן לשלוח את הסכין כדי לחרוט את שמו עליו, ובעתיד יעביר את הסכין לי או לאח שלי. מי שיקבל את הסכין יצטרך לחרוט עליו את שמו.

הזוית האישית

עמנואל המתעד: נהניתי ללמוד על העבר של אבא ולהנציחו.