מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאון עזרא, השנה השתתפתי במסגרת המעורבות החברתית בתוכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבתי יעל עזרא. סבתי יעל נולדה בשנת 1941 לבית משפחת גרשון בעיראק בעיר חנאקין.

סבתי עלתה לישראל בגיל 9, בשנת 1950, בעלייה הגדולה של יהודי עיראק מבצע עזרא ונחמיה. בשנים 1950-1951, עלו ארצה כ- 125,000 יהודי עיראק במטוסים חכורים של חברת תעופה אמריקאית ובהיתר מיוחד של ממשלת עיראק. מבצע עלייה נרחב זה כונה בשם "מבצע עזרא ונחמיה" על שמם של שני מנהיגי עולי בבל.

מתוך סיפורי הילדות ששמעתי מסבתי בחרתי להביא את סיפור הדגל כפי שהיא סיפרה לי אותו, המסמל את האתגרים שעמדו בפני העולים החדשים שהגיעו לישראל.

סבתא יעל מספרת על דגל ישראל

כשעלינו לארץ בשנת 1950, שיכנו את משפחתנו במעברה, כמו את כל העולים החדשים ההמונים שהגיעו לארץ. הלכתי לבית הספר במעברה.

בבית הספר במעברה, המורה ביקשה מאחד התלמידים לגשת ללוח ולצייר את הדגל שלנו – דגל ישראל. באותו הזמן, לא ידעתי עברית וחשבתי שהיא מבקשת מאיתנו לצייר את הדגל של המדינה שממנה הגענו. ציירתי בגאווה את דגל עיראק, המדינה בה נולדתי.

לפתע, ראיתי שהמורה עושה איקס גדול על הדגל שציירתי ומתחילה לצייר במקומו את דגל ישראל. תחושת עלבון עמוקה הציפה אותי. לא הבנתי מדוע היא מחקה את הדגל שלי ומציירת דגל אחר. חשבתי שהיא לא מכבדת את המדינה שלי ואת התרבות שלי.

רק כשגדלתי הבנתי את הסיבה האמיתית למעשה של המורה. היא רצתה ללמד אותנו על המדינה החדשה בה אנו חיים, על מדינת ישראל, על הסמלים שלה ועל הערכים שלה. היא רצתה שנהיה חלק מהחברה הישראלית ונחוש תחושת שייכות.

עם הזמן, למדתי לאהוב את דגל ישראל ואת המדינה הזאת. הבנתי שהמורה לא רצתה לפגוע בי, אלא רצתה לעזור לי להשתלב ולהרגיש בבית.

הזוית האישית

ליאון: אני מאחל לסבתי, יעל, בריאות ואריכות ימים.