מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

סרן במילואים איתי יהושע ז"ל

נולדתי במרוקו בכפר סלה, הינו שלושה אחים ואימא בהריון, אבא שלי נפטר בגיל 25 והשאיר את אימא שלי בהריון, בבית דיברנו ערבית מרוקאית. אח שלי הגדול שיגע אימא שלי שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. אחרי שכנועים רבים אימא שלי הסכימה לתת לו לעלות לבד לארץ. בעקבות אחי הגדול עלינו גם אנחנו לארץ ישראל בשנת 1948, אימא שלי, אחי, אחותי ואני. באמצע הדרך ב"מחנה מעבר", החזירו אותנו למרוקו, משום שהייתה לנו מחלה בשם "גזזת", את אמא שלי העבירו לארץ ישראל. נשארנו במרוקו בלי אימא משנת 1948 ועד שנת 1952. חיינו, בינתיים אצל דודה שלנו (אחות של אימא שלי). רצינו לנסות פעם נוספת לעלות לארץ ישראל, אך באמצע הדרך החזירו אותנו בשל מחלת עיניים בשם "טרקום".

לפני שעלינו לארץ ישראל קיבלנו את ההודעה שאחי הגדול נהרג מירי, ישבנו במרוקו שבעה על אחי ואימא שלי ישבה שבעה בארץ ישראל. עלינו לארץ בשנת 1952 ב"עליית נוער", כשהגענו ארצה הפרידו בינינו. אותי שלחו ל"כפר בלום", את אחותי ל"קיבוץ גת", ואת אח שלי שלחו ל"חניתה". יום אחד נודע לאמי שאני בקיבוץ והיא באה לבקר אותי, יחד עם אחותי הקטנה (דבורה).

אמי התחתנה בארץ עם חייל בודד שהתאהב באמי. היא חשבה שהוא לא מתאים לה, במיוחד שהיו לה ילדים בחו"ל, אך הוא חשב אחרת ושיכנע אותה עד שלבסוף הסכימה והם התחתנו. אימא ו"אבא" שלי הגיעו יחד עם דבורה לבקר אותי במחנה. כשסיפרו לי זאת התעלפתי וכשהתעוררתי ביקשתי מהמדריך לקבל חופשה לסוף שבוע, לשישי-שבת להיות בבית איתם. המדריך הסכים, במהלך השבת  ספרתי להורים שלי איפה שאר האחים שלי נמצאים וביום ראשון חזרתי ל"כפר בלום". למדתי בקיבוץ בסה"כ: 4.5 שנים. אחרי שסיימתי את הלימודים בקיבוץ חזרתי לבית הורי, שגרו במעברת תלפיות. במעברה היו הרבה אנשים, המעברה הייתה בשכונת דרך בית לחם, שם היה שוק ממש יפה. במעברה זו הכרתי את בעלי (מרדכי ז"ל), התחתנו והבאנו שבעה ילדים לעולם. ב"ה יש לי 40 נכדים ו – 43 נינים. הנכד הגדול שלי הביא לעולם שבעה ילדים והילדה הגדולה שלו, ילדה תינוק קטן, שהוא היום בן חודשיים. בשבילם אני דור חמישי, התינוק בן חודשיים בשבילי הוא "בן נין".

יש לי געגוע לאמי ולבעלי ז"ל. יש לי צמידים ושרשרת, את השרשרת קיבלתי בצוואה שאמי הורישה לי אותם ואני הולכת להעביר את זה לילדים שלי. יש לי טבעת מהאירוסין שלי עם בעלי ז"ל, אותה קבלתי ממנו בשנת 1956, הטבעת עלי כל הזמן וגם אותה אני מתכננת להעביר לילדים שלי. הטבעת נמצאת אצלי כבר 63 שנה. בעלי הגיש לי את הטבעת בקופסא שהייתה מקושטת ממש יפה, אני שומרת על הטבעת כמו על העיניים שלי. אני ובעלי היינו ביחד 43 שנה ואחרי 43 שנה הוא נפטר. בעלי היה בגיל 62 כשנפטר, הוא נפטר מדום לב, אני שומרת על הטבעת הכי חזק שאני יכולה כי היא מזכרת מבעלי.

אני מתנדבת במועדון קהילת תלפיות, כבר 50 שנה, אני מארגנת הכל כאן, אני כמו אימא בשביל כולם ואפילו יותר. התנדבתי בקופת חולים 30 שנה, התנדבתי בכלא 4 ובכלא 400 במשך כ- 26 שנים. הייתי נוסעת בכל ימי שני ורביעי, נסעתי לשמח את האסירים וממש הייתי בשבילם כמו דודה. יום אחד נפלתי בכלא ושברתי את המרפק  ומאז הפסקתי להתנדב שם. אני אוהבת הכל, לשיר, לרקוד ולשמוח. יש במועדון שלנו גינה בחוץ, גינה שאני ודן הגנן בנינו ביחד, כל בוקר אני באה ומשקה את הגינה יחד עם דן. הכנו בגינה פינה לזכרו של בעלי, מרדכי ז"ל.

מלחמת חרבות  ברזל – הבשורה הקשה

השנה החלה עם מחשבות ורצונות להוסיף טוב בעולם ובמיוחד במועדון בו אני מתנדבת כבר כחמישים שנה, מועדון בית הקהילה תלפיות. כמו כל עם ישראל, לא פיללתי שנקבל בשורה כל כך קשה, נכדי היקר איתי – יהושע, ה' ינקום דמו, נרצח בבארי, עוד ביום הראשון של מלחמת חרבות ברזל בתאריך 7/10/23 . להבדיל בין החיים למתים יש לי נכד כבן 19 אושרי בן ארבון, שנפצע בעזה במלחמה, ב"ה הוא נמצא עתה בשיקום. יש לי עוד הרבה נכדים שמשרתים במלחמה (חלק בצבא וחלק במילואים). עם כל הצער והגעגוע לאמי ולבעלי, הצער על מות נכדי גדול מאד. איתי היה כבן 36 כשנרצח בבארי בקרב עם המחבלים.

במוצ'ש ה-7 באוקטובר איתי ז"ל היה צריך לטוס לחו"ל מטעם העבודה, אך במקום זאת הזעיקו אותו להגיע להציל את התושבים ולהגן על יישובי הדרום. איתי ז"ל נולד לדורית בתי ובעלה שוקי. הוא גדל במושב חדיד יחד עם אחיו: תומר הגדול וגיא הקטן. איתי למד בכפר הנוער בן שמן לאחר מכן הוא למד בתיכון שוהם הוא רצה להיות רופא. החיים ניתבו אותו למקומות אחרים. הוא אהב בעלי חיים כבר מגיל קטן. אהב לעשות ספורט, הוא היה מצטיין בכל תחום שהייתה לו נגיעה. הוא שאף למצויינות. הוא היה צנוע ואהב לעזור לכולם. החברים סיפרו שתמיד כשהם פנו אליו לעזרה תמיד הוא עזר בנועם, תמיד עם חיוך, תמיד בסבלנות. האובדן של איתי הוא קשה לכולם לחברים למשפחה לתושבים, החברים בעבודה.

אמו דורית מספרת:

"אנחנו שומעים עליו סיפורים שאני אומרת לשוקי בעלי, איך לאיתי היה כל כך הרבה זמן לעזור לכל כך הרבה אנשים ובלי לדבר ובלי להתלונן". איתי עבד בעבודה רגילה כמו שכולנו עובדים והוא עשה הרבה ימי מילואים הוא היה באוגדה 36 ובעוד כמה יחידות מאוד מובחרות. הוא כל הזמן ביקש לעזור עוד ועוד בהתנדבות למילואים. האהבה שלו לבעלי חיים הייתה מיוחדת. כולם אומרים מי שאוהב בעלי חיים זה אומר עליו הרבה. הוא לא ויתר על אף שלא היה לו זמן רב, הוא תמיד מצא את הזמן להגיע למושב ולטפל בבעלי חיים, לבקר אותנו לטפל בהיילי בתו המתוקה ולהיות עם דפני אשתו. באותה שבת – שבת שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, אשתו של איתי – דפני הייתה במשמרת בעבודה. איתי שמר על היילי בתו בת השלוש, בביתם.

דורית מוסיפה ומספרת:

"השביעי לאוקטובר, השבת השחורה כולנו התעוררנו לשבת שכל החיים התהפכו לנו. אנחנו היינו במושב, תומר שגר פה, איתי היה ברעננה וגיא באשדוד. התעוררתי בסביבות 6:25 אני קוראת לזה "טריקת דלת", אני יוצאת החוצה, שקט שומעת עוד פעם רעש, מרימה את העיניים לשמיים – חשכו עיניי. רצתי לטלוויזיה ואני רואה צבע אדום מהצפון עד הדרום. שולחת לילדים הודעה ואיתי עונה לי: 'אימא אנחנו כבר בממד מהבוקר'. גיא אמר לי אימא אני בסדר, התכתבנו כל הבוקר. איתי אומר לי אימא תגיעו אלינו, יש לנו ממ"ד אין לכם ממ"ד אין לכם ביטחון. לא רציתי לבוא ולעזוב את שוקי בעלי, כי הוא לא יעזוב את הבית. גם ראיתי מה קורה בטלוויזיה, באופקים ובכל המקומות בעוטף, פחדתי לנסוע לבד. בעצם, איתי, כבר בבוקר קיבל הודעה ממפקד אוגדה 36, אמר שעדיין אין צו שמונה, וביקש שיגיעו מתנדבים לאבטח אותו.

החברים סיפרו, 'איתי – תמיד ראשון'. לא עברו שתי דקות והוא כתב 'אני מגיע!'. הוא התקשר לסבתא דליה, אימא של דפני, שתבוא לשמור על היילי המתוקה. חבר אסף אותו ברכב לכיוון הצפון הוא התחייל והם נסעו דרומה לכיוון יד מרדכי, שם הם חברו למפקד אוגדה 36 – הם נלחמו ביד מרדכי, צומת סעד, בנתיב העשרה, כפר עזה וכל פעם הם התקדמו בהתאם לצורך של עזרה ליישובים. הם נקראו לקראת הערב להגיע לקיבוץ בארי.

יותר מאוחר שאלתי את החברים: 'אם היו מחבלים ביישובים האחרים, בנתיב העשרה, בכפר עזה אז למה התקדמתם?' הם אמרו שבמקום שהם היו לא היו צריכים יותר תגבורות והיה שם מספיק כוח, אז הם פשוט התקדמו. היה שלב שאיתי גם כתב לי 'אימא תתקשרי לאחותך מאופקים, לרינה, תגידי להם שהילדים וכולם ינעלו בבתים. כל הבוקר הוא התכתב איתנו. אני שואלת את עצמי (דורית), אם היו קרבות וכל הדרך הם ראו גופות ונלחמו והרגו מאות מחבלים, אז למה בעצם עזבו את נתיב העשרה והתקדמו הלאה? כי בקיבוץ בארי היה נורא מכל. היו שם מאות מחבלים. הם נלחמו באזור של גן אמנון ותמר ואנחנו משערים שבסביבות השעה 21:00 בערב הוא קיבל כדור ונהרג. בשעה 20:22 עוד התכתבתי עם איתי, ולא ידעתי שהוא נמצא בקיבוץ בארי ושהם נלחמים מול מאות מחבלים. ביקשתי ממנו שיעזור לנו לבדוק מה עם אושרי שנפצע ולא יודעים היכן הוא נמצא. איתי ענה לי בשעה 20:24 – זו הייתה ההודעה האחרונה שלו: 'זה לא הזמן, אנחנו במלחמה, המצב קשה, יהיה בסדר', כל זה תוך כדי לחימה ואני עוד מבקשת ממנו עזרה כי הוא תמיד עוזר. במהלך כל היום עד הצהריים, חשבתי שהוא נמצא בבית עם היילי הנכדה המתוקה, כי הוא היה אמור לעבוד במוצאי שבת, ובעצם הוא רץ ונלחם והוא לא רצה להדאיג אותנו והוא לא סיפר שהוא נלחם.

החיים ללא איתי קשים ועצובים, מה- 7.10.23 כבר שום דבר לא בסדר. כשמסתכלים בתמונות של איתי ז"ל, כשרואים את החיוך שלו ניבט מתוך התמונה, מבינים שאיתי היה מנצח בדרך שלו. קשה לקום כל בוקר, למען זכרו של איתי שלנו, אנחנו קמים ומנציחים אותו בדרכים רבות. למען איתי אנחנו ננצח, הוא הרים אותנו לפעול ולעשות פעולות לזכרו.

מנציחים את איתי – פעילויות שנעשו לזכרו של איתי

אחרי חודש, הבן שלי אמר לי אימא בואי ניסע לעשות פעילות לילדי בארי במלון בים המלח. חבר – יניב – שיש לו בעלי חיים התנדב מיד למשימה ועשינו פעילות לילדים. המשפחות חיבקו אותנו, הייתה התרגשות שהילדים פעם ראשונה צחקו ונהנו. אחרי חודש עשינו פעילות הרבה יותר רחבה עם שזירת פרחים ועם מכוניות מתנגשות ועם אקסס בארס ורפלקסולוגיה וכל מי שהגיעו, חברים ומשפחה התנדבו לבוא להנציח את איתי ז"ל. אני מרגישה בקיבוץ בארי כמו בת בית. הכרתי את כולם: לוטן ומאור לא האמינו ואמרו: "מי זה שמגיע בעצם מתוך השכול לחבק אותנו". הם קראו את כל הסיפורים שכתבנו על איתי ז"ל, אם זה אני, ואם זה דפני, ואם זה המשפחה כולם חיבקו אותנו שאנחנו עושים פעילויות, למרות האובדן הגדול. ביום הולדתו העברי עשינו סיור לזכרו בפארק הקופים – פארק שבו עבד איתי באחת מתקופות חיו.

מתוך ראיון ב"כאן חדשות" שיחה של דורית על בנה

"אני שואלת את עצמי כל יום איך המדינה שלנו הגיעה למצב הזה? מה קרה לנו? איך יתכן שהמדינה שלנו שהיא כל כך חזקה עם צבא כל כך חזק ועוצמתי, נרדמנו בשמירה, אנחנו הפסדנו בגדול, אנחנו כבר לא מנצחים. הכאב כאב של מדינה שלמה, הכאב הוא אישי מאוד, אבל הוא כאב של מדינה שלמה, שבכל בית במדינה זה נוגע לכולם. החוסר שלנו באיתי, לדבר איתו, לשאול אותו מה נשמע? בימי שישי שהוא היה מגיע והייתי מכינה שניצלים וחצילים והוא היה מגיע למטבח ואוכל ישר מהגז אני רק לאחרונה … התחלתי לחזור להכין שניצלים וחצילים….

אני תמיד מתפללת ברגעים האלה שפשוט נזכה להיות ראויים לכל אותם גיבורים שנפלו למעננו. תודה רבה בהחלט תודה לכם שנתתם לנו אפשרות שישמעו מי היה איתי שלנו.

רחל כותבת לזכרו של נכדה איתי ז"ל

איתי נכד יקר, בן 36 במותך, היית ילד חייכן, אוהב לעזור ולדאוג לכל אחד.

מי היה מאמין, שרק ביום שישי מהמילואים השתחררת.

וביום שבת שוב התגייסת, ולפתע נעלמת.

את המשפחה עזבת מאשתך וילדתך לא נפרדת.

איתי היית אוצר יקר בתוך ליבנו, ילד טוב לב, אמיץ מיוחד במינו.

איתי שרתת ביחידת המטוסים ובמשרד הביטחון.

ביום שבת כששמע על מצב, ירד מיד דרומה, ונלחם בקרב בבארי שם נפל.

איתי השאיר אישה וילדה בת שלוש.

תחביבים היו לו מיוחדים, אהב מאוד בעלי חיים.

אין ספק שילד יקר עזב אותנו, ובמיוחד השאיר חלל ריק לרבים מאיתנו.

אישה, ילדה ומשפחה למופת השארת. איך זה שפתאום נעלמת.

איתי ילד אהוב על כולם, תכונות רבות וטובות אפיינו את דמותו.

ילד מקסים בתכונותיו, ילד בעל חוכמת חיים, הגון וטוב לב.

עזור לנו להתגבר על הכאב, איתי לא נתת לנו צ'אנס להיפרד.

השארת את כולנו בתדהמה.

איתי אותך אוהבים, אבל כואבים.

הגורל הפריד בינינו לעולמים.

איתי רוצה לומר לך דבר קטן נשמת חיי.

בשבילי תישאר כל הזמן, ולעולם לא תעלם מעיניי.

היכן אתה עכשיו כשלחבק אותך רציתי.

אבל כבר לא מצאתי.

גיבור היית, באויב נלחמת.

יהיה זכרך ברוך

קישור לראיון של דורית יהושע אמו של איתי ז”ל בערוץ 14

הזוית האישית

סבתא רחל: אני אוהבת מאד את הבנות שבאות ללמד אותנו במועדון, רואים שהן משקיעות ומשתדלות להביא איתם פעילויות מהנות ומעניינות. תודה לכם שאפשרתם לנו לספר ולו במעט על איתי נכדי ז"ל.

תמר: רחל אישה מיוחדת ומעניינת. למדתי ממנה הרבה על החיים.

דורית אמו של איתי: אני תמיד מתפללת ברגעים האלה שפשוט נזכה להיות ראויים לכל אותם גיבורים שנפלו למעננו. תודה רבה בהחלט תודה לכם שנתתם לנו אפשרות שישמעו מי היה איתי שלנו.