מאגר סיפורי מורשת

שמי טליה, במסגרת התוכנית הקשר הרב דורי, בחרתי להעלות את סיפור חייו של סבי יעקב, שעלה לארץ ישראל עם משפחתו, בעת המלחמה הקשה שהייתה בטג'יקיסטן, הם עזבו כי הם חחשו לחייהם.

טג'יקיסטן קיבלה את עצמאותה ב-9 בספטמבר 1991, הייתה אז מלחמת האזרחים קשה שנמשכה עד לשנת 1997 שבמהלכה נהרגו בין 50 אלף ל-100 אלף איש. זה היה ממש ברגע האחרון, שהם הצליחו לעזוב. סבי שיתף אותי בסיפור העלייה שלו לארץ ישראל ועל הקשיים שהיו להם במהלך החיים בארץ ישראל.

סבי יעקב גולקרוב נולד בטג'יקיסטן שברוסיה. רפובליקת טג'יקיסטן נמצאת במרכז אסיה, בעבר הייתה חלק מברית המועצות. היא הפכה למדינה עצמאית ב-9 בספטמבר 1991.

הוריו של סבי, אמו, סבתא רבתא שלי היא ליזה ואביו סבא רבא שלי הוא מרחי. אמו הייתה עקרת בית ואביו היה ספר. להוריו נולדו שישה ילדים. הם גדלו בשכונה מעורבת שהיו בה גם יהודים וגם גויים חלקם היו נוצרים וחלקם האחר היו מוסלמים. כל הילדים שבשכונה שיחקו  בעיקר בחוץ במשחקים כמו: כדורגל, תחרויות ריצה והגנה עצמית – התאבקות. בזמנו הפנוי היה סבי הולך עם חבריו לטפס על ההרים, הם היו מטיילים ונהנים.

בילדותו היה כבר בתי ספר ושמו "פבלוסקי" הייתה להם תלבושת אחידה: חולצה לבנה מכופתרת עם עניבה אדומה ומכנס כחול/שחור.

סבא יעקב בגיל נעוריו

ההורים של סבי הכירו אחד את השנייה כבר במהלך ילדותם, כי כולם חיו באותה קהילה, כל בני הקהילה היהודית, הכירו את כל בני המשפחות, ההורים נהגו לייעץ לילדיהם, מה טוב עבורם ומה נכון ועם מי כדאי להתחתן באותו מעמד.

היחסים של סבי עם הוריו היו מאוד טובים. היה כבוד מאוד גדול להורים – "המילה של ההורים זו מילה" ולא מתווכחים איתם.

סבי יעקב וסבתי, מרינה, הכירו גם הם כבר מילדות. ההורים אהבו את הקשר בן המשפחות והחליטו לחתן אותם.

סבי יעקב וסבתי מרינה ביום חתונם

לסבי וסבתי נולדו שלושה ילדים שני בנים ובת: הבן הראשון גר ברמלה, הבן השני שגר ברמלוד. הבת השלישית, אימא שלי, גרה בבאר יעקב.

העלייה לישראל מטג'יקיסטן

בשנת 1992, בחודש אוקטובר, סבי ומשפחתו עלו לארץ ישראל, הסיבה שהם עלו לארץ ישראל הייתה שפרצה מלחמה ברוסיה וכל היהודים שגרו איתם עלו למקומות אחרים בעולם, הם לא ידעו עם מי הם ישארו, אז החליטו לעלות לארץ ישראל.

כשהם רצו לעלות לארץ ישראל אז היו כבר מטוסים, הם הגיעו בטיסה ישירה ולא כמו בשנים הקודמות שהיו צריכים לעבור הרבה מדינות עד שהיו מגיעים לארץ ישראל. סבא מספר: "כשהיינו בשדה התעופה הייתה המתנה ארוכה והקפידו מאוד בבידוק ולבסוף הצלחנו לעלות למטוס לארץ ישראל".

כשסבי עלה לארץ ישראל הוא לא ידע את השפה העברית, הם ידעו רק שפה אחת וזו השפה שהם דיברו איתה ברוסיה, רוסית. סבתא שלי, מרינה, הלכה לאולפן (מקום שמלמדים עולים חדשים את השפה העברית), סבא למד את השפה גם מסבתא ובעיקר מזה שהיה מסתובב בחוץ ולומד מילים חדשות.

סבי מספר שכשעלה עם משפחתו לארץ, ההרגשה הייתה קשה מאוד, כי הם לא ידעו את השפה, לא היה להם מספיק כסף ולא הייתה להם עבודה ומעמד כמו שהיה להם ברוסיה.

סבא וסבתא החליטו שעולים  לארץ ישראל, שזה היה בדקה ה-90, לא היה להם זמן לקחת איתם כלום וגם לא נתנו להם להעלות איתם שום דבר. הגבילו אותם בכמה מזוודות, אז הם לקחו את הדבר שיזכיר להם את תקופות חייהם שם  – אלבומים, והיום אנחנו הנכדים מדפדפים באלבומים שסבא וסבתא הצליחו להביא איתם לארץ רואים ונהנים מזיכרונות הילדות שלהם.

הזוית האישית

סבא יעקב: שמחתי לספר לנכדתי טליה על סיפור עלייתי לא"י. חשוב שהיא וכל דור הנכדים ידעו שליהודים לא היה בטוח להישאר בשום מדינה ורק המדינה של היהודים בא"י. זו המדינה שלי שהצילה אותי ועוד רבבות רבות של יהודים, שהצליחו לברוח ממלחמות, מפוגורמים ומהשואה רק בארץ ישראל זה ביתנו. חשוב להיות מאוחדים במדינתינו, כי מניסיון שלי אין לנו מדינה אחרת.

טליה: סיפורו של סבא היה מרתק. למדתי ממנו מהו פחד לחיות בארץ לא שלך ושרק במדינה שלנו אתה יכול לחיות בביטחון, כי יש לנו צבא שיכול להילחם באויבנו. עד היום אנחנו שמחים לדפדף באלבומים המשפחתיים שהנציחו את המשפחה שלי בטג'יקיסטן ולהכיר את כל המשפחה המורחבת.