מאגר סיפורי מורשת

הרב יוסף יצחק רוזנברג מספר לנכדו דובי מנדלזון:

"נולדתי למשפחה בת תשע נפשות. לפני הבר מצוה למדנו בפרדס ענק של תפוזים. זה היה מבנה בן שתי קומות ליד תחנת הרכבת בלוד. יום יום היינו חוצים את פסי הרכבת בדרך לסדרי הישיבה. כך עד גיל 16 וחצי.

מדוע 'ברחתי' מהישיבה

באותה תקופה לא זכינו לראות את הרבי, לא בתמונות ובטח לא בהקלטות וידאו. היינו שומעים את השידורים של שיחותיו הקדושות של הרבי באמצעות סלילי הקלטה שנשלחו אלינו מעת לעת. הייתה בנו תשוקה בוערת לזכות לראות את הרבי.

החלטתי 'לברוח' מהישיבה לבית המדרש ב-770, כדי ללמוד ליד הרבי בישיבה הגדולה. משהו בער בי. אני זוכר שהלכתי לטבול במקווה ואחר כך נפרדתי מאבא שלי. אבא החליט לשמוע את השידור של הרבי, ואני פניתי לשדה התעופה. זה היה בכ"ט אלול, לקראת גיל שבע־עשרה.

כשהגעתי ל-770, נצבתי ברטט וברעדה ליד הדלת. הרבי עמד לצאת מחדרו בכל רגע… כשהרבי יצא, נעתקה נשמתי. מראהו היה כפני מלאך. הרבי סקר אותי בראשו, ואני ברכתי 'שהחיינו' בשקט. ההנהלה לא קיבלה את זה ש'ברחתי' ל-770 ולכן במשך שלושה חודשים למדתי באופן לא מסודר, עד שיום אחד הודיעו לי שהתקבלתי רשמית לישיבה.

בילדותי הושפעתי רבות מדמויות חסידיות, ביניהן המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן ור' אברהם פאריז, שהיה מגיע ללוד ומתוועד לעומק עם הבחורים. אלה היו דמויות חסידיות מסורות, שהתבוננו באווירה של יראת שמים ונתנו דוגמה אישית. מדובר ביהודים שמסרו את נפשם לשמור על הגחלת היהודית ברוסיה הקומוניסטית, והדרך החסידית שלהם, בחום ובחיות, עיצבה מאוד את אמונתי והתקשרותי בדרכי החסידות.

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים היה ניצחון סוחף בסייעתא דשמיא. חלמתי להגיע לרגע הזה, להתפלל בשריד בית המקדש. אבא שלי לקח אותי לירושלים, שם פסענו בהתרגשות לכיוון הכותל. בשער יפו היה עדיין תלוי שלט גדול שהיה כתוב עליו: "עצור! גבול לפניך". המתנו בסבלנות שהשוטר ירים את המחסום, וכשזה קרה, שעטנו לכיוון הכותל. הערבים היו בעוצר וכוחות הביטחון אבטחו את ההמונים שהגיעו למקום הקדוש.

כשהגענו לרחבת הכותל, הרחבה הייתה מצומצמת והתקשתה להכיל את היהודים הרבים שבאו להודות לה' על הניסים והנפלאות. התרגשנו ובכינו מרוב שמחה. קשה היה לעצור את הדמעות.

בניסים התגברתי על השודד

בשנת תשל"ט נסעתי עם רעייתי אל הרבי לרגל חודש החגים, מח"י אלול עד לאחרי שבת בראשית. השתכנו אז במבנה בן שלוש קומות. במוצאי יום הכיפורים, במהלך הלילה, בסביבות השעה חמש לפנות בוקר, נפתחה לפתע דלת הבית שלנו.

"מי זה שם?" שאלה אשתי, ותוך שניות אני מתעורר ונתקל בשודד גוי. בתגובה מהירה קפצתי עליו והדבקתי אותו לקיר. אשתי ברחה להזעיק עזרה, ואני המשכתי להיאבק עם הגוי. אני דוחף אותו עד שלפתע אני מרגיש סכין מתחילה לדקור באזור הבטן. לא איבדתי עשתונות, תפסתי את היד שלו ונתתי לה סיבוב ענק עד ששנינו עפנו לחדר אחר.

הגוי לא נכנע והמשיך בניסיון לדקור אותי, ואני כל הזמן בולם אותו. בסופו של דבר, השודד הצליח לפצוע אותי ליד העין. אני, בכל כוחותיי, דוחף אותו, והוא מתגלגל בגרם המדרגות ובורח מהדירה.

אותי לקחו למרפאה ותפרו לי את הפצעים. זה היה ממש נס גדול שב"ה יצאתי מכך בריא ושלם.

כשנכנסתי ל'יחידות' אל הרבי, הגשתי את פדיון הנפש, ומרוב התרגשות נעלם לי הקול, פשוט לא יכולתי לדבר. הרבי לא דיבר איתי אף לא מילה על מה שאירע עם השודד, אך חשתי כי עיניו הטהורות מרפאות את הפצעים שלי.

הזוית האישית

הנכד דובי מנדלזון תיעד את סיפורו של הסבא הרב יוסף יצחק רוזנבר בביה"ס אהלי מנחם חב"ד בנים, ביתר עילית, התשפ"ד 2024.