מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, רחל קסל. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת. וכך סבתי סיפרה לי:

סיפור הלידה והילדות בגבעתיים

שמי רחל קסל, נולדתי בגבעתיים ברחוב קטן בשם רחוב צה"ל, הבית של ההורים שלי ישב על מגרש קטן. הייתה לנו חצר עם עצי פרי וירקות. אימא שלי גידלה ירקות ולאבא שלי היה מחסן קטן מעץ עם כל מיני מכשירי עבודה כי הוא בנה הרבה דברים לבד גם בבית. היו לי חברות בשכונה, זאת הייתה שכונה קטנה. מול הבית שלנו היה שדה והיו בו גם פרות, זאת אומרת שלא היו הרבה בתים וכולם הכירו את כולם. היינו כמו משפחה אחת גדולה. כשאמא שלי היו פירות, היא הייתה חולקת אותם עם השכנים, וכשהשכנים הכינו ריבה, הם היו מביאים לנו צנצנת ריבה. כל החיים היו שלווים וכמעט נטולי מתחים. החברות שלי היו באות לחצר שלי והיינו משחקות במכולת. אני מדברת על גיל חמש-שש, היינו יושבות על החול ואבא שלי הביא לי מאזניים שמישהו זרק מחנות ירקות. היינו שוקלות חול וסיד שהיו כמו קמח, וככה יכולנו לשחק שעות.

למדתי בבית ספר כצנלסון, וכמובן שגם כל השכנים והשכנות שלי למדו באותו בית ספר. היה גם את בית ספר גורדון שהיה היריב של כצנלסון. מאחר שגרתי מאוד קרוב לבית הספר, יכולתי לצאת חמש דקות לפני ולהגיע בזמן, אומנם בריצה אבל זה היה מאוד כיף. במחזורים האלו שלמדתי, בשנת 1960 בערך, לא היו מספיק מקומות לכל התלמידים, אז בנו לנו צריפונים וגם למדנו אחר הצהריים בכיתות א' עד ג' כדי שיהיה מקום לעוד ילדים בבוקר. זה היה דבר מיוחד. השכבה שלנו הייתה הדור הראשון למשמרות זהב!

בתקופת הבגרות למדתי בבית ספר קלעי, שהיה התיכון היחידי בגבעתיים. חוויה מיוחדת ודיי קשה שהייתה לי הייתה כשהייתי בת 16, בכיתה י', פרצה מלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה, לפני המלחמה, היה מתח רציני, הייתי אומרת על סף פחד, כי ידענו שכל צבאות ערב סביבנו מאיימים לפלוש. כשהמלחמה פרצה חילקו משימות לבנים ולבנות. בתקופה הזו הייתה חלוקה מגדרית ברורה – בנים לחוד ובנות לחוד. הבנים מילאו שקי חול כדי להגן מפגזים והבנות התנדבו בבתי חולים. אני התנדבתי בבית חולים שיבא והתפקיד שלי היה להחליף אחיות שטיפלו בזקנים כדי שהאחיות יוכלו לטפל בחיילים שזרמו כל בוקר לבית חולים. החוויה הקשה ביותר שהייתה לי שם הייתה כשנתנו לי מנת דם קפואה ואמרו לי להביא את זה מהר כי מישהו חייב את הדם עכשיו. החזקתי את השקית בקצה כי היא נראתה כמו כבד קפוא. כבר אז נגעלתי מהדברים האלו.

אימא שלי עלתה לארץ בשנת 1937, ושנים ספורות לאחר מכן הגרמנים התחילו להשמיד את היהודים. אחות של אימא שלי ברחה מברלין להולנד והתחבאה עם בעלה והתינוקת שלהם בת השנתיים. באחת ההזדמנויות היא הצליחה לשלוח לאמא שלי טבעת כסף שמצאתי בארון של אמא שלי לאחר שנפטרה. על הטבעת מוטבעת האות R, האות הראשונה בשם רוזה, אחות של אמא שלי. קוראים לי רחל ולא רוזה, אבל הרגשתי שזה עובר עליי. רוזה, בעלה והתינוקת שלהם בשם רנה נספו באושוויץ. לפני שנה-שנתיים נסעתי להולנד לטיול והמדריך אמר שיש אנדרטה חדשה לכל אלו שנספו באושוויץ. חיפשתי את השמות שלהם ומצאתי. עד אותו רגע לא ידעתי שלתינוקת קוראים רנה, רק בזכות האנדרטה אני יודעת שכך קוראים לה. היום הטבעת הזו אצל הבת שלי ואני מקווה שזה יעבור עוד הרבה דורות קדימה כדי שלא נשכח את השואה.

מסרים לדור הצעיר

המסר מתקופת הילדות הוא שחיים פשוטים וצנועים עשו לי טוב ונתנו לי קנה מידה לחיים. הבנתי שלא צריך להיות עשיר בשביל אושר, כי אושר זה דבר פנימי ושיהיו לך חברים טובים ונאמנים. לא חשוב הכמות, והחברות שלי מהגן עדיין חברות שלי היום. מהבגרות המסר שלי הוא שצריך להמשיך לשמור על המדינה שלנו.

הזוית האישית

הנכדה המתעדת נעמה: היה לי ממש כיף ומהנה לשבת ולדבר עם סבתא רחל, למדתי המון דברים על העבר שלה ושל המשפחה שלנו, גיליתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי. אלה היו רגעים מיוחדים כי בדרך כלל כשאנחנו נפגשות את עסוקה בלפנק אותי והפעם התשומת לב הייתה על הילדות שלך ועל הסיפורים שלך.

סבתא רחל: בזכות התכנית זו פעם ראשונה שיצא לי לשבת ולדבר איתך על העבר שלי. שמחתי על העובדה ששמעת דברים שלא ידעת עליי וזה נתן לי אפשרות להעביר את המסר שלי לדורות הבאים. היה לי מאוד כיף. אני מחכה בהתרגשות לרגע שניתן יהיה לראות את העבודה המשותפת שלנו באינטרנט.