מאגר סיפורי מורשת

אורה הלר (במקור זכאי) נולדה בישראל בעיר פתח תקווה לחנה וחיים זכאי בתאריך 29.10.1944. חיים עלה מפולין לפני מלחמת העולם השנייה בגיל 20 עם תנועת הנוער החלוצית 'השומר הצעיר'. כאשר הגיע לישראל, חיים עבד אצל הבריטים בתור ברזלן וסלל כבישים ובמסגרת זו הכיר את חנה אשתו, שעלתה גם היא מפולין ועבדה בהגשת אוכל לפועלים. הזוג התחתן ונולדו לו שתי בנות: אורה הבכורה והדסה הבת הצעירה.

בזמן שאורה נולדה במהלך המלחמה, אביה חיים נלחם עם הבריגדה היהודית בצבא הבריטי (הבריגדה הוא ארגון בו תושבים צעירים בארץ ישראל התגייסו לצבא הבריטי ונלחמו בצורר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה). חיים נלחם באיטליה נגד האיטלקים והגרמנים. חנה עבדה כמבררת איכות בבית אריזה, וחיים שהיה פעיל פוליטית התקדם ונבחר לתפקיד סגן ראש העיר פתח תקווה. בתפקיד זה כיהן במשך 24 שנים. במסגרת תפקידו חיים ייסד את הקונסרבטוריון העירוני בפתח תקווה ואף קראו על שמו רחוב בשכונת כפר גנים בעיר.

ילדותה של אורה 

בזמן שאביה של סבתי נלחם בבריגדה כנגד הנאצים, סבתי ואמה גרו יחד עם הוריה של אמה בפתח תקווה. בזמן המלחמה הוריה של אמה עזרו רבות בגידולה והשגיחו עליה המון. במשך תקופה ארוכה שנמשכה כשנתיים, חיים וחנה תיקשרו בעזרת מכתבים ותמונות. סבתי הכירה את אביה רק דרך תמונה שאמה הראתה לה ולה קראה 'אבא'. כשחזר מהמלחמה והיא הייתה כבר בת שנתיים, היה לה קשה לקבל אותו ולהבין שהוא אביה. רק לאחר שנתן לה בובה גדולה הסכימה לקרוא לו: "דוד אבא”. לאחר המלחמה סבתי נכנסה לגן. היא גרה בשכונה שהיו בה ילדים רבים בני גילה. היא התחברה עם ילדי השכונה ושיחקה איתם במשחקים כמו מחבואים, תופסת, גוגואים וכדומה. כשגדלה עברה לבית הספר 'מעונות עובדים' בפתח תקווה (לימים נקרא בית ספר 'הס').

סבתי הגיעה מבית מוזיקלי. היא אהבה לנגן בפסנתר והיא ניגנה במשך כשש שנים (מגיל 8 עד גיל 14). האהבה למוזיקה עברה לילדים ולחלק מהנכדים. בנוסף לכך הייתה פעילה בתנועת הנוער 'השומר הצעיר' בו היתה כשמונה שנים (מגיל 10 עד גיל 18). אורה דיברה עם הוריה עברית ועם סבא וסבתא שלה ביידיש.

תקופת הבגרות

לסבתי היו חברים בבית הספר שאיתם הייתה נפגשת והם בילו יחדיו. היא למדה בתיכון 'ברנר' הוותיק ואהבה מאוד את תקופת התיכון. היא נרשמה ללימודי הוראה ב'סמינר הקיבוצים' ולמדה בו כחמש שנים, היא סיימה את הסמינר וקיבלה תעודת הוראה. במהלך הלימודים סבתי אהבה כל מיני סוגים של מלאכת יד ולכן למדה בחוגים. אחרי הסמינר היא התגייסה לצבא ולאחר הטירונות היא שימשה כמורה חיילת בבית ספר יסודי באופקים, בדרום.

מקצוע ועיסוק

אורה עבדה בהוראה במשך 31 שנה. היא לימדה בבית ספר 'הוברמן' בפתח תקווה. אורה היתה מורה בבית ספר היסודי ובעיקר אהבה את הוראת המתמטיקה והחינוך עצמו. לראות את הילדים מתפתחים וגדלים מילא אותה מאוד. אורה הייתה מורה אהודה מאוד ועד היום קורה שמשפחתי פוגשת תלמידים לשעבר שלה שזוכרים אותה עד היום. לאחר שעזבה את מערכת החינוך, עבדה בחנות תכשיטים במשך עשור.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

סבתי הכירה את סבי (יוסף הלר) בגיל 17. הם נפגשו במסגרת ה'שומר הצעיר'. לאחר חמש שנים של זוגיות הם החליטו שהם רוצים למסד את הקשר. בשנת 1965 הם התחתנו כשהם מוקפים במשפחה וחברים. נולדו לסבי וסבתי שלושה ילדים. בשנת 1970 נולדה הילי (הבכורה). שלוש שנים לאחר מכן, בחורף 1973 בזמן מלחמת יום כיפור נולד זיו (האמצעי). סבי לא היה בזמן הלידה של בנו מאחר והשתתף במלחמה. כעבור שש שנים מלידתו של זיו נולד הבן השלישי והאחרון – ערן (אבא שלי). אחרי לידתו של אבי, המשפחה עברה לגור בשכונת כפר גנים בפתח תקווה. לפני כ- 20 שנה סבי וסבתי החליטו לעבור לגור בכפר סבא, סמוך לבתם הילי.

לסבתא אורה (או כמו שהנכדים קוראים לה סבתא אורל'ה) יש תשעה נכדים, שלושה נכדים מכל ילד. משפחתנו מבלה זמן רב יחד. אנחנו משפחה מאוד מגובשת. נפגשים לארוחות שישי, חגים וחוגגים יחדיו ימי הולדת. אנחנו מרבים לצאת לנופשים ולטיולים משפחתיים בארץ ובחו"ל. סבתי וסבי גם לקראת גיל שמונים אוהבים תמיד להנות. הם עולים איתנו על רכבות הרים בטיולים בחו"ל, מתחפשים בפורים ויוצאים איתנו לטיולים מאתגרים. סבתא שלי צוחקת ובכל טיול לחו"ל, בכל נופש בארץ – היא רוצה להצטלם ואומרת: "זו אולי פעם אחרונה". אני תמיד אומרת לה שזו ממש לא הפעם האחרונה. כיום אורה ויוסף בפנסיה (יוסף עובד קצת כמהנדס עירייה בחוזה מיוחד). בזמן החופשי הם אוהבים להיפגש עם חברים, לשחק ברידג', לעשות ספורט, ולהיפגש עם משפחתם.

מסר לדור הצעיר מאורה

אורה אומרת שאחד הדברים החשובים בחיים הוא המשפחה והאנשים שאנחנו אוהבים. המסר שלה הוא שיש לשמור על קשרים טובים ולבלות כמה שאפשר עם המשפחה והחברים.

חפץ מיוחד העובר בין הדורות

לאורה יש שרשרת זהב עם ענק בסגנון ישן. השרשרת דקה מאוד, הענק (התליון) עגול עם אבן גרנט אדומה. לשרשרת אין ערך כספי גדול, אבל הרגש והזיכרון מביאים את סבתי כמעט אף פעם לא להוריד את השרשרת. סבתי מאוד מחוברת לשרשרת.

את השרשרת סבתי קיבלה מאמה חנה. חנה קנתה את השרשרת בגיל 25, כמה שנים אחרי שעלתה לארץ מפולין ולא היה לה כסף רב, אבל מאוד רצתה תכשיט. בשנת 2009 חנה נפטרה. קצת לפני פטירתה, חנה ראתה תכשיט שסבתי, אורה, ענדה והיא מאוד אהבה אותו. סבתי הציעה לה לקבל את התכשיט שלה ובתגובה, היא הציעה לה שהן יחליפו בין השרשראות שלהן וכך יהיה לה גם זיכרון ממנה. כך השרשרת הגיעה לסבתי. השרשרת שרדה מלחמות רבות (מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, יום כיפור וכמובן את כל שאר מלחמות ישראל) ושמרו עליה במשך זמן רב. השרשרת הייתה עם סבתא שלי בהרבה רגעי עצב (למשל, כשאימא שלה נפטרה) אך גם ברגעי אושר (לידת נכדים). סבתי הבטיחה לדודתי (אחותו הגדולה של אבי) שהיא תוריש לה את השרשרת בתנאי שהיא תוריש אותה אחר כך לבתה הגדולה.

השרשרת המיוחדת של סבתא

הזוית האישית

יובל: סיפור ילדותה של סבתי מתחיל במלחמת העולם השנייה והקושי של הניתוק מאביה שנלחם במשך כמעט שנתיים בבריגדה. למעשה, סיפור הניתוק מאביה הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפור. סיפור הילדות שלה חוזר על עצמו עם ההיעדרות של סבא שלי מלידת בנו במלחמת יום כיפורים, מאוד מתחבר לתקופה הלא פשוטה של המלחמה הנוכחית "חרבות ברזל" והיעדרות של אנשי המילואים מבתיהם. גם אני התחברתי לסיפור "דוד אבא" בתור ילדה לאבא איש צבא לוחם שנעדר רבות מהבית כשהייתי ילדה קטנה. הזמן שבילינו יחד על סיפור התיעוד היה מצויין, ניצלנו את ההזדמנות ונפגשנו לארוחה משפחתית. אני רוצה להודות לסבתי על החוויות שחלקה איתי.