מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי פינקל (יבן), נולדתי ב-12 בפברואר 1945 בישראל, בעיר תל אביב, בבית החולים עין גדי.

ההורים שלי

שמי המלא הוא ציפורה, אך כולם קוראים לי ציפי. הורי קראו לי ציפורה על שם מישהי במשפחה. הורי, רחל ומשה, נולדו בפולין. בשנת 1935 הם עלו לארץ ישראל לאחר שהתחתנו בוורשה. הסבים והסבתות שלי משני הצדדים נספו בשואה. אני השלישית מבין שלוש בנות. יש לי שתי אחיות גדולות יותר, רותי ונילי, שנולדו גם הן בארץ. כשנולדתי, רותי הייתה בת שמונה ונילי בת שלוש. כיום רותי בת 87 ונילי בת 82. ביום שני הקרוב, אהיה בת 79.

ילדות

נולדתי בתל אביב וגרתי ברחוב רמב"ם מספר 7. הייתה לנו חנות לכלי בית, וגרנו מעליה. אבא שלי היה יורד כל יום לחנות, בצהרים היה סוגר את החנות, עולה הביתה לנוח ולאכול, ולאחר מכן היה יורד שוב לחנות. אמא שלי לא עבדה אז, אך הייתה יורדת לעזור לו. אני עזרתי הרבה בחנות, במיוחד בהכנסה והוצאה של מוצרים בערב. הבית שלנו עדיין קיים בתל אביב, מעל החנות. השכנים שלנו כללו סנדלר ושען, ושוק הכרמל היה קרוב מאוד.

במלחמת השחרור גרנו ליד יפו, והערבים היו יורים לכיוון הבית שלנו. לא היה לנו ממ"ד, רק המחסן של החנות ששימש כמקלט. כדי להגן עלינו מפגזים, שמנו שקי חול.

למדתי בבית הספר "בלפור" בתל אביב. שיחקתי ב"קלאס", קפיצה בחבל, מחניים, "סימני דרך", ומחבואים. לא היו טלפונים, וכדי לקבוע עם חברות היינו הולכות לבית של חברה ושואלות אם היא רוצה לבוא לשחק או קובעות בבית הספר.

בילדותי לא היו טלפונים. כשאחיותי היו בארגנטינה ורצו לטלפן הביתה, השתמשנו בטלפון של השכנים. אני שומרת על קשר עם חברות ילדותי, ואפילו יש לי חברה שגרה בארצות הברית ומבקרת פעם בשנה. בכיתה ד' הצטרפתי לצופים, שבט "קהילה", והיה לנו כיף גדול בפעולות ובמחנות עבודה בקיבוצים.

שירות צבאי

בצבא שירתי בחיל תותחנים כפקידת מילואים, והכנו צווים לזימון אנשים. שירתי בבית הירוק ביפו. בתקופת שירותי לא היו מלחמות מיוחדות. נהניתי מהתפקיד וחזרתי כל יום הביתה לעזור לאמא שלי עם החנות, מכיוון שאחיותי כבר לא גרו בבית.

היכרות, נישואים ובניית המשפחה

הכרתי את בעלי, רני, אצל חברה שלי. היינו בני עשרים כשהתחתנו. הוא הציע לי נישואים בבית. התחתנו במלון תדמור בהרצליה בשנת 1966, וירח הדבש שלנו היה באילת. בננו הבכור, אמיר, נולד שלוש שנים לאחר מכן, אחריו נולד גלעד ולאחר שבע שנים נמרוד. הנכד הראשון שלנו הוא נדב, ולאחריו נולדו מאי, שחר, ינון, עלמה, מיקה, אלונה, נוגה, דניאל ורומי. אנו משתדלים לחגוג ליל סדר כל ארבע שנים עם כל המשפחה המורחבת.

חפץ שעובר מדור לדור

ישנה מרקייה שעוברת מדור לדור במשפחתנו. היא חלק מסט כלי בית שאבא שלי קנה בעבר לחנותו. המרקייה שימשה בעבר ככלי פסח, והיינו מעבירים את המרק מהסיר למרקייה לפני שהגישו אותו לשולחן. כיום המרקייה נמצאת בארון זכוכית ליופי.

המרקייה המשפחתית

הזוית האישית

נוגה: היה לי ממש כיף לעבוד עם סבתא שלי, לשמוע על העבר שלה ועל "פעם", כי פעם זה לא כמו היום. לדוגמא, אם סבתא שלי רצתה לקבוע עם חברות, היא לא יכלה להתקשר ולקבוע אלא הייתה צריכה ללכת אליהן. אני מאחלת לסבתא שלי שתחיה באושר ובבריאות.

סבתא ציפי: מאוד נהנתי לשבת ולספר לנוגה על המשפחה ועל ילדותי, נהניתי לענות לה על השאלות שלה ולראות עד כמה היא רוצה לדעת על משפחתה. אני מאחלת לה שתדע תמיד לשמור על הקשרים במשפחה – זה אחד הדברים החשובים ביותר והרבה בריאות.