מאגר סיפורי מורשת

זאבה ברזין (כץ), נולדה בתאריך: 18.8.1940 במדינת ישראל, תל אביב. ונפטרה בתאריך- 7.12.2018.

סבתי זאבה נולדה להוריה פנינה ויצחק כץ, שעלו מליטא בשנת 1935.

חלק ממשפחתה של סבתא רבתא שלי נספו בשואה, אך אלו שנשארו בחיים עלו למדינת ישראל.

סבתי זאבה נולדה וגדלה בעיר תל אביב, היא למדה בתיכון עירוני א'. כאשר יצא העיתון "מעריב לנוער" בגיליון הראשון, צולמו סבתי ושתיים מחברותיה.

לאחר כעשרים שנה, חגגו לעיתון עשרים שנה ועורכי העיתון רצו לחזור ולצלם אותן הבנות שהופיעו בגיליון הראשון. אך כיוון שלא מצאו את חברותיה של סבתי, סבתי צולמה עם משפחתה, בעלה וחמשת ילדיהם.

בגיל 18 סבתי התגייסה לצבא, ושירתה בגלי צה"ל כעורכת תוכניות מוסיקליות. בתום שירותה הצבאי היא למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית, לאחר כמה שנים היא עבדה בבית החולים סורוקה בבאר שבע ואז פרשה לגמלאות.

סבתי פגשה את סבי במסיבה, חבר של סבי הביא את סבתי, ומשם הם הכירו. סבתי נישאה לסבי בשנת 1961 והם היו נשואים במשך 46 וחצי שנים באושר. לסבי וסבתי חמישה ילדים – אמנון, דנה, עירית, נועה, ורוני.

סבתי וסבי  גרו תחילה ביישוב עומר, אך לאחר המון שנים ביישוב, סבי רצה לעבור ליישוב מיתר הנמצא בדרום, קרוב לעומר. ביתם במיתר היה בית גדול חם ואוהב, הם גידלו מגוון רחב של בעלי חיים בחצר ביתם כמו, קופים, תרנגולות, כלבים, ועוד.

סבתי אהבה לקרוא ספרים, לבשל, לבלות עם ילדיה ונכדיה, ולטייל בארצות שונות בעולם.

אריה לייב אלפרן, ארייה לייב נולד בשנת 1897 ליהודה ומרים בליטא, נספה בשואה ה' באב 1941 ברצח יהודי המקום.

לאריה לייב ארבעה ילדים – זלמן, פנינה, סוניה-יפה, ויצחק אלפרן. ארייה לייב היה מנהל סניף הבנק היהודי בליטא, קלם.

אריה לייב, הוא סבא רבא של דוד אמנון, סבא של סבתא זאבה, ובן דודי איתי הוא חמישי, דור חמישי של אריה לייב.

(אריה לייב הוליד את פנינה שהולידה את זאבה שהולידה את אמנון שהוליד את איתי).

גלגולו של השעון: השעון היה שעונו של אריה לייב אלפרן. גילו של השעון למעלה ממאה ועשרים שנה. אריה לייב נולד בשנת 1879. חי, עבד וטיפח את משפחתו בעיר קלם שבליטא, מדינה לחוף הים הבלטי. נרצח בשנת 1941, יחד עם יתר יהודי העיירה, עם פלישת הגרמנים לליטא במלחמת העולם השנייה, מידי משתפי פעולה מקומיים, השעון הוא שעון כיס.

הגברים נהגו לשאת את שעון הכיס בכיס קטן מיוחד בווסט של חליפה. בדרך כלל שעוני כיס היו מחוברים לשרשרת שניתן היה לאבטחם בחיבורם ללולאה בווסט, בדש הבגד, או לולאת חגורה, ובכך למנוע את אובדנם או נפילתם.

השעון והשרשרת של אריה לייב מצאו את דרכם לישראל כל אחד בנפרד. ככל הנראה בניו של אריה לייב (זלמן ויצחק) קיבלו בדרך כל שהיא את השעון לידיהם עם שובם לעיירה בסוף מלחמת העולם השנייה, בה לחמו שניהם בשורות הצבא האדום כנגד הנאצים. כיוון ששניהם רצו ותכננו להגיע לפלסטינה (בשנת 1945 לפני הקמת מדינת ישראל), לקח כל אחד מהם חלק אחר מהשעון: יצחק את גוף השעון וזלמן את השרשרת.

בדרך לא דרך, יצחק הצליח להגיע לארץ ישראל בשנת 1947, ונהרג במלחמת העצמאות, להקמת מדינת ישראל, בקרב קולה – היום גבעת כח. עם הגעתו והתגייסו  מסר ככל הנראה את השעון לאחותו הבכורה פנינה שהגיעה לארץ ישראל בעלייה השנייה, בשנת 1935. והשעון היה ברשותה מאז.                                                זלמן הביא את השרשרת עמו עם עלייתו לארץ מליטא, שאז הייתה אחת המדינות של ברית המועצות, בשנת 1965, ואז האח והאחות החליפו חפצים ביניהם: השעון עבר לזלמן והשרשרת לאחותו פנינה. בנותיו של זלמן, בטי וורד נתנו את השעון כמתנה, כזיכרון ולמשמרת לדורות הבאים לאמנון, הוא נינו של אריה לייב אלפרן.   אפשרות נוספת היא  שהשעון הגיע לישראל בידיה של פנינה, בתו של אריה לייב, שעלתה לישראל במסגרת העלייה השנייה, באופן בלתי לגאלי בשנת 1935. ואילו טאובה, אשתו של זלמן, שמרה עליה כל שנות המלחמה ועד לעלייה ארצה בשנת 1965.

שעון זה ועוד כמה תמונות הם החפצים היחידים שנותרו מכל רכושה של המשפחה הגדולה שהייתה ומרביתה נרצחה ונספתה בשואה במלחמת העולם השנייה.

הזוית האישית

רוני: חוויתי האישית בעת כתיבת הקשר הרב דורי, היא שמאוד נהנתי לעבוד ולשמוע מאמי את סיפורי אמה וסיפורי סבא רבא שלה. סיפורה נשמע מאוד מעניין, ילדותה, שירותה הצבאי, איך היא וסבי הכירו, מה אהבה לעשות בחיים, במה עבדה ועוד…