מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל לוסטגרטן, נולדתי ב- 8 באוקטובר 1952 בתל אביב, גדלתי וגרתי באזור לשעבר יאזור, עיירה ליד חולון.

למדתי בבית הספר היסודי "השבעה", בו למדו גם אחותי אסתר ושתי בנותיי איריס וורד.

בנותיי איריס וורד

אני בן למשפחה שורדת שואה מפולין. אבי, ישראל בן שמואל, על שמו אני נקרא – נולד בשדלצה, עיר מזרחית לוורשה, ומאוחר יותר משפחתו עברה לבירה ורשה.

בר מצווה מאוחרת

עם הגיעי לגיל בר המצווה, שלחוני הורי ללמוד אצל רבי גרוס ושקדתי על הפרשה וההפטרה שלי בכוונה שלמה, לקראת העלייה לתורה. בהגיע יום שבת המיוחל, אני מתכונן ללכת לבית הכנסת בהתרגשות רבה, אבא שלי אומר שאין לו כוונה להצטרף אליי לבית הכנסת. אני אומר לו שאין לי שום כוונה ללכת בלעדיו. תמונת רקע: אבי בא ממשפחה מסורתית, אביו היה דתי מאוד כמו כן גם אבי, עד גיל 15 הוא היה בישיבה בגיל זה הוא הצטרף למפלגה הסוציאליסטית "בונד" ועזב לגמרי את הדת והפך לאפיקורוס מושלם, נגד כל דבר שקשור לדת. כנגדו, אמי הייתה שומרת מסורת אדוקה.

לא עזרו שום לחצים, טענות ומענות, אפילו חבר טוב שלו שהגיע מכפר שלם על אופנים ורצה לקחת אותי לבית הכנסת, סירבתי ולא התקיים טקס העלייה לתורה שלי אז. ברבות השנים עובדה זו העיקה לי למרות שאני חילוני.

כאשר הייתי כבן 65, נכדי הבכור עילאי חגג בר מצווה שהתקיימה בכותל בירושלים. בתי, ורד, הציעה לי לעלות לתורה יחד אתו, כמובן הסכמתי. למדתי חלק מפרשת השבוע שלו "והעליה" הטקס התקיים ברוב הדר בירושלים – המבצע הושלם סוף סוף!

בבר המצווה שלי (ושל עילאי)

במהלך חיי עבדתי 11 שנים בתעשייה האווירית ו- 28 שנים בהן התגוררנו במונטריאול, קנדה בחברה "בומברדייה" בתיכון מטוסים, מערכות מטוס כגון בקרות טיסה, התקנות מערכות דלק, הידראוליקה, מיזוג אוויר וכו.

לאחר חזרתנו ארצה ולכתה של אשתי ממחלה קשה ב-2016, השתקענו בפתח תקווה. בתחילה ולאחר לכתה של אשתי, התחלתי במערכת יחסים חדשה וכיום אני מתגורר בתל אביב ואני גמלאי עסוק ביותר, בין שאר עיסוקי בהתנדבות: אני מתנדב מטעם עמותת "פוש" בבית ספר יסודי "ארזים" בתל אביב, בעזרה לתלמידים המתקשים בחשבון, אנגלית ושפה.

כמו כן, הקמתי כיתה קטנה שמורכבת מחברי ילדות שלי אותם אני מלמד אנגלית, כשלוש שעות שבועיות. השיעורים כוללים קטעי טקסט, הבנת הנקרא, אוצר מילים, כמו כן שיחה חופשית באנגלית ובניית משפטים וניתוחם.

אני מתנדב בתוכנית "עכשיו זה הזמן" מטעם עמותת מט"ב לתמיכה חברתית בשורדי שואה. בחלקי נפל יצחק המקסים בן 98, אתו אני נפגש פעם בשבוע לשיחות, משחקים ועוד פעילויות, אף הבאתי אליו את כל נכדי כהעשרה הדדית. לאחר פטירתו בגיל 102 התחלתי להתנדב עם אליעזר, "צעיר" בן 90, לפי אותה מתכונת כמו עם יצחק.

ההתנדבות בבי"ס היא אחת החוויות הנהדרות שקרו לי בשנות הגמלאות שלי. ביום בו אני אמור להגיע לבית הספר אני קם בחיוך מאוזן לאוזן והתרגשות. אין סיפוק גדול מילד/ה שיוצא/ת משעור עם חיוך גדול, או להיכנס לכיתה וכל האצבעות מורמות שרוצים לצאת אתי לשיעור…

בנוסף, אני רץ למרחקים בינוניים-ארוכים ואימונים בחדר כושר. כמובן בין עיסוקי החביבים ביותר הן פגישותיי והבילוי עם נכדיי.

משפחתנו

אני שר במקהלת "רון" העירונית בפתח תקווה, שירה בציבור עם אפי נצר.

סיפורם של מקומות בחיי

תל אביב-יפו

תל אביב-יפו מלווה אותי מאז ילדותי (נולדתי בבית החולים-יולדות הדסה, הקריה) ולאחר מכן עם לימודיי בתיכון אורט יד סינגלובסקי ומאוחר יותר בבגרותי בבילויים בדיסקוטקים של רחוב המסגר וסביבתו. לאחר התמסדותי ונישואי, נהגתי להגיע מדי יום שישי לקניות בשוק הכרמל הססגוני שטובל בשפע של ירקות, פירות, ריחות, קריאות הרוכלים, הפלאפל הכי טוב בארץ, גיחות לשוק בצלאל הסמוך וטבילה בים, גם בחורף, חוזר הביתה עמוס חוויות וכל טוב.

את תל אביב כבשתי ברגליי תרתי משמע בריצות ארוכות (בטווחים עד 20 ק"מ) לאורך טיילת שפת הים, פארק הירקון, בשכונות הצפוניות מעבר לירקון, בקרבת מקום מגוריי כיום (שכונת רמת אביב ג'). מדי פעם היינו נדרשים לשירותי מרפאת החולים המחוזית הממוקמת ביפו, ובלתי נשכחים היו הביקורים עם בנותיי התינוקות לצורך קבלת חיסונים, צווחותיהן הרעידו את אמות הסיפים של הבניין, התהליך דרש זמן משמעותי וצוות מרגיעים מקומי.

כמובן שיפו הייתה מוקד לביקורים רבים ברבות השנים:

• בתקופת הצבא הגענו ליפו לסדרת חינוך ב"בית עודד", ע"ש עודד חרמוני ז"ל (שהיה קצין חינוך צה"לי). במסגרת זו למדנו על תולדות תל אביב בתפר עם יפו, שכונת שבזי, מכבי, נווה צדק, בית משפחת שלוש.. מאוד מעניין. את הסיור הזה עשינו גם לפני כשנתיים במסגרת האתר "טיולי" והיה מאלף לא פחות.
• ואם מדובר על יפו, אז אי אפשר בלי גלידת המסטיק המפורסמת בשדרות ירושלים.
• בילדותי הצטרפתי לגיסי יצחק ז"ל לצפות במשחקי הכדורגל של הפועל תל אביב, שנערכו במגרש בלומפילד הישן.
• אירועי קיץ והופעות שנערכו ב"גן הגבעה" הצופה לתל אביב.

בשנים האחרונות נהגנו להזמין לילה במלון "מרגוזה" ולבלות יום שלם באטרקציות הרבות של יפו: שוק הפשפשים, הנמל, מוזיאונים (מומלץ "מוזיאון הפסיפס"), מסעדות (מומלץ "אל געת" המיוחדת), הופעות רחוב וכו'.

אזור הצפון – כנרת

האזור הצפוני של הארץ שזור היטב במהלך חיי הבוגרים, שנות הבחרות העליזים (גיל 19-20) הביאו אותנו לעיתים קרובות לכינרת, לינה בצד המזרחי, שחיה יומית/לילית, מדורות, פיקניקים, יתושים וחוויות למכביר, ואפילו תאונה והסיפור שהיה כך היה:

לאחר לינת לילה ליד עין גב, התנדבנו אני וחברי שלמה לקפוץ לטבריה לפנות בוקר להביא פיתות חמות לארוחת בוקר. נסענו (אני נוהג) ברכב של חברנו אבי, מדובר בענתיקה, ווקסהול ויקטור שנת 1958, כמובן ללא שום חגורות בטיחות(!). לא רחוק ממקום יציאתנו, הרכב עלה על מצבור זכוכיות על הכביש, שאי אפשר היה להתחמק ממנו. שני הגלגלים האחוריים התפוצצו והמכונית החלה לשייט ללא שום אפשרות שליטה עליה. בשלב מסוים היא גלשה לנתיב הנגדי והתנגשה בקיר כורכר, המכונית החלה להתגלגל ולהתהפך, לפחות שלושה גלגולים שהסתיימו כאשר אנחנו הפוכים על גג המכונית. אנחנו יצאנו מהרכב ללא פגע, ניערנו את האבק מהבגדים(!) חזרנו לחברים שהצטרפו אלינו להפוך את המכונית ולהעמידה על הגלגלים. שני דברים הצילו אותנו: שלא הופיע שום רכב מולנו בשעת הבוקר המוקדמת והמבנה החזק/קשיח בו בנו מכוניות בשנות ה-50. כבר לא זכורים לי כל הפרטים, אבל האוטו הגיע בחזרה הביתה בנסיעה, עם שמיכות מכסות את החלונות שנשברו ועם שמן בישול/טיגון להשלמת שמן מנוע שנשפך בעת ההתהפכות (היה קצת ריח של שמן מטוגן, תוך כדי נסיעה). עד כאן סביר, אף אחד לא נפגע, ומעכשיו איך מעבירים את כל המידע הנ"ל לאבא של חברנו אבי, בעל הרכב… ובכן גרשון האב, לא ממש התלהב (כמונו) מהסיפור, אבל קיבל זאת כמו ג'נטלמן אירופאי למהדרין. אהבתי אותו מאוד (הוא כמובן כבר לא איתנו).

סוף דבר: המכונית הייתה כמובן "טוטאל לוסט" אבל החוויה נשארה.

רמת הגולן והגליל העליון

רמת הגולן פוגשת אותי (או אני אותה) בצמתים שונים בחיי ובעיקר משך שנותיי במילואים בצפון:

• באימוני הגדוד (שריון) במטווח גולן, נהגנו לצאת לטיולי שטח בנחל זויתן, בריכת המשושים, נחל יהודיה.
• תיקוני טנקים בימ"ח כורדאני (כבר לא קיים) עם יציאות חוויתיות לחיפה.
• מילואים כיפיים בסדנת בית הילל שממוקמת על החצבאני, שחיה ואבובים גם בדן ובבניאס.

מוקדם יותר נהגנו לטייל עם המשפחה, בעיקר עם גיסי ואחייני לתל דן, בניאס, כולל קטיף סאברס, תאנים ואיך לא הגלבוע עם הנוף המדהים והפריחות המשגעות.

ואם נצפין עד קצת… במלחמת לבנון הראשונה (1982) היינו בצור וצידון בלבנון עם אוסף חוויות נוסף ושונה לגמרי.

מימין: מילואים בבית הלל-אבובים על החצבאני, במרכז: בתקופת המילואים, משתכשכים בבריכת המשושים – נחל זוויתן, משמאל: גבול לבנון הגדר הטובה

מונטריאול, קנדה

חלק די משמעותי בחיי הבוגרים מילאה העיר מונטריאול שבקנדה או ליתר דיוק חלק מהפרובינציה קוויבק, שבמזרח המדינה ושהיא הכי צרפתית בין שאר המחוזות הדוברות אנגלית. גרנו במונטריאול או ליתר דיוק בפרבר של המטרופוליטן יותר מ-28 שנים, בין השנים 1988-2016. העיר מאוד יפה, מכונה "פריז של צפון אמריקה". סגנון הבניה אירופאי, העיר ממוקמת על הנהר סנט לורנס, היא למעשה אי שמוקף בשני נהרות מצפון ומדרום לו.

מונטריאול עצמה היא מטרופוליטן רב-תרבותי שבו שתי שפות שולטות, הצרפתית מאוד והאנגלית פחות ובולטת מאוד הרגישות לנוכחות ושליטת השפה הצרפתית. כמו כן רצונם הבלתי מתפשר והרב-שנתי של הרוב הצרפתי להיפרדות קוויבק מקנדה. ישנה במונטריאול קהילה יהודית וישראלית שהולכת ומתדלדלת בעשורים האחרונים בשל אי היציבות הפוליטית. מזג האוויר במונטריאול קר מאוד כצפוי ומאוד חורפי משך רוב השנה, השלג מתחיל לרדת ולהישאר על הקרקע מתחילת נובמבר עד אמצע אפריל. הטמפרטורה בחורף יכולה לרדת עד 40 מעלות מתחת לאפס וביליתי די הרבה זמן בפינוי שלג וקרח מהחניה ומהמכונית שלי – חוויה שבהחלט אפשר לוותר עליה. כמובן מאוד מפותחים פעילויות ספורט החורף בעיר ובכל האזור: סקי (במדרון ובמישור, שונים לגמרי), החלקה (skating), הוקי קרח ועוד ועוד.

בעיר מונטריאול עצמה יש מעין "עיר תחתית" ובה מרכזי בילויים, קניות, עסקים וכו' שמאפשרים פעילות מתחת לקרקע ללא מגע עם החורף שמעל. הקיץ שהוא בעיקר סביב חודש יולי הוא מאוד יפה, המון פסטיבלים: ג'אז, סרטים בינלאומי, זיקוקים, מוסיקה בפארקים, מופעי רחוב ברחבי העיר ובעיקר בעיר העתיקה, אירועי ספורט, מרתון, השתתפתי בארבעה מרתונים מלאים (42 ק"מ), אופניים (Tour De L'Ille), מרוץ המכוניות הבינלאומי היוקרתי ה"פרמולה 1" ועוד פעילויות ואטרקציות.

מחודש ספטמבר עד סוף אוקטובר מתרחש קסם השלכת המרהיב בשלל גווני האדום, צהוב , כתום – מדהים!!! זה הזמן לצאת לפארקים, ליערות ולאגמים הרבים שעל האי ובסביבתו, שפע מים וירוק… ממש לא פייר!

אני עבדתי במונטריאול משך 28 שנים בחברה לייצור מטוסים Bombardier (שהייתה השלישית בעולם אחרי בואינג ואירבס), כמתכנן מערכות מכניות. בנותיי לאחר סיום לימודיהן, לאחר 13 שנים, חזרו ארצה. אנחנו חזרנו ב-2016 בעקבות מחלתה הקשה של אשתי, שנפרדה מאיתנו אחרי 7 חודשים. לסיכום שהותנו במונטריאול, אני אומר שזה היווה לגביי ניסיון וחוויה יוצאת דופן, הזדמנות לחוות תרבות אחרת, שפות שונות, אנשים ומנטליות שונה, פוליטיקה ובעיות שלא הכרתי… אבל אין כמו לחזור הביתה לארץ, עם כל המורכבויות והאתגרים האינסופיים… אבל הם שלנו! מעולם לא הרגשתי קשר רגשי/חיבור משמעותי עם מונטריאול, קוויבק או קנדה, לא הייתה הרגשת שייכות, כאילו חופשה ממושכת.

מימין: ליד ביתי במונטריאול בחורף, במרכז: חורף במונטריאול לפני יציאה לקרוס-קאנטרי סקי, משמאל: יפה ואני ביער צפונית למונטריאול

הזוית האישית

שלי: במסגרת התוכנית שמחתי לשמוע על הסיפורים היפים של סבא שמוליק, אני גאה בו על הידע הרב ועל ההזדמנות לחוות יחד זמן איכות וללמוד על היסטוריית המשפחה.

סבא שמוליק: ברצוני להודות לשלי על הבחירה בי להיות שותפה לחוויה יוצאת הדופן שנקראת תכנית הקשר הרב דורי, היא הייתה לעזר רב, תמכה, בעיקר בכיבודים, ושמחתי לשתף אותה במאורעות מקומות ופרקים מעברי והמשפחה. אני תקווה שהיא יוצאת מהאירוע עם יותר ידע ותובנות על מורשתה. תודה רבה שלי אהובה, מיזם הקשר הרב דורי הוא חשוב – ראשית כדי לשמר את העבר המשפחתי לחזק את הקשר ושרשרת הדורות דרך תרבות פולקלור מנהגים ועוד. מאוד מעשיר ומבורך.