מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל פיילר, נולדתי בגבעתיים בשנת 1941, כשמונה שנים לפני קום המדינה. אמי פנינה ואבי משה עלו ארצה מפולין. אמי עלתה בשנת 1936 ואבי שלוש שנים לאחריה. אבי הגיע באוניה האחרונה שבאה ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשפחות של הורי שנשארו בפולין נספו בשואה. הורי לא הרבו לדבר על כך, וכיום אני מצטער שאין לי ידע ואיני יודע עליהם דבר.

הורי התיישבו בגבעת פועלי הרכבת, גבעה מבודדת בגבעתיים. בזמנו רק אחת עשרה משפחות גרו על הגבעה. לא היו כבישים, לא היו מדרכות, בוססנו באבק ובבוץ. התחבורה הייתה באמצעות סוסים ועגלות. אבי עבד כפועל בניין ואמי הייתה עקרת בית וגם תפרה בגדים ושמלות לתושבי הגבעה. בחצר ביתנו הקמנו רפת וגידלנו שתי פרות. אמי הייתה חולבת את הפרות ועושה מהחלב חמאה, גבינה ושמנת. זה עזר לפרנסת המשפחה שחיה בצניעות רבה.

אני זוכר שהייתי הולך עם אבי לפרדסים שבסביבה. היינו קוצרים את העשבים מתחת לעצים, ממלאים שק בעשב וחוזרים לרפת להאכיל את הפרות. ילדותי הייתה עשירה בחוויות, ויש לי זיכרונות רבים מהשכונה בה גדלתי ומהילדים איתם שיחקתי. את המשחקים שלנו לא קנינו, לא היה היכן לקנות. יצרנו את המשחקים בעצמנו, כמו בניית אוטו קטן מעץ נוסע באמצעות גומי שנמתח. יצרנו, שיחקנו ושמחנו.

בילדותי ביליתי את החופשים אצל דודתי בקיבוץ המעפיל. הייתי בן שמונה ואמא שלי הביאה אותי לתחנת האוטובוס, הושיבה אותי ליד הנהג ואמרה לו להוריד אותי בקיבוץ המעפיל. כשהגעתי לקיבוץ, חיכו לי דודי, דודתי ובן דודי. ביליתי את כל החופש עם בן דודי בקיבוץ. הצטרפתי לקבוצה שלו. הייתי עובד איתם בשדה, אוכל איתם, משחק איתם ויוצא עם הקבוצה לטיולים. הייתי עירוני שהפך לקיבוצניק. בסוף החופש באה אמי לקחת אותי הביתה.

למדתי בבית ספר בורוכוב, בית ספר יסודי. אני זוכר שתלמידים שגרו רחוק הגיעו לבית הספר בטנדר משוריין. היה כפר ערבי בדרך "סלמה" וירו עליהם.

השירות הצבאי

בצבא שירתי בנח"ל. הייתי לוחם קרבי צנחן. באחת הצניחות החבאתי מצלמה קטנה בתוך המעיל שלי ובזמן הצניחה צילמתי את הצנחנים שצנחו לידי. בצניחה אחרת נפצעתי, ביציאה מהמטוס. מיתרי המצנח הסתבכו מתחת לכתף שלי, והוציאו אותה מהמקום. פינו אותי לבית חולים והחזירו את הכתף למקומה. במלחמת ההתשה שירתתי במילואים בסיני ליד תעלת סואץ, היינו שומרים על הגבול ומחליפים יריות עם המצרים.

בעת שירותי הצבאי

החיים המקצועיים

לאחר הצבא הלכתי עם כל חברי להגשים בקבוץ יד מרדכי. בקבוץ עבדתי במסגריה. חלומי היה להיות מהנדס. עזבתי את הקיבוץ והלכתי ללמוד בטכניון. למדתי הנדסת מכונות. כשסיימתי את הטכניון התחלתי לעבוד ולפתח ולהמציא כל מיני מכונות. פיתחתי ובניתי פנס ששימש לשמירה. הפנס ניצב על עמדת שמירה והיה מסתובב אוטומטית. יצרתי ומכרתי את הפנס לצבא ולגורמים נוספים, וזה היה הצלחה. היה מאוד מעניין ומאתגר לתכנן לייצר ולמכור מוצר חדש שפותח על ידי. בעבודתי כמהנדס מעליות, פתחתי חברה, "פיילר מהנדסים בע"מ", ועסקתי בתכנון ופיקוח בתחום המעליות.

המשפחה שהקמתי והתחביבים שלי

התחתנתי עם דבורה, ונולדו לנו שלושה ילדים: ערן, עידו וענת, אמא של אלה. היום יש לי חמישה נכדים מקסימים. בעבר גידלנו כלב במשפחה ואהבנו מאוד כלבים. גידלנו כלב "גולדן רטריבר" אינטליגנטי בן בית במשך שלוש עשרה שנה. בחורף, בבוקר אחד, היה קשה לי לקום. הכלב הוציא גרב מתוך הנעל שלי והניח אותה על יד הפנים שלי במיטה. הוא רמז לי שהגיע הזמן לקום ולעשות סיבוב.

יש לי תחביב שמעסיק אותי יותר מכל – צילום, עריכה ויצירת סרטים דוקומנטריים. אני זוכר שנסעתי עם אשתי דבורה לספארי בקניה. לפני הנסיעה קניתי מצלמת וידיאו. בספארי צילמתי וצילמתי, וזה היה מהפך בשבילי. הצילום הפך להיות דבר מרכזי בחיי. הייתי מצלם, עורך ויוצר סרטים. נסעתי בכל העולם, ביקרתי בעשרות ארצות, צילמתי ויצרתי סרטים וסרטונים דוקומנטריים על תרבויות הולכות ונעלמות, על אמנים, ציירים ופסלים ועוד. מיליוני אנשים צפו בסרטים שלי ביוטיוב, בפסטיבלים ובטלוויזיה. היום אני בן 82, חצי פנסיונר, וממשיך ליצור, לצלם, לביים ולערוך סרטים. על חווית היצירה איני יכול לוותר.

הזוית האישית

הנכדה אלה: אני נהניתי מאוד מזמן האיכות עם סבא והיה כיף ומעניין מאוד להכיר יותר אותו ואת הסיפור שלו. אלה היו רגעים מיוחדים ונעימים, כי בדרך כלל אין לנו זמן לבד של נכדה וסבא. גיליתי הרבה דברים שלא ידעתי על סבא וזה היה מעניין ומרגש.

סבא ישראל: מאוד נהניתי לחשוף את עברי ולספר לנכדה שלי את קורות חיי. בנוסף, נהניתי מאוד מזמן האיכות המשותף שלנו. היא מאוד עסוקה בשגרה ושמחתי שמצאנו שנינו זמן מיוחד. ראיתי שהיא באמת התרגשה מהסיפורים ושאלה שאלות מעניינות.