מאגר סיפורי מורשת

שמי רעיה זמרן נולדתי בתאריך 9.3.1949 בקיבוץ עין-גב לאמי ציפי, שהייתה שם גננת, ולאבי חנוך (הייני), שהיה מורה בסמינר הקיבוצים ביגור. אבי לימד בסמינר הקיבוצים את אמי, היא הייתה תלמדה שם, כך הם הכירו ובעקבותיה אבי עבר לגור בעין-גב.

כדי ללדת אותי שטה אימא לבית החולים בטבריה, בסירת דייגים, כי זאת היתה הדרך היחידה לעבור מעין גב לגדה השנייה של הכנרת…  נולדתי בבית החולים ע"ש אלברט שוייצר, שהיום הוא בית המלון הסקוטי היוקרתי . אבי היה אז מגויס ושרת בצבא ב"הגנה", במלחמת השחרור, שהלוחמה בה נסתיימה יום לאחר הולדתי.

אמי נולדה באוסטריה בעיר גרץ, אביה, סבא רבא שלי, – פאול פנחס – התעוור במלחמת העולם הראשונה (הוא רצה להתגייס למרות שהיה רק בן.17 ואמר שהוא בן 18 וחזר פצוע כעבור חודש). אימא של אמי, סבתא רבתא שלי, עמליה מלכה היא גדלה כיתומה. לאמי אח בכור, הרבי, שלימים הועבר למחנה דכאו – ממנו שוחרר לבקשת אביו העיוור, אך נאלץ לעזוב את אוסטריה שבועיים לאחר שחרורו, ולא הספיק להגשים חלומו לעלות לארץ. הוא עזב את אוסטריה באונייה האחרונה שהפליגה לארה"ב, כי שם גר הסבא שלו, סבא רבא שלי מאיר. בנוסף בארצות הברית היו עוד כמה דודים, האחים של אביו.

את אמי הוא פגש רק כעבור 31 שנה, כאשר הוא הגיע עם אשתו לישראל לביקור, לראשונה בשנת 1968 – מאז הקשר היה חם מאד, הוא הגיע מדי שנה לארץ לבקר ושתי המשפחות בקשרים הדוקים כל הזמן. מצד דודי הרבי, יש לנו שלושה בני דודים מדרגה ראשונה – כולם אמריקניים.

אמי עלתה לארץ בגיל 17 בשנת 1938. היא עלתה לבדה, בלי לדעת אף מילה בעברית. באוסטריה היא היתה חברה בתנועת נוער "כחול לבן" שחבריה הגיעו ברובם לקיבוצי עמק הירדן ובעיקר לעין-גב. כשהיא הגיעה אישור מסויים שלה אבד והיא נאלצה להגיע קודם לתל אביב כדי לסדר את המסמך שאבד. היא סיפרה שהיא בכתה יום ולילה עד שהתלכדה עם חבריה בקיבוץ עין-גב.

בתקופה בה הייתה בתל אביב היא למדה טיפול בתינוקות ובהמשך, כאמור היתה גננת במקצועה. שנים רבות אחרי שכבר עזבה היה בקיבוץ גן שנקרא שנקרא על שמה: "גן ציפ"… אימא למדה נגינה בפסנתר באוסטריה, ובהמשך, כשהיתה גננת היא ניגנה באקורדיון ובחלילית גם לילדים בגן. (חלילית היא גם לימדה אחר כך כשעברנו לגור בנוה שאנן…).

השנים בקיבוץ היו אהובות עליה מכל, למרות שכל משלוח שהגיע מסבה מאמריקה חולק ישר לכל הקיבוץ והיא לא הצליחה ליהנות ממנו) כמו, מעיל חם, או מעט כסף שבקיבוץ זה נחשב הרבה. זו הייתה תקופה שהייתה מלאת תשוקה לבניית הארץ ולהגשמת החלום הציוני. תקופה הירואית ורומנטית.

עוד בגרץ היא למדה תפירת עילית וכך שנים רבות תפרה לנו את כל הבגדים, שהיו תמיד יפים ומיוחדים. בהמשך אף סרגה לכולנו סריגים יפהפיים.

אבי נולד בגרמניה בעיר קלן והיה הרביעי מבין ששת אחיו ואחיותיו. הם היו ארבעה בנים ושתי בנות. יש לנו מצד אבא שבעה בני דודים. גם הוא היה בתנועת נוער ציונית ובמחנה קיבוץ הכשרה בגרמניה. בשנים הראשונות למד ב"חדר" דתי, ולמד עברית.

הוא עלה לארץ בגיל 21 בשנת 1935 והיה מדריך בכפר הנוער בן שמן. בהמשך למד בסמינר למורים, למרות שמאד רצה לעסוק במוזיקה ובמתמטיקה, הוא לימד תנ"ך והיסטוריה בתיכון ומלאכת יד בסמינרים למורים ולגננות.

בביה"ס התיכון ויצ"ו, שבו לימד בחיפה, היתה מגמת אופנה. מדי פעם נודבתי לנסיונות אופנתיים משמחים, וכך זכיתי בשמלות ייחודיות בגזרות מעניינות, חלקן עם רקמה צבעונית אמנותית, באדיבות המחלקה לרקמה.

אבי היה אוטודידקט, הוא למד בעצמו, הוא היה בעל סקרנות אינטלקטואלית והתעניין בכל דבר, גם באנשים שסביבו. הוא זכר כל מה שסיפרו לו, קרא הרבה והיה בעל ידע מקיף עצום. כל שאלה בכל תחום היינו – אנחנו וילדינו – מפנים אליו. (אינטרנט וגוגל לא היו עדיין קיימים). הוא מאד אהב את הארץ – אליה הגיע מטעמי ציונות. תמיד אמר לנו שזאת הארץ הכי יפה בעולם, והוסיף: "כי היא שלנו…", האמנתי בכך לחלוטין ורק כשנסעתי לראשונה לחו"ל, ראיתי שיש עוד מקומות יפים.

אבא התייתם מאמו, רגינה רבקה בגיל 14 ומאז נוהלה המשפחה ע"י אחותו שרה, שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. בחיפה היתה לה חנות ממתקים וכל האחים נדרשו לעבוד שם ולעזור לה, למרות שהם עבדו במקומות אחרים ובנוסף הם היו מטופלים במשפחות שלהם עם ילדים קטנים.

סבי וסבתי מאוסטריה היו עמנו בקיבוץ, אחרי ששוחררו ממחנה ריכוז טרזיינשטאט.

עד גיל שנה וחצי הייתי בבית התינוקות בקיבוץ ולפי הסיפורים של הורי סבלתי שם מאוד. למשל: כשהייתי רעבה ובכיתי, לא נתנו לאמי להכנס להאכילני, כי הותר רק להכנס אלינו לבית התינוקות כל שלוש שעות.. עד שאמי הגיעה, בכיתי ונרדמתי ללא האכלה…

בהמשך, בקשתי תמיד ללכת לרפת. אהבתי את ריח הפרות.. מדי יום שתיתי מסיר גדול שהחזיקה סבתי שני ליטר חלב שנחלב כמה דקות קודם….

השם רעיה ניתן לי בהשראת שם של סבתה של אמי, שסבה מאיר מאד רצה להנציח, אבל השם היה מאד גלותי, כך שנקראתי בשם דומה, יחסית.

סבא רבא שלי מאיר הגיע מארה"ב לביקור בקיבוץ בהיותי בת עשרה חדשים וכנראה, התאכזב – אך לא הסגיר זאת, מכך שלא ממש נקראתי על שם אשתו.

כשהייתי בת שנה וחצי עזבנו את הקיבוץ. הורי, סבי, סבתי ואני ועברנו לגור בעיר חיפה. בחיפה גרו שתי אחיותיו של אבי, אחיו הצעיר וגם האב (סבי) שהתגורר בבית דודתי שרה.

הסבא, זאב, היה אדוק מאד, הוא דיבר רק יידיש, כך שלא ממש היתה עמו תקשורת. הוא גם לא כל כך התייחס לבנות ולנשים. את ידי אמי לחץ רק כאשר נולד אחי – הנושא את שם המשפחה הראשון כבן ואותי רק ציין כאשר שמע שקראתי יפה טקסט בעברית, מה שכינה:"לשון הקודש"…

שני אחיו הגדולים יותר של אבי הגיעו לארץ רק מאוחר יותר. אח אחד חי רוב חייו עם אשתו בארה"ב, והאח הבכור עם משפחתו עלו לארץ בעליית גומולקה. קודם לא התאפשר להם הדבר. הם עברו תקופות קשות בפולין ובסיביר.

בחיפה התגוררנו תחילה בדירה שכורה קטנה עם גג גדול. סבי וסבתי היו אתי בחדר ותמיד דאגו לי וטיפלו בי. הם דברו גרמנית – גם אתי. כשהייתי בת שנתיים וחצי הם עזבו וחזרו לאוסטריה, לצערי הגדול. חודש אחר כך נולד אחי ארי. כשנולד, השתוקקתי גם אני להיות בן. כשהייתי בת שלוש עברנו לדירת שיכון בקריית אליעזר בחיפה – שם גרתי עד בערך אמצע כתה ז'.

ארבעה דורות

ילדותי

היתה לי ילדות מאושרת עם הורים נפלאים.

באותה תקופה בארץ לא היו הרבה אפשרויות לרכישת משחקים וצעצועים, וכך הכינו הורי בעצמם הכל. הם הכינו את רוב המשחקים והצעצועים היפהפיים, שהיו לי ולאחי. כל ילדי השכונה היו באים אלינו לשחק בהם.

היו לנו: חנות מעץ ובה מוצרים מכל טוב, משחקי הרכבה מעץ ובצבעים, קוביות גדולות למשחק, מיטת בובות, שאבי בנה וצבע בתכלת – הצבע האהוב עלי, ובהמשך הכין לי גם קלמר תכלת, ספר זיכרונות תכלת, קופסת תכשיטים תכולה ועוד ועוד… הם תפרו חיות עם פרווה ומילוי, במה ותיאטרון בובות ועוד ועוד. בובות אחרות ועגלת בובות, רכבת חשמלית, מכוניות לאחי – הגיעו במשלוח מסבא וסבתא מוינה. תמיד הדברים המובחרים ביותר שניתן היה למצוא. גם את תחפושות הפורים המקוריות מאד והיפות ביותר על אביזריהן הכינו הורי בעבודת יד. כל השכונה חיכתה תמיד בסקרנות לגלות למה התחפשנו..

פורים היה החג שלי. ראשית, נולדתי ב- ח' באדר – ימים אחדים לפני חג הפורים, אבל בעיקר, כי אל הדמויות שבתחפושת, שהורי הגו, הרבה במשותף אתנו, נכנסתי כאל דמות תיאטרלית ובכל ימי החג – בביה"ס וברחובות חיפה, היינו ממלאים את התפקיד שהלבוש הכתיב. אם היו אלה הרוכלים – מכרנו ממש גרעינים ובייגלך לעוברים ולשבים, אם היו אלה מוצרט ואחותו – נגנו ושרנו ברחובות וכו'.

ימי הולדת היו אירוע מרגש במיוחד: תמיד ממש ביום ההולדת המדויק. בבקר ציפו לנו מתנות מופלאות – הפתעות, שהוכנו לקראת ההשכמה. במהלך היום הגיעו חברים וקרובים, בני הכתה ועוד… או שבגן נחוג היום ג"כ באותו יום לא ביום ששי, כמקובל.. תמיד היתה תכנית, כמו אמנותית, (לכל היאספות, כדי שלא רק יאכלו, אלא גם ממש ייהנו מהמפגשים). בבתים אחרים לא היו תכנים למעט אכילה, ולכן היה זה כל כך מיוחד. כמובן, בכל אירוע חגיגי דומה היינו מכינים תכנית, וזה נמשך גם אצל ילדינו, אם כי היום תוכן כזה הרבה יותר מקובל אצל כולם.

בין התכנים שהוצגו לכל הילדים שנאספו היו: הקרנת צלליות עם סיפוריהן – שאותם עוד הכינו הורי בסמינר, פנס קסם שאבי בנה ובו סיפורים מצויירים – הציורים – מעשה ידי חבר עין גב, ואת הסיפורים סיפרה אימא. על שולחן המתנות בבוקר יום ההולדת תמיד עמד במלוא תפארתו בית עוגות: בית עשוי קרטון כולו מצופה ומקושט בממתקים בצבעים שונים ובהתאמה. לקראת סוף היום נהנו הילדים להוריד מהבית את הממתקים ולאכול אותם.

מסורת זאת מועברת במשפחתנו מאז לילדי המשפחה בדורות הצעירים ג"כ. בית העוגות הראשון הוכן בידי אבי לילדי הגן של אמי בעין גב, ובהמשך עבר אלינו למשפחה. יום ההולדת הראשון הזכור לי היה בגיל שנתיים. התעוררתי בבקר מול בית העוגות, שהיתה בו נורה שהאירה את חלון הצלופן הצבעוני. בפינת החדר ניצבה מיטת הבובות התכולה ובה – בובה בשם נורית, לידה ישב דובון לבן, כדור וגם ארנבת… ממש לפי השיר האהוב של מרים ילן שטקליס "עייפה בובה זהבה".. הכל מעשי ידיהם של ההורים…

בית הממתקים

אחי ואני הרבינו לשחק יחד. בדרך כלל אחי היה חביב מאד, שמע בקולי ושיתף פעולה בכל משחק והצגה. לעיתים, בכל זאת נמלא כעס עלי, ואז היה בועט בעגלת הבובות היפה שקבלתי מהסבא והסבתא מוינה, או זורק דפים ומחברות שלי החוצה.

כשהייתי בכתה א' היה לנו לוח, שהורי הכינו, כמובן, עם גירים, כך ששיחקנו במורה ובכתה. אני הייתי המורה וארי היה כל הכתה. הוא למד את כל האותיות והמספרים ובגיל שלוש ידע כבר הכל כמו ילד בכתה א' …..

בהמשך הכנו הצגות לילדי השכונה. ארי גבה 10 אגורות מהילדים, אימא שמעה זאת ומיד החזירה את הכסף לכולם.

בימי שבת היו נערכים משחקי כדורגל באיצטדיון שהיה בדיוק מול דירתנו בקרית אליעזר. ממרפסת החדר שלי ושל אחי היו רואים היטב את המגרש ואת המשחקים. כל מכרינו התאספו מדי שבת על המרפסת לצפות במשחקים. בשבת אחת בעת משחק דרבי, ישבתי על כסא גבוה, כדי לצפות עם כולם. בשלב מסוים רציתי לקום ונפלתי עם הכסא הישר למיטת ברזל שעמדה ממול (היא פונתה מחדרנו זמן קצר קודם לכן). הלסת נחתכה קשות, הובהלתי לבית החולים ושם תפרו והחזירו את הלסת למקומה – בהתחלה ללא הרדמה. סיוט גדול. כאב חזק. באותו לילה מתחת לתחבושות גם הופיעו אבעבועות רוח … בקיצור: חוויה קשה. הייתי בת חמש.

בגיל חמש וחצי נכנסתי לביה"ס, קפצתי גן חובה, אחרי שעברתי מבחן מצחיק בעיריה, אמרו לי ללכת לדבר עם"הדוד". הייתי תמיד קטנה מאד בממדים… המורה אמרה לי שהגיע הזמן ללכת לגן… בתיכון, רצו להפנות אותי ליסודי, ובאוניברסיטה הראו לי שהתיכון ממול….

סבא רבא מאיר הגיע לביקור בארץ כשש שנים אחרי הביקור הראשון, צעיר ברוחו, למרות שכבר עבר את גיל 80 וחביב מאד. כשראה שלנכדתו, אמי, אין מקרר, היה לנו עד אז "ארון קרח", כמו לרוב האנשים בארץ. היה זה ארון לבן – שהיו צריכים להכניס גוש קרח לתוכו כל יום, וזה היה כבד מאד, וכמובן, בסוף היום ניגרו ממנו מים. הוא המיר את כרטיס הטיסה שלו חזרה לאמריקה בכרטיס זול יותר להפלגה באונייה, וקנה לנו את המקרר הראשון, שהיה לנו. פריג'ידר… למשפחה באמריקה הוא סיפר, שהכרטיס חזרה אבד לו, לכן נאלץ לחזור באונייה, בהפלגה שארכה שבועיים…

כשהייתי בת שבע הגיעה לארץ משפחת האח הבכור של אבי – הדוד, הדודה והבנות פניה ומניה, שהיו מבוגרות ממני ומאחי בעשר שנים בהתאמה. זה היה אחרי ציפיה ארוכה, שכללה גם התייצבות אצל הדודה שרה לקבל שיחת טלפון מפולין, שלא תמיד צלחה – אך רק שם היה טלפון… היינו מתכוננים לשיחת הטלפון כמו לטקס חגיגי.

ביום המיועד להגעתם לארץ, העיר אותנו אבא באמצע הלילה, כדי שניסע לשדה התעופה – במונית שהוזמנה- ברור שרכב פרטי לא היה לנו אז כדי לקבל את פניהם. הגענו, חיכינו, והם לא הגיעו. רק כמה זמן לאחר מכן – שוב קמנו בלילה ונסענו, והפעם, להתרגשותנו – ראינו אותם: איש ואשה עם שתי בנות בוגרות: 17, 15. הם היו עטופים במעילים חמים, שלא ידעו מלה בעברית. ארבעתם התגוררו בדירה הקטנה שלנו אתנו, ושמחנו בהם מאד מאד. למדנו כמה מלים בפולנית, אבל בעיקר – לימדנו אותם עברית. ההורים והדודים דברו ביניהם גרמנית, היו יושבים ערב ערב ומספרים את אשר עבר עליהם בפולין ובסיביר – אירועים קשים, ואני, שהבנתי גרמנית, שמעתי בצער את רוב הדברים.

בכתה ד' התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר. היה לנו פסנתר ישן, גדול, עומד בבית. במהלך השנים החלפתי כמה מורים. המורה העיקרית בשנים אלה היתה מגיעה אלינו לבית ומלמדת אצלנו תלמידים נוספים פעמיים בשבוע.

כשהייתי בכתה ו', תכננה המשפחה לנסוע בקיץ לבקר את הסבים בוינה. ההורים חסכו זמן רב כסף לשם כך. התכנון היה להפליג באונייה עד איטליה ומשם ברכבת לוינה. מתחילת השנה התרגשתי והתכוננתי להגשמת החלום הזה, אך באמצע השנה הגיע מברק ובו הידיעה המרה על פטירת סבי – אבא של אימא. כל הכסף שנחסך להפלגת המשפחה הומר בכרטיס טיסה לאימא לוינה להגיע להלוויה ולהביא את סבתי אלינו. לכן עברנו לגור בשכונת נוה שאנן, כי הדירה בשיכון היתה קטנה מאד. סבתא נשארה עמנו רק שנה וחצי, כי התגעגעה לשפה ולתרבות בוינה. השתדלנו לבקרה ככל שיכולנו.

עד כשליש כתה ז' למדתי בבית הספר הראשון. כאשר עברנו לנוה שאנן, הייתי כשני שלישים בכתה ז' בבי"ס אחר, ואז נפתח בשכונה בית הספר הראשון השש שנתי, שקבל לכתה ז' ו-ח' תלמידים נבחרים. כך התחלתי את בי"ס התיכון בכתה ח' לחמש השנים הבאות. היה זה בי"ס חדש, נחמד, קטן מאד בהתחלה עם כתה ז' אחת, ח' אחת ושלוש כתות ט'. כולם הכירו את כולם, מורים, תלמידים ומנהל. בסוף השנה הראשונה כל בי"הס שט בסירות לחוף עכו – שם קיימנו מסיבת סיום. בשעות אחה"צ השתתפתי בחוגים: ציור ודרמה שהתקיימו בביה"ס. כ"כ נסעתי לקונסרבטוריון לשעורי נגינה ולסטודיו לבלט מודרני.

כמי שנחשפה מגיל צעיר להופעות נהדרות של בלט מחו"ל שהגיעו לארץ, אז לא היו בארץ להקות כאלה, גם בסרטי קולנוע מיוחדים, רציתי לרקוד בלט קלאסי, אבל השעורים שהיו אז בחיפה התקיימו על רצפות שאינן מתאימות, לדעת אמי, שצדקה, כך שרק כאשר נפתח סטודיו עם רצפת עץ – נרשמתי והגעתי אליו, אלא שהיה זה כבר מחול מודרני … בכל זאת הקנה יסודות נכונים לריקוד.

הנסיעה לבד באוטובוסים לא היתה נעימה…

בסוף כתה י' השתתפתי במחנה הראשון לנוער שוחר מדע במכון וייצמן.

זאת היתה אחת החוויות הגדולות ביותר שלי – המפגש עם תלמידים מצטיינים מכל הארץ, העבודה במעבדות במכון, הראשוניות שבענין – נשארתי בקשרים חמים עם מנהל המחנה ועם כמה חברים – קשרים שמאירים את חיי גם היום.

כשהיו צריכים לבחור מגמות לימוד בכתה י"א, היו שלוש: הומניסטית ספרותית, ביולוגית וריאלית, למרות שחשבתי שנטייתי הטבעית היא לספרותית, בחרתי במגמה הריאלית, כי היו שם המורות הטובות ביותר לכימיה ולמתמטיקה וגם התלמידים הטובים יותר, סיבה שנייה, כי חשבתי שיהיה לי יותר זמן להתאמן בנגינה, אם אפתור מהר את המשוואות במתמטיקה ואת הנוסחאות בכימיה, מאשר לקרוא תלי תלים של ספרים וחומר בהיסטוריה….

תקופה מסויימת הייתי חברה בתנועת "המחנות העולים". אהבתי במסגרת הפעולות במיוחד לטפס על קיר …

בסיום בי"הס התיכון נסעתי במשלחת נוער של העיר חיפה לעיר התאומה שלה פורטסמות באנגליה. שנה קודם לכן ארחנו נערות ונערים משם בבתינו, הפלגנו בספינה "ירושלים". אחת משתי הספינות הישראליות שהיו אז לאיטליה, משם ברכבות נסענו לצרפת ועברנו במעבורת לאנגליה. נסיעה חוויתית מאין כמותה.

בכתה י"ב – עברתי ללמוד נגינה אצל מורה בתל-אביב. נסעתי פעם בשבוע מיד לאחר הלימודים בביה"ס מחיפה לתל אביב, מה שארך שמונה שעות. כשחזרתי חיכה לי אבי, כדי לחזור עמו הביתה בערב מאוחר. את השעורים הכנתי ברכבת… המורה היתה פסנתרנית ידועה, ממוצא רוסי, קשוחה וקשה, מפחידה משהו, אבל היא איתגרה אותי ועניינה אותי. היא טענה גם, שאם לא ארצה להפרד מהנגינה, עלי להמשיך באקדמיה למוזיקה לפני השירות הצבאי. בשעתו, מי שהתקבל ללימודים באקדמיה למוזיקה קבל דחיית שירות מהצבא וכך, נבחנתי ביום גשום מאד באמצע כתה יב' בבחינת הכניסה לאקדמיה. האצבעות רעדו לי כל משך הבחינה…. הייתי בטוחה שנכשלתי.

למחרת בבקר היא התקשרה להורי, היה לנו כבר טלפון בבית מכתה ח' שלי, אבל עם קו משותף עם השכנים, שהיה תפוס מצידם שעות ארוכות… וסיפרה שעברתי בציון גבוה ביותר. זה איפשר לי לדחות את הבחינות במקצועות התיאורטיים – שבהם לילדי חיפה לא היה כל רקע או מושג, והייתי צריכה להשלים חומר של כמה שנים בחודש אחד…

וכך מיד עם החזרה לארץ מהנסיעה במשלחת הנוער – התייצבתי באקדמיה למוזיקה בתל אביב להשלים את החסר ולהתחיל שנת לימודים אקדמית. נרשמתי גם לחוג נוסף באוניברסיטה – קודם לשון עברית ואח"כ פילוסופיה. למדתי שם גם עתונאות. רוב הסטודנטים באקדמיה היו מתל אביב והיה להם, כמובן, פסנתר בבית. לי – לא, ולכן בקשתי אישור מיוחד להתאמן באקדמיה עצמה.

צבא

משום שהתגייסתי לאחר השלמת לימודי התואר הראשון באוניברסיטה ובאקדמיה למוזיקה בתל אביב, נותבתי ליחידת מורות והייתי רכזת ארצית של מדריכות חיילות בחינוך המשלים. "הושאלתי" למשרד החינוך, עבדתי כמה ימים במשרד בתל אביב ובשאר הימים נסעתי לבקר את כל החיילות המדריכות ברחבי הארץ. הוצאתי מדי שבוע "אגרת למדריכה החיילת", שעליה עבדתי בימי המשרד. מאד נהניתי מהשירות הצבאי ומהמדים.

אחרי צבא

נסעתי לקנדה מטעם הסוכנות היהודית להדריך במחנה קיץ "יהודה הצעיר" בנובה סקוטיה ולימדתי שם שירים וריקודים ישראליים. אחרי ההדרכה במחנה טסתי לניו-יורק לדודים, במשך חודש טיילתי בעיר ואחר כך יחד עם חברה נסענו מחוף אל חוף באוטובוסים במשך שלושה שבועות, כשבלילות (אם לא נשארנו באוטובוס) ישנו בעיקר אצל קרובי משפחה של שתינו במקומות שונים ביבשת.

ירושלים

כשהייתי בת עשר הגעתי לביקור בירושלים בקמפוס שהוקם לאוניברסיטה העברית בגבעת רם ואמרתי בליבי: "כאן אני רוצה ללמוד". וכך אחרי הצבא הגעתי לקמפוס הזה ללימודי התואר השני בבית הספר לחינוך באוניברסיטה, עם למודים צמודים במוזיקולוגיה ובתקשורת. אחרי שנת השלמה הלימודים התקיימו בעיקר בהר הצופים.

חיפשתי עבודה והגעתי לעבוד במשרד החינוך באגף לתרבות. הייתי רכזת חוגי אמנות ו"אמנות לעם" במחוז ירושלים, ובהמשך הייתי מנהלת המחלקה למוזיקה במשך 31 שנים.

במהלך השנים בירושלים נישאתי לאלן, יליד ארה"ב שעלה לארץ במסגרת תכנית "שירות לעם" ולימד כאן אנגלית. הכרנו במסיבה בערב יום עצמאות. הוא רצה להיות תקופה מסויימת בארה"ב, וכך נסענו בשליחות עלייה (שלו) לשנתיים במיאמי, כשאורלי הבת הבכורה היתה בת שנה וחצי. לקחתי חופשה ללא תשלום מהעבודה במשרד, הרגשתי שאני כמו בפנסיה באמצע החיים… התחלתי ללמוד באוניברסיטה של מיאמי לקראת התואר השלישי,

שלושה חודשים לפני שחזרנו לארץ נולדה נגה.

ניהול המחלקה למוזיקה במשרד התרבות

כשחזרנו מהשליחות בארה"ב קיבלתי את התפקיד המרתק והתובעני של ניהול המחלקה למוזיקה. התפקיד כלל קשר ישיר לכל העשייה המוזיקלית המקצועית בארץ, קשר עם כל מוסדות המוזיקה הפעילים, עם המוזיקאים הפעילים, תמיכה בהם, קידום מפעלים קיימים  ופעילויות, וייזום והקמה של חדשים.

הורות

משחר ילדותי חלמתי להיות אימא. זה לקח זמן, אבל כשנולדה אורלי בתי – היא עלתה על כל חלום.אורלי – כשמה – הביאה אור גדול לחיי. גידלנו אותה בשתי השפות: שפת אם – עברית ושפת אב – אנגלית. היא היתה מסתובבת כמילון אנושי מהלך בין הסבים – עם אלה דיברה עברית, ועם האחרים – אנגלית, באופן רהוט, שוטף וכמו מובן מאליו.

נגה – האור השני שלי, נולדה במיאמי שלושה חדשים לפני חזרתנו ארצה. גם היא, כמובן, גדלה עם שתי השפות בבית. ביה"ס היסודי של הבנות היה בי"ס תל"י (תגבור לימודי יהדות), בעיקר, כי היה זה בית הספר המועדף בשכונת מגורינו. וגם כי חשבנו שכדאי שהבנות תלמדנה יסודות ביהדות, שכחילונים לא יכולנו להעביר אליהן כ"כ בבית.

חגיגות בת המצווה – של שתי הבנות נערכו בבית כנסת רפורמי, באולם פרטי, עם רבה, כשהקהילה היתה רק בני המשפחה וחברים קרובים. ייתכן, שבנותי לא בדיוק רוו נחת מהאירוע, אבל לי זה היה חשוב, במיוחד, כי בצעירותי לא קבלתי את העובדה שרק בנים עולים לתורה ורק סביבם מתרחשת תכונה מסיבתית גדולה. היתה זאת חוויה מיוחדת ומשמעותית לכל המשפחה המורחבת גם כן.

נכדים

כמו ששנים רבות ייחלתי להולדת בנותי, כך גם ציפיתי וחיכיתי הרבה לנכדים.

רוני, נכדתי הראשונה, נולדה כאשר הייתי בטיסה טרנס אטלנטית חזרה לארץ אחרי כנס בקנדה. תיכננתי לנחות כשבועיים לפני מועד הלידה הצפוי, אך היא הקדימה, והיה לי חבל שלא הייתי ממש ליד חדר הלידה בעת המאורע המרגש.

מיקה, נכדתי השנייה, גם כן הקדימה את הגחתה לעולם בכשבועיים ובכך "איפשרה" לי להצטרף לחברים שנסעו ליפן…

רועי, אחיהן הצעיר – נולד בפורים, כששתי הבנות ואני חיכינו בנמל תל אביב להודעה על הולדתו.

אלה ילדיה של בתי אורלי.

זמן רב נוסף חיכיתי שגם נגה תהיה לאם ובסופו של דבר נולדו לני בן השנתיים וחצי ובשנה האחרונה נוספה אלינו יהלי, צעירת נכדיי. הנכדים אהובים עלי מאד מאד, יקרים מכל ומתוקים להפליא. אני שמחה תמיד לראות אותם, להיות אתם, לשוחח אתם, לשמוע מהם ולספר להם כבקשתם.

מיקה עם סבתא רבתא ציפי – אהבה גדולה

תחביבים – פעם והיום

כאמור, ניגנתי פסנתר מגיל תשע לערך. לא ממש חשבתי על זה כמקצוע, יותר חשבתי שיהיה זה תחביב מפותח, אבל כאמור – המשכתי בכוון זה גם בלימודי הגבוהים וזה גם מה שהוביל אותי לעיסוק המקצועי המרכזי בסופו של דבר. לא ממש בנגינה, אבל בניהול תחום המוסיקה. הנגינה נשארה באמת (כמתוכנן, אולי), תחביב מפותח ומזה למעלה מארבעים שנה אני נפגשת עם חברים מדי שבוע לנגינה משותפת של מוזיקה קאמרית.

וכמו שהזכרתי, למדתי גם ריקוד כתחביב, והמשכתי בכך לאורך השנים. לקחתי שיעורי ג'ז מקצועיים, השתתפתי בחוגים של ריקודי עמים, ומשך תקופה  קצרה גם לקחתי שיעורים פרטיים בריקודים סלוניים…

מאז פרישתי לגמלאות צורפתי ע"י אותה מורה לריקודי עמים מלפני כחמישים שנה באוניברסיטה בירושלים – ללהקת "ירושלים של זהב", שהיא להקת מחול עממי אבל מעוצב ומלוטש לצורך הופעות על במה – ריקודי כל העמים והזמנים. אנחנו עובדים על סגנונות ריקוד שונים של כוריאוגרפים ומופיעים מול קהל של ותיקים בד"כ….

בתקופת הקורונה לא נפגשה הלהקה, וכך הקמנו קבוצה מיוחדת סביב אחת הרקדניות בלהקה ,שהובילה זאת – תחילה בגינה ציבורית ואז בסטודיו, ששכרנו ועם מורה מקסים שמצאנו… הקבוצה פעלה במהלך כל הקורונה וגם אח"כ, עד לפני כחצי שנה. בשל שינוי מקום מגוריו של המורה. בתחילת השנה הנוכחית הוקמה להקה נוספת, שגם בה אנחנו לומדים ריקודים שונים, חדשים ומהוקצעים עם מורה שעבדה בשעתו בלהקת "ירושלים של זהב" והוחלפה.

עיסוקים (נוספים) בגמלאות

בנוסף לתחביבים, לשעורי היוגה השבועיים שלי משך הרבה שנים, משחייה אחת לשבוע לפחות, נתבקשתי והסכמתי לשמש חברה ולעתים יו"ר בכמה הנהלות וועדות של גופים, הקשורים למוזיקה ולמחול, וכך אני מוצאת עצמי מעט ממשיכה את חיי העבודה, אבל כמובן, במינון נוח הרבה יותר וללא לחצים. במסגרת החברות בועדות אלה, אני ממשיכה ללכת לקונצרטים ולמופעי מוזיקה ומחול, כדי להמשיך ולהכיר מקרוב את הקורה בתחומים אלה. אלה תמיד היו חלק מחיי, כמו צפייה בהצגות תיאטרון ואופרות.

תמיד אהבתי נסיעות לחו"ל. מאז הנסיעה הראשונה עם משלחת הנוער מחיפה. אני שמחה שיצא לי באמת לטייל הרבה בחו"ל, להשתתף בנסיעות מקצועיות (כנסים בינלאומיים) במקומות מענינים, ולממש תכניות לנסיעות ארוכות כל זמן  שאפשר.

הנסיעה המשפחתית שלנו זה עתה לוינה – לחגיגת יום הולדתי (הגדול), שעמדה בסימן "שרשים" היתה עוד חלום שהתגשם.

הזוית האישית

מיקה: אני מאחלת לסבתא שאנחנו נמשיך להיות הרבה ביחד ובקשר הרב דורי כי אני אוהבת להיות איתה כמה שיותר. אני אוהבת את התוכנית הזאת, כי בזכותה אני רואה את סבתא הרבה יותר ולומדת על סיפור החיים שלה ושל המשפחה שלנו.

רעיה: מיקה מאז ומתמיד בקשה לשמוע סיפורים מילדותי. לכן נעניתי מיד להזמנתה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. במהלך כתיבת הסיפור ובמשך כל התכנית צפו סיפורים רבים נוספים, תחנות וציוני דרך, שעדיין לא סיפרתי, והנה נקרתה ההזדמנות. אני שמחה, שמיקה שלי מכירה חלק גדול מהם כעת, מקווה שתמשיך להתעניין ומקווה שנוסיף להיות הרבה הרבה יחד.