מאגר סיפורי מורשת

סבא, פטר פישר מספר לעידן שאם רוצים מגיעים למקומות נפלאים…

סבא פטר מספר

נולדתי בתאריך 29.3.1947 בסיביו שברומניה. המשפחה שלי גרה בעיר מדיאש. אימא שלי נסעה ללדת אותי בסיביו כי סבתא שלי גרה שם. אני בן יחיד, אין לי אחים ואחיות.

לאבא שלי היו ארבעה אחים ואחיות, הם היו חמישה ילדים. אחות אחת אירן שגרה בעיר שלנו ועוד שלוש אחים שגרו בערים אחרות. אירן ובעלה היו מבקרים אותנו כמעט כל יום.

לאמא שלי היו עוד שלוש אחיות: אתל – גרה בעיר אחרת ברומניה – ברשוב, ליה – עזבה לישראל עם המשפחה ומישראל כעבור שנה בערך עזבו לקנדה וברטה – עלתה לישראל ב 1950 ונפטרה בארץ , בתל אביב ב 1950.

היתה לי סבתא מצד אימא בסיביו. בשנת 1957 היא עלתה לארץ לבד ואז עזבה לקנדה לאחות של אימא שלי ליה, ושם נפטרה. סבתא מצד אבא גרה איתנו עד שנפטרה במדיש בשנת 1965. סבא שלי מצד אבא נפטר בשנת 1922 ולא זכיתי להכיר אותו.

אבא שלי עבד במפעל טקסטיל במכירות ואימא שלי היתה עקרת בית.

ההורים שלי התחתנו בשנת 1938 לפני המלחמה. בזמן המלחמה היו בעיות ליהודים בגלל המשטר הנאצי שהיה גם ברומניה ושלחו את אבא שלי לעבודות כפייה. במשך שנתיים הוא היה בעבודות כפייה ברומניה. אחרי שהמלחמה נגמרה בשנת 1945, הוא חזר למדיאש והמשיך לעבוד במפעל במכירות. כעבור שנתים כאמור, אני נולדתי.

בשנים שאחרי המלחמה, היו חסרים הרבה דברים. בקושי היו מצרכים לקנות. במדיאש היו הרבה יהודים בזמנו, כ – 1100 יהודים. מכיוון שהיינו הרבה יהודים בעיר, היתה חנות של בשר כשר של הקהילה היהודית. כל שבוע היתה שחיטה והיינו קונים בחנות הכשרה. אנחנו גרנו ברחוב של היהודים שבו גם היה בית הכנסת, ובו גרו גם הרב והשוחט של העיר. הלכתי לגן יהודי, אבל בבית לא דיברנו עברית או יידיש. דיברנו רומנית והונגרית.

בילדותי

כשהייתי בן 3, בשנת 1950, כבר היתה מדינת ישראל, והיהודים ברומניה התחילו להגיש בקשות לעלות ארצה. רומניה היתה מדינה קומוניסטית, דיקטטורה. אין חופש דיבור, אתה לא יכול לנסוע לאן שאתה רוצה מתי שאתה רוצה, לכן מי שרצה לעלות לארץ ישראל היה צריך לקבל אישור מהממשל. גם ההורים שלי הגישו בקשה לעלות לארץ באותה שנה, אבל סורבו. אחרי שנה, בשנת 1951, ההורים שלי הגישו עוד בקשה לעלות ארצה, אבל שוב סורבו. אמנם אנחנו סורבנו, אבל הרבה יהודים אחרים קיבלו אישורים ובשנים 1950-1951, היתה עלייה גדולה לארץ מרומניה. הערים התרוקנו מיהודים. לאחר מכן, במשך כ 10 שנים, היתה הפסקה בעלייה לארץ. לא אישרו לאף אחד לצאת, עד בערך 1960. בשנת 1960 שוב היתה תקופה של אישורים, ושוב  מספר היהודים התמעט מאד. מ- 1100 יהודים נשארו כ – 100-200 יהודים בעיר שלי.

מבחינת משפחה מורחבת, היו לי שני בני דודים ברומניה, שגרו במרחק 300 ק"מ מאיתנו, ושלוש בנות דודות בקנדה. סבא וסבתא מצד אימא שגרו בסיביו. זה היה שעה נסיעה ברכבת משם. כדי להגיע אליהם היינו לוקחים כרכרה עם סוס.

כתקשורת היה רק רדיו, זה היה הדבר היחיד ששימש לשמיעת חדשות, מוזיקה וכו.

הילדות ברומניה

התחלתי ללמוד בבי"ס בגיל שבע, כיתה א', בשנת 1954. זה היה בית ספר ישן בן 100 שנה. בית ספר שמכיל את כל הכיתות א-יב'.

למדנו א-ב, מתמטיקה פשוטה. הציונים היו עד 5. ציון נכשל היה 2. בכיתה ב' התלמידים הטובים התקבלו לארגון דומה לצופים (פיונייר) עם עניבה אדומה. כשקיבלתי את העניבה הזו בכיתה ב הייתי נורא גאה שהצלחתי להיות טוב מספיק כדי להתקבל.

בשנים האלה לא היו לנו משחקים בבית. אפילו כדור כדורגל לא היה. שיחקנו כדורגל עם כדור שעשינו מגרב שמילאנו אותה בכל מיני חומרים. שיחקנו ברחוב כי בקושי היו מכוניות בשנים האלה, רוב הנסיעות היו עם כרכרות וסוסים. רוב המשחקים היו בחוץ בגינה או ברחוב עם הילדים האחרים. ברחוב שלי היו ילדים מכל מיני משפחות שדיברו שפות שונות רומנית, הונגרית, גרמנית… בגלל שלא היו משחקי קופסא/משחקים, אז המצאנו משחקים. למשל היה איזה קרטון שציירנו עליו נקודות וכפתורים בכל מיני גדלים היו הכלים למשחק. המטרה היתה להזיז בין הנקודות כדי להוציא את הכלי…

אחרי שלמדנו לקרוא אותיות היה משחק נוסף של איסוף בולים. לא היה אינטרנט/טלפון, אנשים היו כותבים מכתבים ומדביקים בול. התחלנו לאסוף בולים של רומניה וגם בולים ממדינות אחרות שהגיעו על מכתבים. חותכים עם מספריים את הבול מהמעטפה, מכניסים לכלי עם מים והבול יורד מהמעטפה. אז מייבשים אותו ומיישרים בתוך ספר כבד ותוך יום/יומיים מתייבש. אז היינו נפגשים שני ילדים ביחד, כל אחד עם הבולים שלו ומחליפים בולים לאוסף.

בחורף היה שלג וקרח ברחוב. היו לנו נעליי החלקה על קרח היינו מחליקים על הקרח ברחוב. צמוד לרחוב שלי היה רחוב עם שיפוע ממש גדול. היינו עולים למעלה בצד ואז יורדים במהירות בירידה עם המחליקיים. לפעמים היינו הולכים לעשות קניות במכולת קטנה עם כסף מההורים. היה לי קורקינט ואיתו הייתי נוסע לבקר את הדודים שגרו גם בעיר.

בנוסף ללימודים בבית ספר ביו חוגים. היה לי חוג פסנתר פרטי עם מורה שלימדה אותי לנגן בפסנתר. בנוסף הבנים היהודים, למדנו אחרי צהריים בחדר, ליד בית הכנסת, לימודי יהדות, תנ"ך. לא ידענו עברית אבל המורה לימד אותנו להתפלל. תפילת 18 וכדומה. מתי לעמוד, מתי לשבת וכו'. בהפסקה גם שם שיחקנו כדורגל. בחדר למדתי בערך שנתיים/שלוש.

אבא שלי נסע הרבה פעמים לבוקרשט עיר הבירה מטעם העבודה. שמונה שעות ברכבת, לעבוד יומיים שלושה וחזרה הביתה. אחרי כיתה ב', בחופש הגדול, בשנת 1956, הוא לקח אותי איתו לבוקרשט כדי שאראה את עיר הבירה. לא אשכח עד היום את הנסיעה הזו לעיר הגדולה. ישנו במלון, והוא לקח אותי למשחק כדורגל בינלאומי, רומניה נגד נורווגיה. הרומנים ניצחו 2-0. היו 50,000 צופים באיצטדיון וממש ממש התרגשתי. לאבא שלי היו בנות דודות בבוקרשט והלכנו גם לבקר אותן באותה הזדמנות.

עד כאן בעצם אני יכול להגיד שהיתה לי ילדות מאושרת, רגילה עם משפחה, חברים, בית ספר וכד'.

החיים משתנים

בכיתה ג כל החיים שלי השתנו.

המשטרה עצרה את אבא שלי והאשימו אותו במתן שוחד בעבודה. מאותו רגע כל החיים שלנו השתנו. חודשים לא ידענו בכלל איפה הוא נמצא. אחר כך הודיעו איפה הוא ואימא שלי נסעה לבקר אותו פעם בשנה. זה מה שאישרו. בפעם הראשונה שאימא שלי הלכה לבקר את אבא שלי בכלא היא לקחה אותי איתה, אבל כשהגענו לשם לא רציתי להיכנס כי לא רציתי לבכות. ומאז אימא שלי הלכה לבקר אותו לבד. החל מגיל 14 הלכתי לבקר אותו לבד כל שנה, מרחק 700 ק"מ מהבית, עד שהוא חזר הביתה.

אבא שלי היה בבית סוהר 10 וחצי שנים. ונשארנו רק אני ואימא. התמודדנו עם הרבה קשיים בתקופה הזו. בעצם בכל תקופת הנערות שלי אבא שלי לא היה.

ברומניה, אחרי החטיבה, היה מבחן במתמטיקה וברומנית לכניסה לתיכון, אך הממשלה החליטה שכעונש על מה שאבא שלי עשה, אני לא יכול לגשת למבחן, כלומר לא יכול להתקבל ללימודים בתיכון. בעצם אסרו עלי ללכת לכל בית ספר. נשארתי בבית במשך שנה שלמה מגיל 14-15. מאחר והייתי תלמיד טוב, המורים שלי מהחטיבה, המליצו לי לתת שיעורי עזר לילדים אחרים שמתכוננים למבחן לתיכון. נתנו את השם שלי למשפחות וכך היו לי שבעה ילדים שלימדתי אותם יום יום במשך שנה.

כל החברויות שהיו לי בחטיבה, הכל כמעט נעלם, שהרי הם המשיכו בבית ספר ואני הייתי בבית.

אחרי שנה המנהלים הקומוניסטים של העיר, אמרו שאם אני רוצה ללמוד משהו, הדבר היחיד שאני יכול ללמוד זה להיות מסגר. לא היתה לי ברירה והלכתי ללמוד להיות מסגרות במשך שלוש שנים. בית הספר היה בעיר אחרת. כל בוקר נסעתי ברכבת בשעה 6:30 בבוקר לעיר, למדתי עד שעה 13:00-14:00, וחזרתי הביתה. היו לימודים עיוניים ומעשיים. בלימודים העיוניים הייתי מצויין, אבל מבחינה מעשית זה ממש לא עניין אותי. היה לי חשוב להמשיך ללמוד כדי שאולי מתישהוא אוכל להמשיך ללימודים בתיכון. מסגרות לא עניין אותי בכלל.

אחרי שסיימתי את הלימודים, היה לי מקצוע והייתי צריך לעבוד. המדינה החליטה לשלוח אותי למפעל לעבוד. זה היה מפעל כימי באותה עיירה שבה למדתי. העבודה היתה מ 7:00 בבוקר עד 13:00 בצהריים. תנאי העבודה היו מאד קשים. ברגע שהתחלתי לעבוד, ניתנה לי הזכות ללמוד בתיכון לימודי ערב. ואז בבוקר עבדתי ומשעה 17:00 עד שעה 22:00 למדתי בתיכון. כך הצלחתי לסיים תיכון תוך כדי עבודה. בזמן הזה אבא שלי חזר הביתה אחרי 10 השנים בכלא. בעיקרון כל הזמן הזה, רציתי בעצם להיות רופא.

אני רופא!

בשנת 1970 התקבלתי לאוניברסיטה ללמוד רפואה בעיר קלוז' שברומניה. גרתי בשכירות וכל יום היו הרצאות. בשנה הראשונה והשנייה היו ניתוחי גופות כדי ללמוד על גוף האדם. בשנה השנייה או השלישית של הלימודים, הכרתי את סבתא בחדר אוכל של האוניברסיטה. היא היתה מאותה עיר, קלוז', והיא גרה בבית עם ההורים שלה, אבל בגלל ששני ההורים שלה עבדו, היא באה לאכול צהריים בחדר אוכל של האוניברסיטה. היינו חברים שלוש שנים באוניברסיטה עד שסיימנו את הלימודים. סבתא סיימה רפואת שיניים ואני סיימתי רפואה כללית.

בשנת 1976 סיימנו את הלימודים והתחתנו בתאריך 1.7.1976. נסענו לירח דבש של חודשיים בכל מיני מקומות ברומניה, הים השחור, בהרים, בבוקרשט ועוד כל מיני מקומות ברחבי רומניה. חזרנו לקלוז והיינו צריכים להציג את עבודת הגמר. אחרי הגשת העבודה קיבלנו בעצם רישיון לעסוק ברפואה. היה לנו עוד חודש ימים עד לתחילת העבודה שהיתה בתאריך 1.11.1976.

ברומניה כשאתה מתקבל ללימודים אתה בעצם חותם על חוזה עם המדינה שהם ישלחו אותך לעבוד אחרי הלימודים היכן שיוחלט ע"י המדינה. קיבלנו מקומות עבודה רחוקים מאד מאיפה שגרנו. 600 ק"מ מקלוז. עברנו ביחד לגור באיזו עיר רחוקה שבה קיבלנו דירה מהמדינה והתחלנו לעבוד. סבתא עבדה כרופאת שיניים במרפאה של בית ספר עם ילדים. אני נסעתי ברכבת כל יום כ – 10 דקות לכפר אחר שבו עבדתי כרופא יחיד ל – 6000 אנשים. אם הייתי צריך ללכת לביקור בית אצל חולה, היו שתי אפשרויות או ללכת ברגל או עגלה עם סוס, לא היה רכב.

אחרי כמה חודשים של עבודה קיבלתי צו גיוס לצבא הרומני. בדרך כלל אנשים היו הולכים לצבא בגיל 18, אבל מי שלומד באוניברסיטה, עושה את הצבא אחרי הלימודים. הייתי צריך לשרת ארבעה חודשים בצבא.

השירות שלי היה בעיר שהיתה במרחק של כשעת נסיעה מהעיר שגרנו בה והיה לי סה"כ ממש מזל כי ביום הגיוס שלי הייתי הרופא היחיד, והרופא של הבסיס לקח אותי למרפאה שלו כדי שאעבוד איתו, אז בעצם עסקתי רק ברפואה במשך השירות. במשך ארבעת החודשים האלה, יריתי פעם אחת בנשק, כדור אחד.

אימא דוריס נולדה

באותו זמן סבתא כבר היתה בהיריון, עם אימא שלך. ידענו שסבתא צריכה ללדת בתחילת אוקטובר, ולכן סבתא עברה לגור עם ההורים שלה בקלוז', לחכות ללידה. היו לי עוד שבועיים לשירות עד השחרור. הלכתי למפקד, סגן אלוף, וביקשתי שיתן לי סוף שבוע ללכת הביתה כי אשתי צריכה ללדת כל רגע. הוא לא הסכים, כי שבועיים לפני השחרור אין יציאות הביתה.

לא יכולתי לעמוד בזה, הייתי מוכרח לנסוע. בצבא הרומני אסור לך לקחת איתך בגדים אזרחיים לבסיס. אבל לאחד החברה היו בגדים אזרחיים. הוא היה נמוך ממני באיזה ראש, המכנסיים היו קצרים עלי ממש. לבשתי את הבגדים שלו, קפצתי מעל הגדר, נסעתי הביתה, עליתי על בגדים אזרחיים, עליתי על רכבת ונסעתי 9 שעות ברכבת לקלוז' וסבתא חיכתה לי בתחנה. זה היה בתאריך 7.10, בשעה 21:00 שהגעתי לקלוז'. נסענו הביתה ואחרי שלוש שעות בשעה 12:00 בלילה התחילו הצירים, לקחתי את סבתא לבית חולים, ואמא נולדה בתאריך 8.10.77, והספקתי להיות בלידה.

אחרי הלידה, סבתא נשארה עוד יומיים שלושה בבית חולים, אני הייתי צריך לחזור לבסיס. שוב תשע שעות ברכבת, החלפתי בגדים , קפצתי שוב על הגדר וחזרתי לבסיס. למזלי, אף אחד לא שם לב שלא הייתי שם יומיים.

אחרי שבוע השתחררתי סופית מהצבא.

העלייה לישראל

אחרי שאימא שלך נולדה המשכנו לעבוד כרגיל, אבל החלטנו לעלות לישראל.

המצב ברומניה היה מאד גרוע מבחנה כלכלית. לא היה אוכל, צריך היה קשרים להשיג דברים. בשר למשל היה ממש ממש קשה להשיג. אז החלטנו שעולים ארצה. הגשנו טפסים לעליה לארץ. בדרך כלל ברומניה זה היה לוקח שנים לקבל תשובה לבקשות כאלה. אז הגשנו את הבקשה והמשכנו לעבוד ולחיות כרגיל וחיכינו.

בקיץ 1978, אימא שלך היתה כבר בת 7-8 חודשים, רצינו לצאת לחופשה, אז סבתא של אימא הגיעה אלינו ושמרה על אימא במשך 10 ימים שנסענו לחופשה בים השחור. כשחזרנו מהחופשה כבר חיכתה לנו להפתעתינו הזמנה למשטרה שקיבלנו אישור לעלות ארצה. אז התחלנו תהליך ארוך של אישורים, ריצות, בעיות כי אתה נראה כמו בוגד בעיני הרומנים. לסבתא עשו ישיבה בעבודה כדי לגנות אותה על זה שהיא עוזבת את רומניה.

בנובמבר 1978 היו לנו כבר כרטיסי טיסה לישראל. יום יומיים לפני הטיסה, אימא היתה חולה עם חום גבוה והרופאים לא ידעו מה יש לה. היינו צריכים לדחות את הטיסה בשבוע ימים. בסופו של דבר כעבור שבוע בתאריך 29.11.1978 הגענו ארצה.

בישראל היה לנו דוד של סבתא ודודה שלי. כיום, שניהם כבר נפטרו.

שלחו אותנו למרכז קליטה לעולים חדשים בנצרת. זה בעצם בניין שקיבלנו בו דירה, היה חדר אוכל, וכל יום היה בית ספר ללמוד עברית. אימא היתה בגן ואנחנו הלכנו ללמוד עברית. שם הכרנו הרבה אנשים אחרים שעלו ארצה איתנו. אחד הזוגות היו רופאה ומהנדס שהיה להם ילד בגיל של אימא. התחברנו איתם מאד ואנחנו בקשר עד היום.

אחרי שסיימנו ללמוד עברית, היינו צריכים לחפש עבודה. הלכנו לכל מיני ראיונות. סבתא חיפשה עבודה במרפאת שיניים ואני הייתי צריך לעשות סטאז' בבית חולים. אז כדי להיות ביחד, חיפשנו לגור במקום עם עבודה בשביל שנינו ובחרנו בבאר שבע. עברנו לגור בבאר שבע, שכרנו שם דירה.

אימא היתה בת שלוש אצל מטפלת, ואנחנו התחלנו לעבוד. אני סיימתי את הסטאז' בבית החולים בבאר שבע ועברתי לעבוד בקופת חולים בדימונה. נסעתי כל יום מבאר שבע לדימונה לעבודה.

בינתיים קיבלתי צו גיוס לעשות צבא גם בארץ. הייתי כבר בן 33, נשוי עם ילדה, והייתי צריך לעשות צבא שנה וחצי כרופא. באותו זמן גם החלטנו לעבור מבאר שבע לנהריה כי סבתא הלכה לעבוד במרפאת שיניים של דוד שלה בנהריה, ואני התגייסתי לצבא.

בסופו של דבר הורידו לי את ארבעת חודשי הצבא שעשיתי ברומניה, ועשיתי שנה וחודשיים צבא בישראל. מתוכם השתתפתי גם במלחמת לבנון בתור רופא.

אחרי הצבא הכל חזר לשגרה, סבתא עבדה במרפאת שיניים, אני עבדתי בקופת חולים בנהריה ואימא היתה בגן ובבית הספר.

הזוית האישית

עידן לבנטר: היה לי כיף ומעניין לשמוע את הסיפורים של סבא שלי. למדתי דברים חדשים על סבא שלי שלא ידעתי קודם, ושמעתי סיפורים עליו, שלא הכרתי והיו מאד מעניינים ומהנים.

פטר פישר: נהניתי לספר את סיפור חיי לנכד שלי ושמחתי על הזמן שבילינו יחד. ניסיתי להעביר לו שגם הסבים היו פעם צעירים אפילו בלי בזמנים קשים, בלי המותרות שיש היום.