מאגר סיפורי מורשת

שמי מיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, מאשה אסינובסקי. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

מאשה אסינובסקי, סבתא שלי, נולדה בשם מריה. כאשר עלתה לארץ מרוסיה, רצו לשנות את שמה לשם העברי "מרים", אך סבתא שלי התנגדה לשם זה, מכיוון שלא רצתה לשנות את שמה המקורי שהוריה בחרו עבורה. לכן, שינתה את שמה למאשה, זוהי "החלפה" לשם מריה בשפה הרוסית, אך עד היום בתעודת הזהות שלה היא נקראת בשם מריה. לסבתא שלי נבחר שם זה על שם דודה שלה, אשר נפטרה במצור על לנינגרד בזמן מלחמת העולם השנייה.

סבתא שלי נולדה בתאריך 22.6.1959 ברוסיה, בעיר לנינגרד אשר כיום נקראת בשם סנט פטרסבורג. סבתא שלי מספרת שלדעתה זו עיר מאוד יפה ונחשבת לבין הערים הכי יפות באירופה. שמם של הוריה היו ברוניה שבלב (שם האם) ולייבה ברזין (שם האב). ברוניה נולדה בשנת 1919 ולייבה נולד בשנת 1918. בתקופה בה הם נולדו, אסור היה ליהודים להתגורר בערים גדולות ונחשבות כמו מוסקבה לדוגמה, ולכן הם התגוררו בעיירות קטנות ברוסיה. במלחמת העולם השנייה, לייבה נלחם בחזית נגד הנאצים, וברוניה הייתה בתקופה הזו סטודנטית. היא מאוד סבלה מהנאצים ואיבדה שני קרובי משפחה מפאת הרעב שהיה בתקופה הזו.

עלייה לארץ

סבתא שלי עלתה לארץ עם משפחתה (ההורים שלה, בעלה, אחיה ושני ילדיה) בדצמבר שנת 1990 מרוסיה. סבתא שלי הייתה בת 35 וילדיה היו בני 10 (אבא שלי) ואחיו בן 4. המחשבה לעלות ארצה עלתה כבר כמה שנים לפני העלייה, מכיוון שלהיות יהודי בתקופה הזו ברוסיה לא היה פשוט, ואף קמו כל מיני ארגונים אנטישמיים שרצו לפעול נגד היהודים. לכן החליטו לעלות לארץ, גם כי הבינו שזהו המקום השייך ליהודים וגם כי זה יהיה מקום גדילה טוב לילדים.

סבתא שלי מספרת שכולם היו מפוחדים בתהליך עלייה וחששו ממה שהולך לקרות, מכיוון שלא ידעו הרבה על המדינה לפני שבאו אליה וגם לא למדו הרבה את השפה העברית. זו הייתה הפעם הראשונה שהם היו בחו"ל, ולכן זה הוסיף להתרשמות מארץ ישראל. ההסתגלות בארץ לא הייתה ממש קלה. סבתא שלי גרה עם משפחתה (שישה אנשים) בדירת שלושה חדרים והיה מאוד צפוף.

סבתא שלי עבדה ברוסיה בתור מנהלת ספרייה, וכשעלו לארץ עבדה בתור מטפלת. לאט לאט למדה את השפה העברית, התרגלה והפכה להיות ספרנית גם בארץ. מבחינה כלכלית, לפעמים היה קשה ולא תמיד יכלו להרשות לעצמם לקנות יותר ממה שצריך, אך עם הזמן סבתא שלי ומשפחתה התרגלו לחיים כאן וקנו דירה. כיום ההורים של סבתא שלי אינם בחיים, אך היא גרה עם בעלה בדירה בראשון לציון והם חיים נהדר ואוהבים את המדינה.

קריירה אמנותית

לאחר 17 שנות עבודה בתור ספרנית, סבתא שלי הפכה לציירת. סבתא שלי מספרת שמעולם לא באמת התעניינה בציור וזה לא מה שהעסיק אותה עד שראתה אומנות וניסתה לצייר. היא הבינה שהיא אוהבת את זה ומתעניינת בזה. היא התחילה ללמוד ציור בבית ובמקומות שונים בארץ. הלמידה הייתה לא פשוטה בכלל, היא הוציאה על זה הרבה כסף וזה דרש ממנה הרבה זמן. מזה התעוררו בעיות כדי לנסוע ללמוד ציור. הייתה לה דרך מסובכת, היא הייתה צריכה להחזיק ארבעה תיקים באוטובוס, ירדה בתחנה ושם חיכתה לבחורה שאיתה התחברה תוך כדי קורס הציור. כך במשך שנתיים, עד שקיבלה תואר של ציירת. סבתא שלי התחילה למכור ציורים והרוויחה כסף, התחילה ללמד עוד אנשים וכך הפכה למורה לציור. כיום, סבתא שלי מלמדת ציור בביתה ומציירת בזמנה החופשי והיא מאוד אוהבת לעסוק בזה.

משפחה

סבתא שלי הכירה את סבא שלי בשנת 1975 כאשר הייתה בת 20, דרך חברה של סבתא שלי שלמדה עם סבא שלי באוניברסיטה והכירה ביניהם. הם נפגשו ולאחר כשנה הציע לה סבא נישואים. הם התחתנו במסעדה והזמינו 80 אורחים, שבתקופה ההיא זה נחשב כאירוע גדול.

בגיל 25 נולד להם בנם הראשון, שהוא אבא שלי, ולאחר שש שנים בגיל 31 נולד להם בנם השני והאחרון. נכון להיום, סבא וסבתא שלי נשואים כ-46 שנים ומציינים את יום הנישואים שלהם בתאריך 18.6. לסבא וסבתא שלי יש ארבע נכדות: אני, שתי אחיותיי והבת של הבן הקטן שלהם (בת דודה שלי). אנחנו חוגגים את חגי ישראל ביחד כל המשפחה וימי הולדת לכל אחד מבני המשפחה. מאוד חשוב לסבתא שלי לחגוג את חגי ישראל מכיוון שהיא יהודיה ולא יכלה לחגוג את החגים האלו ברוסיה, אך כאן בארץ היא כן יכולה והיא שמחה מזה.

התחביב שהפך למקצוע

התחביב של סבתא שלי הוא ציור, ואחר כך הפך למקצוע שלה. סבתא שלי הייתה ספרנית ואז התחילה להתעניין בציור, ניסתה לצייר ומאוד אהבה את זה, לכן החליטה לשנות את המקצוע שלה. סבתא שלי בתור מורה לציור אומרת שתחביב זה דבר מאוד חשוב, וכשהיא מלמדת את התלמידים שלה היא רואה שזה חשוב להם ושהאמנות היא המקום הבטוח שלהם.

הזוית האישית

מיה הנכדה המתעדת: לי היה כיף ללמוד יותר על סבתא שלי, על הסיפור שלה, השורשים שלה ולגלות עליה דברים שלא ידעתי לפני תכנית זו. סבתא שלי נהנתה לספר על חייה ובעיקר על איך ששינתה את המקצוע שלה, למרות שזה לא היה פשוט. הייתי רוצה לאחל לסבתא שלי שתמשיך לעסוק במה שהיא אוהבת גם אם זה קשה. סבתא שלי רוצה לאחל לי להמשיך להגשים את עצמי בחיים. אני מקווה שאוכל להמשיך לספר את הסיפור שלה ושל השורשים שלה עוד הרבה זמן.