מאגר סיפורי מורשת

שמי אילה, שם החיבה שלי הוא איה. שם המשפחה שלי הוא לב-סרקרז (לבית לוזון). נולדתי ב-6 באוגוסט 1949 בקיבוץ דן, ישראל. נקראתי אילה על שם סבתי שקראו לה גיזלה, שהושמדה בשואה באושוויץ. לכן, אימא שלי בחרה לתרגם את השם גיזלה לעברית, והתרגום הוא אילה. אימא שלי נולדה בטרנסילבניה, בעיר שקוראים לה קלוז' (קולוז'וואר). הייתה זו בירתה של טרנסילבניה. האוכלוסייה שם הייתה ממוצא הונגרי, אך במלחמת העולם הראשונה היא עברה לרומניה. כשאימא נולדה ב-1916 בבית דיברו הונגרית, אך בבית הספר למדו ברומנית.

מאלבום התמונות

אבא שלי יצחק עלה מתוניס לישראל. הוא נולד במשפחה דתית עם 12 ילדים, וכולם היו בית"ריים במשפחה שלו, והוא היה היחיד שהיה חניך השומר הצעיר. כשהוא הגיע לגיל 18, הוא רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו לא הסכים. אבא שלי עשה "שביתת שבת" לילה שלם, לא הלך לישון, וישב בסלון עד שאביו נשבר ואמר לו "טוב יצחק, אני מסכים לך לעלות לארץ ישראל". אבא שלי עלה בתור עולה יחיד. חיפשו לו קיבוץ של דוברי צרפתית ובקיבוץ דן היו קבוצה של חבר'ה מבלגיה דוברי צרפתית, אז התנועה הודיעה לו "יצחק, מצאנו לך קיבוץ עם דוברי צרפתית". וכך הוא הגיע לקיבוץ דן.

אימא שלי, אילה, הייתה גם חניכת השומר הצעיר בטרנסילבניה וכשהיא הגיעה לגיל 18, היא עלתה לארץ ישראל יחד עם אחיה, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים. היא הלכה לקיבוץ דן, ואחיה הלך לקיבוץ דליה. אימא שלי פגשה את אבא שלי בקיבוץ דן. הוא הגיע מתוניס והיא מטרנסילבניה. כך הם הכירו בקיבוץ דן, התאהבו והתחתנו, ונולדו להם ארבעה ילדים, ואני השלישית מתוך הארבעה. אמא שלי עזבה את הבית בגיל 18 בשנת 1934, הרבה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובעצם לא ראתה יותר את הוריה כי הם הושמדו בשואה ב-1944 יחד עם יהודי הונגריה. הם היו הקהילה היהודית האחרונה שהלכה להשמדה בסוף המלחמה. נשארו לה רק מכתבים שאימא שלה כתבה לה, אבל זה היה בהונגרית. כשכתבנו עם אמא על חייה לפני שנפטרה, היא תרגמה לנו שני מכתבים מהונגרית לעברית. את כל שאר המכתבים אנחנו לא יכולים לקרוא כי איננו יודעים הונגרית.

גדלתי בקיבוץ דן. בשנים ההן בקיבוצים, הילדים גרו בבתי ילדים והמבוגרים חיו באוהלים ואחר כך בצריפים. לכן, גרנו בבית ילדים, ללא ההורים. ההורים ליוו אותנו בערב לבית הילדים והמטפלת הייתה באה להשכיב אותנו. ישנו בבית ילדים, כל הכיתה יחד, בחדרים של שלושה או ארבעה ילדים. היה לנו בית ילדים עם חדרי שינה, כיתת לימודים, חדר אוכל, מקלחת משותפת ותאים לכל ילד לבגדים. כבר מגיל צעיר היינו צריכים לדעת להסתרק לבד ולקלוע צמות או לעשות קוקו. היינו מכינים את ארוחת הבוקר בעצמנו, עורכים את השולחנות, חותכים את הסלט, מבשלים ביצים ומנקים את הכלים. הכנו את ארוחת הבוקר, עשינו ביציה, זה נקרא היום מקושקשת מ-20 ביצים במחבת ענקית על פתיליה – שזה דבר כזה שדומה לפרימוס אבל הוא עובד על נפט. מדליקים פתילה ויש רגליים ממתכת ועל זה היו מניחים את המחבת וככה היינו מבשלים את הביצה לארוחת הבוקר. היינו עורכים את השולחנות, היינו חותכים את הסלט לכולם וכמובן היה לחם וגבינות… ואחר כך גם היינו רוחצים את הכלים. כדי לחסוך במים היו לנו שני כיורים גדולים: בכיור אחד היינו שמים את הכלים המלוכלכים במים עם סבון, ואז היינו משפשפים את הצלחת והסכו"ם במי הסבון וליד זה היה עוד כיור גדול עם מים נקיים. היינו גומרים לשפשף את הצלחות והיינו מעבירים מהכיור עם מי הסבון לכיור עם המים הנקיים ואז שמים על מתקן הייבוש.

הילדים בקיבוץ

בבית הילדים היה יותר כיף כשהיינו גדולים. כשהייתי קטנה יותר פחדתי. בלילה הייתי מתעוררת ופוחדת. היתה שומרת לילה, שעברה בין כל בתי הילדים לראות שכל הילדים בסדר, ואף אחד לא בוכה ושכולם ישנים בסדר. אם השומרת היתה עוברת בדיוק כשבכיתי אז היא נכנסה ודיברה איתי, אבל תמיד לא רציתי אותה. אמרתי לה "לכי לקרוא לאבא שלי אני רוצה שאבא יבוא". היא הייתה אומרת לי שאבא צריך לישון שיהיה לו כח, אבל אני התעקשתי- והיא באמת הלכה לקרוא לו. והוא היה בא ומספר לי תמיד אותו סיפור על העורב ונתח הגבינה. המשל של לה פונטיין על העורב נתח הגבינה והשועל. לפעמים, אם השומרת לא היתה עוברת ליד בית הילדים אז הייתי רצה לבית של ההורים ונכנסת אליהם לחדר. קראנו לבית של ההורים "חדר" כי היה רק חדר אחד, ואימא שלי תמיד החזירה אותי בשק קמח על הגב לבית הילדים.

בילדות שיחקנו המון משחקים בחוץ. אהבנו מאוד קלאס, לקפוץ בחבל ששניים מסובבים ואחד קופץ בפנים, זה היה הכי אהוב עלינו. אחר כך בגולות. היינו משחקים בערבים שכונת ה"זהר" נגד שכונת ה"יופי". בקיבוץ היו שני אזורים, לפי אזור המגורים של ההורים. אז היינו מתכנסים כל ערב על אחד הדשאים ליד אחד הבתים וקוראים: "כל שכונת ה"יופי" לבוא… " ואז כולם היו באים והיינו משחקים הרבה משחקים על הדשא, או משחק "דגל"- לחטוף את הדגל – כך, בכל ערב.

כשהיינו ילדים הקיבוץ היה מאוד עני. קיבלנו חצי ביצה קשה (אפילו לא ביצה שלמה), את הגבינה הלבנה קיבלנו בצלוחית (קערית) קטנה ואי אפשר היה לבקש תוספת כי לא היה. הכל היה בצמצום ומכל דבר קיבלנו מעט. אכלנו בסדר אבל לא היה שפע. ממתקים לא היו לנו בכלל. הקיבוץ חילק חפיסת שוקולד קטנה של פרה אדומה פעם בחודש לכל משפחה. זה מה שמשפחה קיבלה. ואני מאוד אוהבת שוקולד. וכשהיה נגמר השוקולד, בדרך כלל מהר, הייתי מתחילה לבכות ולבקש מאימא שתשיג לי שוקולד. והיא הייתה רצה בין כל חברי הקיבוץ לשאול למי נשארה קוביית שוקולד. ובבית הילדים היינו מקבלים שורת שוקולד ביום שישי. ארבע קוביות שוקולד בשבוע. משהו מיוחד.

קיבוץ דן היה עד מלחמת ששת הימים ב 1967 על הגבול הסורי. הסורים "ישבו לנו מעל הראש" והיו יורים עלינו הרבה פעמים, והיינו רצים למקלטים ואפילו ישנים במקלטים אם היה צריך. הייתה תקופה מסוכנת של מצב בטחוני לא טוב. אז ליתר בטחון ישנו במקלטים וגם היו עושים האפלה בלילה, מדביקים ניירות שחורים על החלונות שלא יראו את האורות של הבתים מבחוץ כדי שלא ירו על הבתים המוארים. אז הדביקו על החלונות ניירות שחורים. וכך יכולנו להיות בבית עם אור, אבל שלא יראו את האור מבחוץ. קראו לזה "האפלה" ותאורת החוץ בקיבוץ לא דלקה. במלחמת ששת הימים צה"ל כבש את רמת הגולן ואנחנו התרחקנו מהגבול. היום הקיבוץ כבר לא יושב על הגבול עם סוריה.

אני רוצה לספר על חוויות שליוו את ילדותי ואת ילדי הקיבוץ שבו נולדתי- דן. קיבוץ דן היה הישוב האחרון במדינת ישראל עד 1967 עד פרוץ מלחמת ששת הימים. כמה קילומטרים ספורים אחרי הקיבוץ כבר היתה סוריה, והם היו אויבים מאוד קשים שלנו. בילדות ובנעורים הותקפנו לעתים קרובות על ידי הצבא הסורי. הם היו יורים עלינו מהעמדות שלהם שהיו ממוקמות גבוה ואנחנו היינו למטה בעמק. והיה מאוד מסוכן לצאת ולעבד את השטחים החקלאיים של הקיבוץ. היו יוצאים עם טרקטורים ממוגנים נגד ירי ובליווי של הצבא, אחרת אי אפשר היה לעבד את האדמות ולעשות חקלאות. קיבוץ דן היה משק חקלאי לגמרי בשנים האלה. לא הייתה עוד תעשיה, התפרנסנו בעיקר מתפוחי עץ. גידלנו המון סוגים של תפוחים.

בעיקר זכור לי שבשנת 1964 יום אחד, יום שישי, היה יום יפה, השמש זרחה, אני הולכת – ופתאום בלי שום הודעה מוקדמת הסורים מתחילים לירות על הקיבוץ הפגזה קשה מאוד. והיו לנו כמה ניסים.. למשל מטפלת התינוקות שהיו לה כמה וכמה תינוקות לא יכלה לבד להוריד את כל התינוקות למקלט. במזל עברו כמה נערים שהיו בדרכם לעבוד במטע והיא צעקה להם דרך החלון שיבואו לעזור לה להוריד את התינוקות למקלט, ובאמת הם הספיקו להוריד את התינוקות למקלט ו"בול" אז נפלה רקטה על גג בית התינוקות. כל הגג קרס פנימה לתוך המיטות של התינוקות. אם היא לא הייתה מספיקה להוריד אותם למקלט- יכול להיות שהיו נהרגים או נפצעים תינוקות בקיבוץ. היה מזל גדול. כל הארץ דיברה על ההפגזה שהתרחשה בקיבוץ דן והמון אומנים החליטו לבוא ולשמח אותנו ולשיר לנו שירים. למשל, אריק איינשטיין, ואריק לביא, והיו הגשש החיוור שהיו רק בראשית דרכם, כמו גם אמנים רבים אחרים. עשו לנו ערב שירה לשמח אותנו. שנעבור את החוויה הלא נעימה הזו ונמשיך את החיים שלנו על הגבול שהיה עד מלחמת ששת הימים מאוד מסוכן.

מסר לדור הצעיר

בעיני מאוד חשוב שבמדינת ישראל תמשיך ותקיים חקלאות מקומית. שאנחנו נגדל את הפירות והירקות שלנו בעצמנו ולא נסתמך על יבוא ממדינות אחרות. כי כשיש מצב מלחמה כמו היום ולפעמים אין בכלל קשר עם מדינת ישראל – לא אווירי ולא בים, אז להסתמך על זה שנביא את כל האוכל שלנו ואת כל התוצרת החקלאית מארצות אחרות זה סיכון גדול מאוד. ועדיף שיהיו ישובים חקלאיים: קיבוצים, מושבים, ונגדל את הגידולים שלנו בעצמנו כמו עכשיו בעוטף עזה – שכל הקיבוצים והמושבים שם מספקים למדינה את רוב תפוחי האדמה, את החיטה, פרדסים, ענבים, עגבניות וירקות, ובצפון מגדלים בעיקר תפוחי עץ ואבוקדו ועוד הרבה דברים מאוד חשובים.

הזוית האישית

דריה המתעדת: ממש נהנתי ללמוד על סבתי ולשמוע על הדברים שהיא חוותה ומה שקרה בארץ בתקופתה. נהניתי ללמוד על משפחתי לעומק ובנוסף היה לי כיף להפגש עם סבתא שלי ולדבר איתה. התכנית הזו נתנה לי רגע לבלות עם סבתא שלי וללמוד דברים חדשים מסקרנים ומעניינים על הוריה ומשפחותיהם.

אני מאחלת לסבתא שלי שתגשים ותעשה את מה שהיא רוצה כל הזמן, שתהנה מהחיים ושתמשיך לבוא אלינו הביתה להיות ולבלות איתנו. הפעילות הייתה מהנה ומרתקת ושמחתי לשמוע ולגלות דברים חדשים, לשמוע סיפרים מיוחדים ועל אירועים יוצאי דופן שקרו.

סבתא אילה: מאוד שמחתי שדריה הציע לי לראיין אותי ולספר על חיי, אני בחרתי לספר בעיקר על ילדותי מכיוון שנולדתי בקיבוץ דן, ובקיבוצים בשנים הללו הילדים גדלו בבית ילדים וגם ישנו בו, קראו לזה לינה משותפת. היום כבר באף קיבוץ אין לינה משותפת אבל עדיין יש בית ילדים ביום. היה לי חשוב לספר על כך בהרחבה כדי שמי שאין לו קרבה לאנשי קיבוץ ולא שמע על לינה משותפת ישמע על כך.

אני חושבת שהרעיון לראיין את אחד מבני המשפחה ובעיקר את דור הסבים הוא רעיון יפה מאוד, כי העולם משתנה במהירות ומה שהיה לפני שבעים שנה אינו דומה לחיים של ימיינו. היה לי כיף גדול לספר לדריה נכדתי האהובה על ילדותי וזה עניין אותה מאוד, למרות שדי הרבה סיפורים היא כבר שמעה ממני בעבר.