מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאלה יוסף, אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי וראיינתי את סבתא שלי, אווה, ממנה רציתי לשמוע את סיפור קורותיה.

סבתא אווה מספרת על המשפחה המורחבת שלה

שמי אווה, נולדתי בצ'כוסלובקיה אחרי מלחמת העולם השנייה. לא הייתה לי משפחה גדולה – אני בת יחידה ובנוסף, רבים מבני משפחתי נספו בשואה. יש לי בן דוד ובת דודה (אחים) שהם מאוד קרובים אליי והעברנו יחד חלק משמעותי בילדות שלי. היום הם חיים בסלובקיה ובצ'כיה. בנוסף, יש לי בן דוד מהצד השני של המשפחה שגם איתו ביליתי הרבה בילדות, ממש גדלנו ביחד והיום הוא חי בסידני שבאוסטרליה.

כשעליתי לישראל בשנת 1968 הכרתי כאן בני דודים של אמי שעזרו לי להתאקלם בארץ. הם גרו בקיבוצים: בקיבוץ העוגן ובקיבוץ גן שמואל. עד היום אנחנו בקשר.

ההורים של סבתא אווה

אימא שלי, וורה נולדה בסלובקיה בעיר קושיצה ואבא שלי ארנסט, נולד גם בסלובקיה בעיר אחרת שנקראת פרשוב. הם הכירו בתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל בגלל המלחמה דרכיהם נפרדו. כאשר התחילו לגרש את היהודים למחנות הריכוז, אבא שלי הצליח לברוח והצטרף בהמשך לפרטיזנים בסלובקיה. הפרטיזנים היו כוחות לוחמי מחתרת (לא צבא מאורגן), של יהודים ושל לא יהודים שניסו לפגוע בפעילות של הגרמנים באירופה של המלחמה. ההצטרפות של אבא שלי לפרטיזנים, למעשה, הצילה את חייו. לעומתו, הוריו ושלוש אחיותיו של אבי, גורשו למחנה ריכוז ונספו. רק אח אחד של אבי יחד עם אשתו ובתם הקטנה, הצליחו לשרוד.

אימא שלי וורה גורשה למחנה ריכוז אושוויץ ביחד עם ההורים שלה, אח שלה ואחותה. רק אמי ואביה שרדו את המחנות. אימא של אמי (סבתי), אחותה ואחיה, נספו במחנות.

אחרי המלחמה ההורים שלי נפגשו שוב והתחתנו.

הסבים של סבתא אווה

הכרתי רק סבא אחד שזה אבא של אימא שלי. הסבתא שלי מצד אמי ואת הסבים מצד אבי, כאמור, הם נספו בשואה ולכן לא הכרתי אותם.

סבא שלי היה איש מאוד נחמד. אני זוכרת את העיניים הכחולות הגדולות שלו ואת שערו הלבן. אני גם זוכרת שתמיד הוא הזכיר בגעגוע את משפחתו שנספתה בשואה.

ילדותי בצ'כיה ובסלובקיה והעלייה לישראל

נולדתי בעיר ליברץ שזה בצ'כיה. כשהייתי בערך בת חמש עברנו לגור בסלובקיה בעיר קושיצה שזאת עיר הולדתה של אמי. שם גדלתי והתחנכתי עד לעלייתי לארץ בשנת 1968.

בשנתי הראשונה בארץ הייתי באולפן באוניברסיטה בחיפה, כדי ללמוד עברית שלא ידעתי בכלל עד לעלייה לארץ. אחר כך העברתי שנה באוניברסיטת תל אביב ואחר כך עברתי לאוניברסיטה העברית בירושלים ושם אני גרה עד היום.

השכלה וקריירה

באוניברסיטה למדתי היסטוריה כללית. אבל בתקופת הלימודים עבדתי כמנהלת חשבונות בחברת בנייה ושם המשכתי לעבוד גם בסיום הלימודים. בהמשך עברתי לעבוד בארכיון של "יד ושם". במסגרת העבודה בארכיון, עבדתי עם חומר מתקופת המלחמה שקשור ליהודי סלובקיה, צ'כיה והונגריה. התפקיד שלי היה לתרגם את המסמכים והסיפורים מצ'כית, סלובקית והונגרית לעברית כדי שהסיפורים יהיו מתועדים כאן בעברית עבור הדורות הבאים. זאת עבודה מאוד מעניינת שחשפה אותי לסיפורים אישיים ונתונים מעניינים על יהדות האזורים באירופה שמהם באתי אני ומשפחתי. עבדתי ב"יד ושם" עד ממש לאחרונה וכיום אני ממשיכה לעסוק בעבודה זאת על בסיס התנדבותי.

הילדות זמן בית הספר עד גיל צבא (18)

כפי שאמרתי לא גדלתי בארץ. נולדתי וגדלתי בעיר קושיצה  שבסלובקיה. הילדות עד כיתה א' הייתה בבית והיה מאוד נחמד. בגיל שש הלכתי לבית הספר לכיתה א' והייתי עם בן דוד שלי באותה כיתה שזה היה מאוד כיף.

באותה התקופה לא היו עוד עטים נובעים כמו היום (עטים עם צינורית שבתוכה יש דיו) ואני זוכרת שהיינו כותבים עם עט ציפורן וטובלים אותו בדיו. אני זוכרת שזה היה מאוד קשה לכתוב כי הדיו היה מטפטף והיה מלכלך את המחברות. למדנו את כל המקצועות שלומדים גם בארץ בבית הספר כיום חוץ מתנ"ך ויהדות. הספורט היה חלק חשוב בחיינו ובבית הספר היה דגש על שיעורי ספורט, אבל לא רק. חוץ משיעורי ספורט בבית הספר, שהיו מאוד חשובים לנו, בילינו גם בזמן הפנוי בספורט עם חברים.

לכל עונה היה את הספורט שלה – בקיץ בילינו הרבה בברכה או ברכיבה על אופניים באגם ליד העיר. טיילנו גם הרבה ברגל בהרים ואני זוכרת את הנוף היפה שהיה נשקף בטיולים אלה. בחורף בילינו הרבה בהחלקה על הקרח באגמים הקפואים. מאוד אהבתי להחליק על הקרח. בנוסף לספורט העברתי את שעות הפנאי שלי בתנועת הנוער המקומית. היתה לנו פעילות פעם בשבוע, ממש כמו בצופים שלך כאן. בקיץ היינו הולכים למחנה קיץ עם תנועת הנוער, רק שבניגוד לצופים כאן, מחנה הקיץ נמשך שלושה שבועות כולל לינה בערים, רחוק מהבית.

לאחר בית הספר היסודי והחטיבה עשיתי מבחנים בשביל להתקבל לבית ספר תיכון. בבית הספר התיכון נסענו כל חורף להרים לשבוע לעשות סקי וזה היה ממש כיף. בסוף התיכון היו מבחני בגרות. למבחני בגרות התכוננתי הרבה זמן כדי להשיג ציונים גבוהים שבהם הייתה תלויה הקבלה לאוניברסיטה.

השכלה, קריירה, משפחה וילדים

בצ'כוסלובקיה הבנות לא מתגייסות, אז לאחר סיום לימודי התיכון התקבלתי לאוניברסיטה. למדתי מקצועות שמאוד אהבתי: היסטוריה כללית וספרות. הלימודים היו מאוד מעניינים ואהבתי להשתתף בשיעורים. הייתי אמורה ללמוד חמש שנים באוניברסיטה מכיוון שבאותו הזמן בצ'כוסלובקיה לא היו תארים של BA (תואר ראשון) ו MA (תואר שני), אלא מסלול אחד שאורכו חמש שנים.

חוץ מהלימודים היו לי חיי חברה מאוד עשירים. היינו הולכים לקונצרטים, להופעות של זמרים פופולריים וגם הלכנו לרקוד במועדונים.

ביולי 1968, באחד מהחופשים של הלימודים באוניברסיטה, הגעתי לישראל למה שהיה אמור להיות רק ביקור, אבל בסופו של דבר נשארתי כאן. על סיפור העלייה שלי, איך ולמה הגעתי, למה נשארתי להרבה יותר מביקור, אספר לך בהמשך בהרחבה. בתחילת שהותי בארץ, התגוררתי עם חברה בחיפה ולמדתי עברית באולפן באוניברסיטת חיפה. עד הביקור הזה, לא ידעתי מילה בעברית כי בבית בצ'כוסלובקיה לא היה מי שהכיר את השפה.

אחרי סיום הלימודים באולפן עברתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב אבל אחרי שנה, עברתי לירושלים בעקבות חברותיי מצכוסלובקיה והמשכתי את לימודי שם.

בנוסף ללימודים, כדי להתפרנס, עבדתי בחברת "תנובה" ככל שהתאפשר לי לצד הלימודים. שם הכרתי בחור נחמד בשם אבי שבהמשך הפכנו לזוג ובאפריל 1973 התחתנו.

קריירה

בסיום לימודי קיבלתי הצעה לעבוד ב"יד ושם" אבל בהתייעצות עם דודי, שעזר לי מאוד כאן בארץ, לא נענתי להצעה והמשכתי לעבוד בשיכון עובדים כמנהלת חשבונות, שם התחלתי את עבודתי עוד כסטודנטית. בעבודה הזו יצרתי לי גם חברויות חדשות מחוץ לקבוצה של העולים מצ'כוסלובקיה. חברויות שנמשכו שנים ולכן היה לי נעים לבוא לעבודה. למדתי גם הרבה על תחום הבנייה ואחד הדברים שהכי אהבתי בעבודה היה לעבוד מול רוכשי הדירות וממש לייצר קשרים אישיים איתם כשהם נמצאים בצומת משמעותית בחיים כמו רכישת דירה.

לאחר 32 שנים יצאתי לפנסיה משיכון עובדים. ושוב קיבלתי הצעה לעבוד ב"יד ושם" והפעם נענתי כי חשבתי שהגיע הזמן לחזור לאהבה שלי לחקר ההיסטוריה בכלל, ובפרט, היסטורית העם היהודי בשואה שהיא גם ההיסטוריה של המשפחה שלי.

ב"יד ושם" עבדתי בארכיון ברישום עדויות של שורדי השואה וברישום, תיעוד ותמצות של המסמכים הרשמיים של השלטונות בצ'כיה, סלובקיה וחלקית גם בהונגריה. העבודה הייתה מאוד מרגשת ועבורי השיא היה, כשהגיעו לידי מסמכים ותיעוד אודות גירוש הסבים שלי מצד אבא, למחנות הריכוז מסלובקיה וגם מסמכים המעידים על העברתה של אימי ממחנה אושוויץ עד המחנות בגרמניה. עבדתי שם עד גיל 76.

כמובן חוץ מעבודה יש לי משפחה נהדרת.

לאבי ולי נולדו שתי בנות בהפרש קטן של שנה אחת: שרון ומורן. שתיהן נולדו בהר הצופים שבירושלים. היינו מאוד מאושרים בלידתן והבנות גרמו לנו אושר רב. עשינו איתן המון טיולים וחופשות בארץ ביחד עם קבוצת חברים שעליתי איתם מצ'כוסלובקיה ואת החגים חגגנו תמיד עם משפחתו הגדולה של אבי, בעלי.

הבנות גדלו, למדו גם הן בירושלים באוניברסיטה העברית ועברו לגור באזור המרכז. ביתנו הצעירה מורן, התחתנה עם שי, אותו היא הכירה עוד בבית הספר התיכון בירושלים. לשי ומורן נולדו שני ילדים מקסימים: את, דניאלה ואחיך יונתן. אנחנו משתדלים לבלות איתכם כמה שיותר ואתם עושים אותנו סבא וסבתא מאושרים. היום אתם גרים בתל מונד ובזכות בית הספר שלך, הגענו לתוכנית הזאת של הקשר הרב דורי.

הסיפור המרכזי סיפור העלייה של סבתא אווה לישראל

כפי שסיפרתי, לאחר הלימודים בתיכון, התחלתי את הלימודים באוניברסיטה בצ'כוסלובקיה.

באותה תקופה (שנות ה-60 המאוחרות של המאה הקודמת), צ'כוסלובקיה הייתה שייכת מבחינה משטרית, לגוש המדינות הקומוניסטיות תחת פיקוח של ברית המועצות. באותן שנים, החלה לעלות בעם דרישה לשינוי המשטר, בין השאר, כדי לאפשר יותר חופש ביטוי, או כדי לאפשר חופש תנועה שבו התושבים יוכלו לבקר גם במדינות המערב, שלא היו חלק מאותו גוש קומוניסטי. בעיקר, היה חשוב לתושבי צ'כוסלובקיה, לצמצם את התלות בברית המועצות ולקבל, ולו במעט, עצמאות. בעקבות זה, נבחר נשיא חדש שהיה יותר פתוח לדרישות האלה של הציבור.

כתוצאה מהשינויים המדיניים בצ'כוסלובקיה, התאפשר לי להגיע לביקור בישראל ביולי 1968 ביקור שהיה מתוכנן להסתיים כעבור חודשיים, שבסופם תכננתי לחזור הבייתה, אבל התוכניות לא התממשו והביקור הפך את ישראל למקום ביתי עד היום. איך זה קרה?

בתחילת הביקור העברתי את רוב זמני עם בני המשפחה המורחבת שלי שהתגוררו בתל אביב, בקיבוץ העוגן ובקיבוץ גן שמואל. בנוסף ביליתי אצל חברתי בחיפה. הבנתי שליהודים יש מדינה כמו לעמים אחרים בעולם וזה היה מסקרן ומרגש.

יום אחד, בחודש אוגוסט העירו אותי קרובי משפחה בתל אביב והודיעו לי שצבאות ברית המועצות ומדינות אחרות מהגוש הקומוניסטי, פלשו לצ'כוסלובקיה ושמתנהלים שם קרבות רחוב. הייתי מאוד עצובה ודאגתי לאימא שלי ולסבא שלי. אימא שלי שלחה לי מברק וביקשה שלא אחזור. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד מאוד דאגתי ומצד שני הבנתי שהמצב בבית לא מאפשר לי לחזור ושהמדינה שבה נולדתי, עוברת שינוי לא טוב, לכן אימא שלי בעצם ביקשה ממני לא לחזור.

באותו הזמן, כאן בארץ התגבשו כמה קבוצות של סטודנטים מצ'כוסלובקיה. הסוכנות היהודית ריכזה את כולנו באולפן (מקום שבו עולים חדשים לומדים עברית) באוניברסיטה בחיפה שם גרתי עם חברתי מפראג. למדנו עברית, דבר שהיה חדש לגמרי עבורי כי לא ידעתי מילה בעברית. בנוסף למדנו קצת מההיסטוריה של ישראל כדי שנכיר יותר טוב את המדינה, למה ואיך היא בעצם נולדה. הלימודים באולפן נמשכו שנה.

לאחר סיום לימודי באולפן נרשמתי ללימודי היסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב ובעצם התחלתי את כל הלימודים באוניברסיטה מחדש. זה לא היה קל כי עדיין לא שלטתי מספיק בשפה העברית אבל התיידדתי עם חברה ישראלית שעזרה לי.

לאחר שנה בתל אביב החלטתי לעבור לגור וללמוד בירושלים בעקבות שתי חברות טובות שלי עוד מצ'כוסלובקיה שהגיעו יחד איתי לישראל ולמדו כבר בירושלים. המשכתי את לימודי באוניברסיטה ויחד שכרנו דירה ויצרנו לנו תחושה של בית.

במקביל ללימודים באוניברסיטה עבדתי למחייתי בחברת "תנובה" ושם הכרתי בחור נחמד בשם אבי שבהמשך הפכנו לזוג ובאפריל 1973 התחתנו.

בכל אותו הזמן הקשר עם אימא שלי שנשארה בקושיצה היה רק באמצעות מכתבים. המדיניות בצ'כוסלובקיה הייתה מאוד אנטי ישראלית ולכן לא הייתה אפשרות לאימי לבוא לארץ לביקור. כך קרה שביום החתונה שלי, אימא שלי לא היתה לצידי וזה היה לי מאוד קשה.

הביקור הראשון של אמי בארץ התאפשר כאשר נולדה בתי מורן, אימא שלך. בתי הבכורה שרון, דודה שלך, היתה בעצמה תינוקת בת שנה וזה היה לי די קשה. אימא שלי הגיעה כדי לעזור לנו וכדי לבלות זמן עם הנכדות שלה והביקור שלה התארך. היא נשארה בארץ למשך תשעה חודשים וזה היה מאוד נעים.

בשנת 1989, המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה נפל והמדינה החלה את צעדיה (שוב) כמדינה דמוקרטית וחופשית. זה מה שאפשר לי לחזור בפעם הראשונה, אחרי 22 שנה ולבקר במולדתי אותה עזבתי "רק לביקור" בישראל. הנסיעה הזאת היתה מאוד מרגשת עבורי והיוותה סוג של סגירת מעגל בחיי.

כעבור שנה, אף נסענו כולנו, עם הבנות לביקור נוסף שאפשר לי להראות למשפחתי איפה גדלתי ולהכיר להם את בני משפחתי שאינם חיים בישראל. זה היה מפגש מהנה ומרגש. הראיתי לבנותיי את בית הספר שלי, היכן היה הבית שלי וסיפרתי שם לבנותיי את סיפור חיי, ממש כמו שאני מספרת אותו לך עכשיו.

תמונה שלי ממש בסמוך לעלייה לארץ

הזוית האישית

אווה הסבתא: בשיחותיי עם דניאלה, היה מעניין לשמוע את תגובותיה אודות קורותיי. היא ידעה דברים בסיסים לפני כתיבת העבודה, אבל לא את הפרטים והנסיבות. למשל, בסיפור עלייתי ארצה, היתה לה תגובה מעניינת לכך שבסופו של דבר נשארתי בארץ. היא אמרה: "טוב שנשארת בארץ כי בזכות זה אני נולדתי". או למשל היא שאלה אם לא הייתי עצובה שאמא שלי לא נכחה ביום החתונה שלי. חשתי שבתהליך הזה היה בינינו בפעם הראשונה, שיח יותר בוגר, ממוקד ואינטימי. בשבילי היתה זו חוויה מיוחדת במינה.

דניאלה הנכדה: היה לי ממש מהנה לעבוד עם סבתא שלי, שמאז שנולדתי, אנחנו מאוד קרובות ומבלות הרבה זמן יחד אבל בכל הזמן שלנו יחד, לא יצא לי לשמוע את סיפור חייה בצורה מפורטת כמו שעשינו במהלך השנה, תוך כתיבת העבודה. למדתי על סבתא שלי דברים שלא ידעתי קודם כמו למשל, שאמא שלה הגיעה מצ'כוסלובקיה לביקור ראשון בישראל רק אחרי שדודתי נולדה. בנוסף, לא הכרתי את פרטי סיפור העלייה שלה לארץ, למשל, את העובדה שהיא לא תכננה לעלות אלא רק לבקר ובסופו של דבר נשארה בארץ בגלל הפלישה של ברית המועצות לצ'כוסלובקיה.