מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה רוזנטל. נולדתי בשנת 1945 בעיר תל אביב. הוריי, אסתר ואברהם שלמה, נולדו בסלוניקי, יוון. הם עלו ארצה בגיל צעיר והכירו בארץ. אמי, אסתר עליון, גדלה בסלוניקי התוססת בתוך קהילה יהודית גדולה למשפחה עשירה שעסקה בשמנים וייצור סבון. היא למדה בבית ספר יסודי עד כתה ג'. היא חוותה תקופת ילדות יפה וחיים שקטים יחסית.

לפתע, ביום בהיר בשנת 1932, החליטו הוריה לעזוב הכול ולעלות ארצה. ברחוב מגוריהם התחילו לשרוף חנויות ועסקים של יהודים, והיחס של השכנים אליהם השתנה לגמרי והחל להיות מנוכר. רבים משכניהם הטובים הלשינו עליהם לשלטונות. זו הייתה תחילת עלייתו של היטלר לשלטון. סבי וסבתי היקרים החליטו לאחר לבטים קשים לעזוב אל הבלתי נודע ולעלות ארצה. לא היה פשוט להשיג את המסמכים הנדרשים ומספיק כסף כדי לקבל את הרשות לעזוב.

בת דודה של אמי, מריקה בת ה-9, שאביה הוא אחי סבי ורעייתו שהחליטו להישאר בסלוניקי ולא לעלות ארצה, לא שרדו ונלקחו למשרפות. אחרי מאמצים רבים ועם שמות בדויים, עלו סבי וסבתי עם שני ילדיהם – אמי, אסתר, שהייתה אז בת 9, ואחיה יצחק, שהיה אז בן 5 – על אונייה רעועה שהטלטלה על הגלים כשבוע עד עגינתה ביפו.

המשפחה הקטנה התיישבה בדרום תל אביב בדירה בדמי מפתח. סבי, עליו השלום, עסק בקלייה ובמכירת קפה. ילדיהם המשיכו במרץ בלימודיהם בארץ למרות קשיי השפה. אמי ז"ל בוגרת הגימנסיה "הרצליה" המיתולוגית.

בבית זה גרו סבי וסבתי כל חייהם. שם אני נולדתי להוריי אסתר ואברהם שגרו בתחילה יחד איתם. אבי עלה ארצה מסלוניקי בשנת 1934 לערך כשהיה בן 16. למד באליאנס בנים והיה פעיל באצ"ל. עסק כל חייו במסחר. את אמי פגש כשהגיע לבנק שבו היא עבדה. הם נישאו מאהבה ממבט ראשון. נולדו להם שלושה ילדים: אני הבכורה, אחי האמצעי ואחותי הקטנה שבחבורה. את בית סבא וסבתא עזבו כשנולדה אחותי בת הזקונים והתמקמו בדירה בצפון תל אביב בסמיכות לעיריית תל אביב.

ילדותי המאושרת עברה עלי בבית זה. כל חייהם חיו בעיר זו, עבדו וגידלו אותנו במסירות אין קץ ובאהבה למסורת, לדת, למורשת העם היהודי ולאהבת הארץ. זה החינוך שאנו ספגנו מהם. וכך אנו שלושתנו מעבירים לילדינו.

הורי בעלי, דני, נעמי ושמעון רוזנטל, הגיעו מגרמניה בשנות השלושים המוקדמות. סבו של בעלי, אביה של נעמי, היה רופא בברלין. הם חיו חיים צנועים ונוחים עד עליית הנאצים לשלטון. לסבא הרופא הייתה קליניקה במרכז העיר ובין הפציינטים הרבים הגיעו אליו גם גנרלים גרמניים. היחסים בין הרופא, ד"ר יעקובי, והגנרלים, היו טובים וחבריים כלפי חוץ, אך כשהיה שומע את השיחות ביניהם כשהוזכר הנושא היהודי, הבין שמשהו נורא עתיד להתרחש.

ואכן, בוקר אחד ראה כי לפני ביתו הוצב חייל גרמני נאצי שמנע מהפציינטים להיכנס לקליניקה בטענה שהרופא יהודי. בהחלטה של רגע הבין שזה הזמן לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל. כששמעו הגנרלים שהוא עוזב אמרו לו: "ד"ר יעקובי, לך לא יקרה כלום. הישאר!" אך הוא נותר נחוש.

את בתם היחידה, נעמי, שלחו ארצה לקיבוץ גבעת ברנר והחליטו לעזוב מיד אחריה. הסבא, מתוך תחושה פנימית והארה מלמעלה, עשה את הצעד הקשה של העזיבה. את הקליניקה השאיר עם הוראות מדויקות לאחות הרפואית שעבדה לצידו. את הדירה מסרו אך הספיקו לקחת חלק מהרהיטים היפים שהיו להם ולהביאם ארצה.

עם עלייתם לישראל, התיישבו הסבא והסבתא בבית קטן עם גג אדום במרכז ראשון לציון, שהייתה עדיין מושבה קטנה וחביבה, בה כולם הכירו את כולם. הסב המשיך במקצוע הרפואה והיה רופא ידוע ומוערך בעיר עוד שנים רבות.

אביו ואמו של בעלי הכירו באולם ריקודים במרכז העיר שהוקם על ידי האנגלים ששלטו אז בארץ. הם נישאו מאהבה וחיו באושר כל חייהם בראשון לציון.

ילדותי בעיר תל אביב הייתה נפלאה. עם סיום לימודי בתיכון התגייסתי לצה"ל ושירתי בחיל האוויר. שירותי הצבאי היה בבסיס קטן ונעים שכלל שירותי גיוס מילואים, שמירות שבועיות על מטוסים קלים ולינות בבסיס. לקראת סיום השירות הכרתי את חברי דאז, דני, וכמעט מיד לאחר השחרור, כשידעתי שהוא האחד ושהוא המיועד, נישאנו ברוב פאר והמון שמחה.

ביום חתונתנו

דני שלי הוא בנו של מי שהיה מנהל ויינן יקב ראשון – לציון, שמעון פאול רוזנטל ז"ל.

שמעון פאול רוזנטל ז"ל

יין ושמפניה לא חסרו בחתונה. ההורים משני הצדדים היו מאושרים. את ביתנו הראשון הקמנו בנצרת עילית דאז (נוף הגליל כיום) בה עבד אישי ב"מקורות" כאחראי על קו מוביל המים הארצי בטבחה שליד טבריה. עזיבת הבית והפרידה מהורי הייתה בעבורי לא קלה. בנוסף, כמה חודשים לאחר הגיענו למקום פרצה מלחמת ששת הימים, אותה עברתי לבדי כשבעלי גויס לצבא. סרבתי לעזוב ולכן נשארתי שם רוב הזמן לבד. נעזרתי בשיחות טלפוניות תכופות יומיות להורים שלי בהן התחננו שאגיע הביתה לתל אביב. נעזרתי שם בטוב ליבם של שכנים טובים שאירחו אותי בביתם.

לאחר המלחמה ולאחר שבעלי שינה מקום עבודה, עזבנו והתמקמנו בראשון לציון, שם נולד הבן הבכור שלנו, רן. בהיותנו בראשון לציון נהנינו מקרבתם של חמי וחמותי הנהדרים והיקרים שליוו ועזרו לנו הרבה מאוד. הרבינו לבקר ביקב, מקום עבודתו של חמי, בפרט בעונת הבציר העליזה והשוקקת.

חביות היין בעונת הבציר

לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו ימי המרדפים בערבה. באותה תקופה, אחיו הצעיר של בעלי, גדי, ששירת בסיירת שקד, נפל במילוי תפקידו כשעלה על מוקש בגבול ירדן. טרגדיה גדולה נפלה על משפחתנו. בכניסה לעין יהב בערבה הוקמה אנדרטה לזכרו של גדי יחד עם עוד שני חבריו הקשרים שהיו איתו.

יהי זכרם ברוך!

מלחמת יום הכיפורים הנוראה פרצה כשרן הבכור שלנו היה בן ארבע ובתנו רותי שהצטרפה למשפחה, הייתה בת שנתיים. שוב בעלי ושאר הגברים בבניין היו מגויסים. ואני, כמו רבות מחברותיי, עברתי ימים לא קלים של ריצות תכופות למקלט עם שני זאטוטים ודאגה בלתי פוסקת לכל מגויסי המשפחה. ממש עם סיום המלחמה עברנו לדירה בתל אביב סמוך להורי ולאחותי, שם נולד הבן הצעיר שלנו, אייל.

הילדים גדלו, למדו, הקימו משפחות ועזבו את הבית. אנו עדיין גרים באושר באותה דירה. עתה, ילדינו בגרו, נכדינו גדלים למול עינינו. חלקם כבר משרתים בצה"ל וישנם תודה לאל גם שלושה נינים. אנו שנינו שמחים בחלקנו, חיים בארצנו היחידה והקדושה, מתפללים לשלומה ולשלום עמנו ובמיוחד לשלום משפחתנו היקרה לי מכל!

משפחתנו

הזוית האישית

אלה הנכדה המתעדת: שמחתי לעבוד עם סבתא עליזה על המצגות, התרגשתי לבלות איתה זמן איכות וללמוד על תולדות המשפחה.

סבתא עליזה: תודה תודה לנכדתי האהובה אלה בובליל שבכל מפגש קיבלה אותי בחיבוק ובמאור פנים. ישבה לצידי הקשיבה לסיפורי הסבים והסבתות והקלידה ברצינות ובסבלנות את סיפורי.

תודה מיוחדת למורה המיוחדת גילה, מובילת הפרויקט, שהנחתה והדריכה אותנו, הסבים והסבתות, לאורך כל המפגשים השבועיים בנעימות, חום, אהבה, חיבוק, כיבוד ושתיה  ותמיד בחיוך!

תודה תודה לבעלי היקר על עזרתו בנושא המחשוב.

ישר כוח לכל העוסקים בנושא חשוב זה! (מאי 2024.  ניסן תשפ"ד)