מאגר סיפורי מורשת

שמי אוהד חסון השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי במסגרת עבודת השורשים שלנו. בחרתי לשתף את סבתא שלי סריטה יגן. בקשתי מסבתא שלי לספר לי: היכן נולדה, על הורייה ומשפחתה, על ארץ המוצא שלה ועל העלייה לארץ ישראל.

סבתא סריטה מספרת

שמי סריטה, שם משפחתי אסולין (שם נעורים). נולדתי בתאריך: 18.06.1954 במרוקו – בעיר קזבלנקה. הוריי דיברו בבית בשתי שפות במרוקאית ובצרפתית ואני דיברתי מרוקאית והבנתי את השפה הצרפתית.

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה, שם גדלתי בסביבה בה גרו גם מוסלמים. עלינו לישראל כשהייתי קטנה, בת שבע, הזיכרון שלי ממרוקו, אני זוכרת שהיה שם ים, היינו הולכים לים ואבא שלי היה דג דגים. אני זוכרת שהיינו מפליגים באוניות ליום טיול קטן ומשפחתי. משכונת מגוריי אני זוכרת את העצים היפים והגנים.

העלייה לארץ ישראל

כשהייתי בגיל שבע עליתי לארץ עם המשפחה, במשפחה היינו תשעה נפשות (ארבע בנות, שלושה בנים ושני ההורים). כשעליתי לארץ המקום הראשון שהייתי בו היה המעברה (גרנו בצריפים שם) – הצריף שבתוכו גרתי. כשהגעתי לישראל היה חורף ובצריף שבו גרנו היה מאוד קר.

הסיבה שעליתי לארץ היא – אמי היתה פעילה בסוכנות היהודית והייתה מבוקשת ע"י השלטונות, מכיוון שהיא העבירה תעודות זהות של יהודים על מנת שיוכלו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1961 הסתובבה שמועה על אמי שבאים לעצור אותה ולכן המשפחה נאלצה לעזוב את מרוקו מהר ככל האפשר ולעלות לארץ. הכל היה מהר, בחיפזון, בלי הודעה מוקדמת ולכן השארנו את כל רכושנו במרוקו ועזבנו את הבית. לקחנו איתנו כמות קטנה של פריטים, בטענה שאנו נוסעים לביקור משפחה.

באותה תקופה הייתה התנכלות ליהודים בכל ארצות ערב ולכן לא יכולנו להתמהמה ויצאנו ממרוקו במהירות. עלינו לארץ באונייה שמעבירה פחם לצרפת. גרנו כחודש בעיר מרסי ולאחר מכן משם הפלגנו על אונייה נוספת לארץ.

זיכרונות מבית ילדותי במרוקו

גרתי בבית בו היו שלושה חדרים, חדרי השינה היו מחולקים לחדר בנות, חדר בנים וחדר הורים. היה לבית חצר גדולה ובתוכה באר שהיו שואבים ממנה מים.

בילדותי הייתי נפגשת עם חברות מחוץ לבית והיינו משחקות במשחקים כמו: חמש אבנים, קלאס, משחקי גומי, אג'ואים, גולות ומשחקי מחבואים. היה לנו גן שעשועים שהיה בו קרוסלה ואומגה, הייתי מאוד פעילה ושובבה ולכן שברתי מספר פעמים את הרגל, הייתי תקופה ארוכה עם גבס.

זיכרונות ילדות בארץ

למדתי בבית ספר חב"ד בירושלים בקרית מנחם, לאחר מכן עברתי לחטיבה לבית ספר סליגסברג בירושלים. למדתי במגמת ספרות. אני זוכרת שיצאנו לטיול שנתי מבית הספר כשהייתי ילדה, הטיול היה לטבריה, מאוד נהנתי. השינה הייתה באולם בית הספר שבו למדתי.

חוויה שאני זוכרת מבית הספר הוא שבשנת 1967, כשהייתי בת 13 פרצה מלחמת ששת הימים בזמן שהייתי במתחם בית הספר. לא היה לנו קשר באותו זמן עם ההורים. הקשר נוצר רק בשעות הערב כשההורים שלי הצליחו לאתר אותי. הזיכרון שלי מאירוע זה הוא פחד בשל הרעשים של האמבולנסים עם פצועים ומטוסים שטסו בשמים. גם כשההורים שלי לקחו אותי מבית הספר היינו שומעים את רעש המטוסים שטסו בשמים מכיוון שהבית שגרתי בו היה קרוב לבית החולים הדסה עין כרם.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא בגיל 17.5 שירתי בחיל קשר בקריה בתל אביב.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ואחי (משה אסולין) נפצע קשה, מתוקף תפקידי ביחידה קיבלתי הודעה על פצועים ועל שמות הפצועים בקשר ואז גיליתי שאחד מהשמות של הפצועים היה אחי. הייתי חייבת להגיע לבית החולים בצפת כדי לדרוש לשלומו ולעדכן את המשפחה במצבו. כשהגעתי לבית החולים גיליתי שהפציעה ברגל (כדור שנכנס מצד אחד ויצא בצד השני) לכן היו צריכים לקצר את הרגל שלו. מצבו השתפר עם הזמן וכיום הוא אבא לשלושה ילדים וגר במעלה אדומים.

מקצוע ועיסוק

בעבר עבדתי בחברת המתנס"ים, טיפלתי ברישום לחוגים ובנוסף הייתי מדריכת מרכז למידה – בתוכנית אתג"ר. הייתי מגיעה לביתם של ילדים ויושבת איתם עם חוברת ומלמדת אותם כל פעם בנושא אחר.

היום אם אני נפגשת במקרה בעיר עם אחד מהילדים שלימדתי אותם בביתם, זה מרגש. כיום הם כבר הורים לילדים ותמיד כיף לראות איך הם התפתחו והתקדמו. כשהם רואים אותי אני מקבלת מהם חיבוק לבבי.

כיום אני בפנסיה, אך ממשיכה לעבוד שלוש פעמים בשבוע במרכז ציפורי, והיום אנו מארחים מפונים מהדרום.

ההיכרות שלי עם סבא ז"ל

אני וסבא הכרנו בצבא. התחלתי את השירות הצבאי בחיל הקשר בקריה בתל אביב ולאחר מכן עברתי לפיקוד מרכז, שם הייתי פקידת דואר וסבא היה נהג ואת סיבוב הדואר וחלוקתו היינו עושים ביחד ושם התפתחה האהבה.

לאחר השירות הצבאי התחתנו בתאריך 22.05.1974 באולמי ישראל ירושלים.

בכל השנים אנחנו שומרים על גיבוש משפחתי וחוגגים יחד. בתקופת החגים, כולנו ביחד ואנו מכינים דברים טעימים, תמיד היה שמח ותמיד ברקע שמענו שירים בליווי של דרבוקה.

אחרי שהתחתנו, ילדתי את הבן הבכור, שלי את יניב ולאחר שנה וחודשים באה בתי אפרת. הייתי מאושרת. לאחר חמש שנים ילדתי את בני אלעד, ולאחר שלוש שנים הגיע לעולם האחרון חביב, ארז.

היום יש לי 13 נכדים מהממים שאני כל כך אוהבת.

מהבן הבכור יניב וליזה: עמרי ועדי.

מהבת אפרת ודרור: ספיר, עידן ואוהד.

מהבן אלעד: שילת, אריאל, נועה ומיה.

ומבני ארז ונפר: אורי, עמנואל, מיכל ונויה.

היום

סדר היום שלי הוא בדרך כלל: בבוקר בעבודה ולאחר מכן אני יוצאת להליכה עם חברה. במהלך השבוע נפגשת עם הילדים והנכדים ובכל סוף שבוע אני מתארחת אצל ילד אחר שלי וכך אני נהנית מכולם…

התחביבים שלי הם הליכה ברגל וקריאת ספרים. הנכדים שלי מקסימים ואהובים ואני נהנת מאוד כשאני נפגשת איתם.

תקופת הקורונה לא הייתה קלה, במיוחד בחג הפסח היינו צריכים לעשות את החג לבד מכיון שפחדו שהמבוגרים יפגשו עם הילדים שלא ידבקו ובכך יסכנו אותנו. לא היינו רגילים לא להיפגש, המשפחה תמיד ביחד ומאוד מאוחדים ועל כן זה היה ממש קשה הגעגוע, אך תמיד צריך לזכור שכל תקופה קשה בסופו של דבר עוברת וצריך ללמוד לנצל את החיים ולא לקחת אותם כמובן מאליו ולהודות תמיד על מה שיש לנו.

מוסר השכל  – מאירוע ההפלגה בדרך לישראל

כשעלינו ארצה היינו על אונייה שנקראת "מולדת" – אוניית מעפילים ובאחד מימי שישי הים געש ורעש והלבישו את כולנו עם חגורות הצלה והעלו את כולם על הסיפון, לאחר כמה שעות של תפילות הים נרגע וכך הגענו בשלום לארץ ישראל.

מוסר ההשכל שאני יכולה להציע הוא שתמיד צריך להאמין ולהתפלל שיהיה טוב, אלוהים תמיד שומע את התפילות הטובות שלנו. ואיך שאנו ניקח את החיים גם אם לפעמים יש קשיים החיים שלנו יראו הרבה יותר יפים.

הזוית האישית

אוהד חסון: תודה לסבתא שלי היקרה, למדתי רבות מסיפוריה. שמחתי לעשות את עבודת השורשים.