מאגר סיפורי מורשת

לסבא שלי קוראים גדעון נפתלי. קראו לו גדעון על שם השופט החמישי שידוע בכך שגדע את העבודה הזרה ועבודת האלילים בתנ"ך. השם מסמל כריזמה, אומץ וכושר מנהיגות. שם משפחתו נפתלי הוא עברות לשם קרופנין, אשר היה שם משפחתו של אביו ברוסיה. כאשר אביו עלה לישראל מרוסיה בשנת 1921 הוא עברת את שמו ממיכאיל קרופנין לירחמיאל נפתלי.

סבא שלי, גדעון, נולד בתאריך 23.3.1943 בירושלים. יש לו אחות גדולה בשם גליה ואח גדול בשם דן שגר בקיבוץ גניגר יחד עם אמו. הוא גדל בשכונת סנהדריה שהייתה ממוקמת בקצה המזרחי של ירושלים. הוא ומשפחתו גרו שם בבית עשוי מאבן. בבית היו תריסי ברזל ודלת העשויה מברזל, כיוון שבאזורו היו תקיפות רבות מצד הערבים. באותה תקופה היה קונפליקט קשה בין היהודים שחיו בישראל לבין המנדט הבריטי. כאשר היה ילד, הבריטים עשו עוצר בירושלים וחיפשו אנשים שעוזרים לארגונים שנלחמו בשלטון הבריטי. סבא שלי זוכר איך כאשר היה ילד הגיעו חיילים בריטים לביתו בשביל לבדוק את ביתו ולוודא שאין להם קשר לארגונים שנלחמים נגדם. הוריו של סבא שלי היו קשורים ל"הגנה" והחביאו מכשיר קשר בחדר השינה שלהם. סבא שלי זוכר שהחייל התקרב לחדר השינה וכמעט מצא את מכשיר הקשר אך הוא ראה את סבי, שהיה ילד קטן מאוד, ומיד לאחר מכן הלך בלי לבדוק בחדר השינה.

בשנת 1947 פרצה מלחמת העצמאות, והיה מצור בירושלים. בעקבות המצור היה מחסור גדול באוכל. סבא שלי זוכר שהיה יום שבת בהיר ואנשים רבים יצאו לחפש את צמח החוביזה בשביל לאכול אותו. סבא שלי ומשפחתו הלכו גם הם לחפש חוביזות. באותו יום הייתה הפגזה גדולה, ואנשים רבים נהרגו. למרבה המזל סבי ומשפחתו הצליחו לחזור לביתם בלי להיפגע. בהמשך הוריו של סבא שלי החליטו שמסוכן מדי להישאר בביתם, אז הוא ומשפחתו עזבו את ביתם מוקדם בבוקר, והשאירו את ביתם ורוב רכושם מאחור. הם התארחו במקלט בבית של חברים. למחרת באמת פגע פגז בדירתם. למרות הכול, סבא שלי זוכר איך הוא וחבריו נהנו לאסוף רסיסים של פגזים ולהתחרות למי מהם יש את הרסיס היותר מעניין.

אימא של סבא עבדה כמפקחת על גני ילדים בתל אביב, ונסעה מספר פעמים בשבוע מירושלים לתל אביב. בגלל המצור בירושלים אמו לא יכלה לחזור מתל אביב לסבא שלי, אחותו ואביו בירושלים במשך שלושה חודשים. כאשר הייתה הפסקת אש היא הצליחה לחזור לירושלים, מיד לאחר מכן עברו לגור בתל אביב.

סבא שלי ומשפחתו גרו אצל סבו וסבתו בתל אביב במשך שנה. הוא התחיל ללמוד בבית ספר יסודי בצפון תל אביב מעט לפני שהוא ומשפחתו עברו לגור בשיכון "רסקו", בדירת שני חדרים. כאשר עבר הוא התחיל ללמוד בבית ספר חדש, שם למד מכיתה ב' עד כיתה ח'. לאחר שסיים את כיתה ח' עבר לתיכון עירוני ה' במרכז תל אביב.

בילדותו תמיד היו אנשים בביתו – מטפלים, עוזרים ואנשים שלא היה להם לאן ללכת והיו צריכים מקום לישון בו לתקופה קצרה. בבית של סבא שלי חינוך, למידה וערכים היו הרבה יותר חשובים מכסף. ביתו היה מלא בספרים ופסלים שאמו פיסלה.

הוריו עבדו הרבה – אמו הייתה מפקחת על גנים בתל אביב, והייתה יוצרת ספרי ילדים מצליחים, ואביו היה אגרונום. בגלל זה הוא היה ילד מאוד עצמאי וכבר מכיתה א' נסע לבד באוטובוס. הוא אהב לקרוא, לעשות ספורט וללכת לתנועת נוער. הוא הלך לתנועה המאוחדת – הנוער העובד והלומד. הוא היה שם שנים רבות, ומאוחר יותר אפילו הפך להיות מדריך, והלך עם חבריו מהתנועה לגרעין. בצבא שירת בנח"ל מוצנח וצנח מספר פעמים. לאחר שנה הלך להיות מדריך בוגר בנוער העובד בנשר.

אחר כך הלך ללמוד פסיכולוגיה וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא בחר ללמוד פסיכולוגיה כיוון שהתנהגות של בני אדם תמיד סקרנה אותו. הקורסים היו מאוד מאתגרים, והיה מאוד קשה להתקבל ולהישאר בקורסים. הוא סיים ללמוד ועשה שני תארים בפסיכולוגיה. בשנה השנייה שלו באוניברסיטה הוא עבד כשומר בגן החיות התנ"כי, ובסוף השנה השנייה הכיר את טליה (סבתא שלי ז"ל), שלמדה אתו פסיכולוגיה. מאוחר יותר הם התחתנו. בשנה השלישית שלו באוניברסיטה סבא התחיל לעבוד בתור עוזר מחקר במחלקה לפסיכולוגיה. בתואר השני הוא למד פסיכולוגיה מחקרית ועבד בתור עוזר מחקר במעבדת בעלי חיים שחקרה גנטיקה התנהגותית. הוא לקח חלק פעיל במחקרים והשתתף בעיבוד החומר ובדיונים. הוא עשה עבודה לתואר השני על התנהגות חולדים וחפרפרות.

לאחר שסיים ללמוד באוניברסיטה סבא שלי עבד כפסיכולוג בפרויקט צבאי של אימון כלבים לגלות מוקשים. הציעו לו לנסות להתקבל לעבודה בתור פסיכולוג  במשרד ראש הממשלה. הוא התקבל לעבודה בתור פסיכולוג בשנת 1971, ועבד במשך 21 שנים. הוא מאוד אהב את עבודתו, ונהנה לעזור ולעשות עבודה משמעותית ומעניינת. הוא פרש בשנת 1992 מעבודתו שם. במשך זמן קצר הוא ואשתו, טליה, הקימו חברת ליחסי אנוש. בשנת 1999 טליה מתה מסרטן אחרי שנה של מאבק במחלה. לאחר מכן פנו אליו להיות יועץ במשרד ראש הממשלה, והוא עשה אבחונים לבדיקת ההתאמה של אנשים לעבודה. בתחילת שנות ה-2000 הוא פגש את נעמה שהיא בת-זוגתו עד היום.

בשנת 2012 סבא שלי יצר מבחן יושרה בעבודה יחד עם שותף נוסף. באותו הזמן היה גם בין צוות המקימים של תוכנית בוגרי "רקיע". תוכנית "רקיע" חותרת לפיתוחם והעצמתם של צעירים משכילים ממוצא אתיופי, הן להגשמה אישית והן למנהיגות והובלת שינוי למען קידומה ושגשוגה של הקהילה, כך שהיא תוכל להשתלב באופן מיטבי, תורם ומלא בחברה הישראלית.

סבא שלי מאמין שתמיד כדאי להגיד כן ולא לשלול דברים באופן מיידי. הוא חושב שקל למצוא סיבה להגיד לא, אך כאשר שוללים אפשרויות רק בגלל פחד מפסידים חוויות, ואפילו אם לא מצליחים אפשר ללמוד גם מהכישלון.

הזוית האישית

תמרה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד ללמוד דברים חדשים על סבי ועל חייו. בזכות העבודה המשותפת וההיכרות שלי עם סיפורו, אני מרגישה שהתחברתי יותר אליו ואל חוויותיו. עריכת הסיפור הייתה קשה אך מעניינת ומספקת.