מאגר סיפורי מורשת

שמי רועי פרוסט, אני כותב את העבודה על סבא רבא שלי מצד אימא, אנדרה (אברהם) פרייס, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה עם סבי, קובי פרייס.

אנדרה נולד בפולין בתאריך ה-10.6.1927 ונפטר בישראל ב-25.9.2021. בן 94 היה במותו. שם המספר הוא קובי פרייס, בנו של אנדרה, סבא שלי, שנולד ב – 11.4.1955. אנדרה פרייס נולד בעיר קאליש שבפולין, הנמצאת כמאתיים קילומטרים מערבית לוורשה.

המשפחה והילדות

משפחתו מנתה ארבע נפשות: אבא יעקב, אימא שרה, אחיו הבכור מיאטק וסבא רבא שלי, אנדרה, בשמו העברי אברהם או בשמו הפולני אדק. הוריו, שרה ויעקב היו בעלי השכלה תיכונית. השפה המדוברת בבית הייתה פולנית, בניגוד למקובל אצל רוב יהודי העיר ששפתם היומיומית הייתה יידיש. משפחתו קיימה אורח חיים חילוני ואת בית הכנסת פקדו רק בחגים.

אביו היה בעלים של מפעל משגשג לליטוש זכוכית וייצור מראות וזכוכית קעורה. אמו הייתה צעירה מאביו בשתיים עשרה שנים, הייתה אם דואגת ומסורה ונהנתה לפנק את בני הבית, אהבה לשחק ואהבה מאוד גם לאפות ולארח. אחיו הבכור, מיאטק, היה מבוגר ממנו בארבע שנים. הוא היה נער נמרץ ומלא חיים, וספורט היה העיסוק המועדף עליו בשעות הפנאי.

ילדותי ותקופת בית הספר

מדי בוקר הלכו יחד אנדרה ומיאטק אחיו לבית הספר. הלימודים בבית הספר היהודי התקיימו בשפה הפולנית והיו חילוניים במהותם עם דגש מסוים על התרבות והמסורת היהודיים. אנדרה למד היסטוריה, גיאוגרפיה וחשבון. בכיתתו למדו עשרים ושמונה תלמידים, חלקם בני העיר וחלקם הגיעו מכל קצווי המחוז. כיתות הלימוד היו מעורבות – בנים ובנות יחד, ללא הפרדה. אנדרה תמיד אהב בנות וחיבב את השהייה במחציתן.

בשעות אחר הצהריים היו אנדרה וחבריו משחקים ברחבי הפארק. הפארק היה רחב ידיים ועתיק, היו בו עצים גבוהים ופרחים קישטו את השבילים. הם היו רצים אל עבר חורבות הארמון שבפארק, אוספים מקלות ואבנים ומשחקים משחקי אבירים עם חברים. את הפארק חצה נהר הפרוסנה. בימי הקיץ נערכו בנהר תחרויות חתירה, ובימי החורף, כשמי הנהר קפאו, החליקו על הקרח.

בגרות בצל מלחמה

בתחילת שנת 1940, בגיל 13, המלחמה הייתה בעיצומה. המשפחה כבר לא יכלה להישאר בקאליש וברכבת משא נסעו לוורשה. הרושם הראשוני של אנדרה מוורשה היה קשה – הריח היה רע והמראות היו קשים. הם היו פליטים בעיר רחוקה ומצאו דירת חדר בלי מיטות. בגיל 13, באותו לילה, אנדרה הבין שיש לו מטרה – לשרוד את התקופה הקשה עד שהחיים יחזרו למסלולם.

לאחר תקופה קצרה הבין אנדרה שעליו להשיג אוכל לו ולמשפחתו. הוא איתר נקודה בחומה שממנה יכול היה לטפס ולעבור אל מחוץ לגטו, שם היה קונה סחורה ומבריח אותה לתוך הגטו. אנדרה חווה חוויות קשות בתקופת המלחמה – הוא נאלץ להיפרד מהוריו ואחיו, לעבוד בעבודות קשות, לחיות בעוני ולשרוד בפחד קיומי יומיומי. אנדרה איבד את כל משפחתו במלחמה.

היכרות ונישואים

בתחילת חודש יולי 1949 יצאה אוניית נגבה מנמל מרסי בדרכה לחיפה ואנדרה היה על סיפונה, והוא בן 22. ההתאקלמות בארץ ישראל הייתה קשה והחלום שלו היה להקים מפעל זכוכית בארץ. בקיץ 1951, באחת הפעמים שבהן יצא לבלות בקולנוע "הדר" בעיר, פגש קבוצת חברים וביניהם הייתה נערה יפה ושמה דבורה, שלכדה מיד את תשומת ליבו.

דבורה הייתה עולה חדשה, ובחכמה ושקדנות השתלטה במהירות על השפה העברית. דבורה ואנדרה התחילו לצאת בקביעות, ודבורה הכירה לו את משפחתה. במרץ 1953 דבורה ואנדרה התחתנו.

מקצוע ועיסוק

לקראת קיץ 1958 החליט אנדרה שהוא מסוגל ומעוניין לפתוח ולנהל מפעל פלסטיק. הוא התחיל לחפש מבנה מתאים, רכש מכונה לייצור מקומי ובתוך זמן קצר היה מוכן להתחיל בייצור. לאט לאט זרמו ההזמנות, הוא גייס עובדים, בחר שם למפעל – "אינפלסטיק". בשנת 1968 החליט שהגיע הזמן להרחיב את השטח ועבר למפעל גדול יותר.

בשנת 1973 רשם אנדרה את "אינפלסטיק" כחברה בע"מ ובשנת 1978 הצטרף קובי, סבא שלי, למפעל. הם עבדו יחד עד שאנדרה, בשל מצבו הבריאותי, לא יכול היה לעבוד יותר כשהיה בן 90. העסק התקדם והתרחב הן מבחינת מגוון המוצרים והן מבחינת כמות. בשנת 1995 סיימו אנדרה וסבי לבנות מפעל חדש, גדול ומרשים בגליל. ההתרגשות הייתה גדולה, מעגל הלקוחות התחיל להתרחב והמפעל המשיך לשגשג ולפרוח.

מסר לדור הצעיר

ציטוט מספר שכתב אנדרה: "בנקודה זו אני מסיים את סיפור זיכרונותיי, אני זוכר פעמים רבות – בעיקר בלילות – בדברים שקרו לי במהלך השנים. מבלי דעת, כל אדם בבחירותיו, המתוכננות או האקראיות, מזמן לעצמו את גורלו, בין אם לאושר או בין אם לקושי או אסון. אני מקפיד שלא 'להילחם' בגורל שליווה אותי, ואינני עסוק בלשאול 'מה היה קורה אם…' או 'האם ניתן היה אחרת…', גם במקרים בהם העמיד אותי הגורל בפני מציאות קשה ומכאיבה.

אני שבע רצון מכל מה שהיה, ובעיקר גאה על כך שתמיד עשיתי כל דבר שהיה על ביכולתי – על מנת להישאר חופשי. פחד והססנות מעולם לא שלטו בי ולא השפיעו על החלטותיי. במבט לאחור, אני מרגיש שכאשר עשיתי החלטות נועזות וכשהפגנתי תושייה, התערב לטובתי גם קצת מזל.

הצעתי לכם, קוראים נכבדים, ולדורות הבאים: אל תפחדו ואל תהססו! הציבו בפני עצמכם מטרות, קבלו החלטות וממשו אותן בתושייה ובתעוזה".

הזוית האישית

סבא קובי: רציתי לספר על החוויה שלי במסגרת התעוד. חייו של אנדרה היו מגוונים ומעניינים, לעיתים נדמה לי שחייו היו כמו סרט. היו לו חיים מלווים בקשיים והתמודדות, עליות וירידות, שמחה וכאב. אנדרה חי חיים מלאי משמעות, אומץ, יוזמה ותושייה. נחשפתי לסיפורים על סבא רבא שלי שלא הכרתי והתרגשתי לגלות ולהכיר אותו יותר. הבנתי שהוא דמות להערצה.

כמתעד, הזמן המשותף שלי עם רועי היה חשוב ויקר לי. הזכרונות והאפשרות לספר על הילדות של אבא שלי היו מרגשים ורועי גילה סקרנות ועניין רב. שאל שאלות וניסה להבין איך מתמודדים עם עלייה לארץ חדשה, הקמה של מפעל חדש, לאבד משפחה ולהיות לבד מגיל צעיר. אני מודה על ההזדמנות לזמן איכות עם הנכד שלי ומאחל לו להישאר סקרן ולהמשיך לגלות עניין באנשים, בסיפורים ובכלל.