מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

פרופסור יוסי ינאי – לוחם ואוהב חיות

מיה וסבא יוסי במטבח
סבא יוסי מדען, פרופסור ואוהב חיות
על החזרה בשאלה, הלימודים בארה״ב המחקר, החזרה למלחמות והחיים עם בעלי חיים

שמי מיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, יוסי ינאי. יחד תיעדנו את סיפור חייו ואנו מנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. לפניכם סיפורו של פרופסור יוסי ינאי, סבא שלי מצד אמי טלי פלינקר (לשעבר ינאי):

הוריו של סבי, הדסה פסרמן ובנימין ינוביץ הגיעו מפולין, הם שינו את שמם לינוביץ. משמעות השם ינוביץ זה אורן אבל בנימין שינה את השם לינאי וסבא שלי יוסי מאוד אוהב את השם.

יוסי נולד למשפחה דתית (כיפה סרוגה) ברחובות, הזיכרון הראשון שלו שאמא שלו, שתמיד חלמה על בת, הלבישה אותו במכנסיים תפוחות. הוא שנא אותם וצלם הגיע לבית שלו וסבא שלו רדף אחריו. הוא התחבא תחת המרפסת וסבא שלו קיבל מכה בראש כשניסה להוציא אותו.

יוסי למד בבית ספר דתי מעורב בנים ובנות, והבנות לבשו חצאיות קצרות ומכנסיים. הוא אומר שרק היום הדתיים השתגעו. היה אפור ומדכא, המורה לבוטניקה בא לכיתה ואמר לפתוח מחברות, והכתיב להם על הצבעוני, ואז על הרקפת וכן הלאה, שנה שלמה. היה מאוד משעמם ומשם הוא הציל את נפשו והלך למקווה ישראל, שם חזר בשאלה. הבנים היו מכים זה את זה ומקצרים את החשמל בשבת שלא יצטרכו ללכת לבית הכנסת. יוסי אומר שהיה נהדר (בציניות).

ממקווה ישראל הלך לצנחנים, ומלהיות מדוכא וחסר ביטחון כילד דתי, הפך לצנחן. עם מקווה ישראל הפך לאדם בעל ביטחון והיה לו דחף להוכיח שהוא לא כמו שהיה כילד. אחרי הצנחנים למד חקלאות ברחובות וגנטיקה בירושלים והמוסדות לא ידעו זה על זה. הוא היה מתחיל ניסוי ומבקש ממישהו אחר שיסיים בזמן שהוא במקום השני, כך קיבל תואר ראשון משניהם. בסמסטר האחרון, בשנת 1967, הוא הלך למלחמת ששת הימים וחשב כמה נחמד יהיה ללמוד גנטיקה של ההתנהגות ושהוא צריך להמציא את התחום. ואז מישהו אמר לו שהוא עובד עם מישהי שכבר בתחום, הוא פגש אותה תוך יומיים, והיא סיפרה לו שיש חמישה מקומות בעולם שעוסקים בזה. בחורה אמריקאית עזרה לו לכתוב בקשה של שני עמודים שהעתיק בכתב יד חמש פעמים ושלח לחמשת המקומות. חזרו אליו מטקסס ומקולורדו. אמרו לו שטקסס מטורפת ובקולורדו יש את הסטודנטיות הכי יפות באמריקה אז הוא טס לקולורדו. הוא צוחק כשהוא מספר זאת. בנוסף, זאת הייתה אוניברסיטה טובה ומקום יפיפה. הוא למד שם שלוש שנים ו-17 יום וקיבל תואר שני ושלישי. הוא הלך להיות חבר פקולטה באוניברסיטת קונטיקט ושם פגש את סבתא שלי, התינוקת שהם הביאו לעולם היא אמא שלי ויש לה איות מיוחד לשם שלה. אחרי זה הוא היה בכמה אוניברסיטאות ואז התקבל לבית הספר לרפואה בירושלים וחזר עם סבתא שלי שהייתה הרה עם אמא שלי ומאז הוא שם. הוא גם באוניברסיטת דיוק, אבל הוא גר בישראל. עברו 47 שנים ויומיים מאז שהתחיל לעבוד בבית הספר לרפואה.

כשיוסי הגיע למקווה ישראל היה בחור רזה 1.40 מ' והילדים היו מכים אותו. יום אחד ילד בא להכות אותו והוא דקר אותו בעט שעבר לילד ההוא דרך היד ויותר לא נגעו בו. הוא אהב כבשים ויש לו סיפור על כך בפייסבוק שהוא ביקש שאשתף. הנה הסיפור:

על כבשים וחתימה טובה – סיפור

"בימי במקווה ישראל (מחזור דתי נ"ו סיימתי ב-1962) הוא היה דירניק מושבע. כמעט ורק משום כך הלכתי ללמוד במקווה ישראל. היו אלה ימיהם של האחראים מיכאל ובסוף יוסף. הוא היה הדירניק המיתולוגי, אלוף מקווה ישראל בחליבה וברעיה, בהישגים שאולי לא מרשימים דירניק מקצועי אבל בתור תלמיד זה היה טוב. בגיל 15 מקווה ישראל העמידה את הדיר לרשות קורס להזרעה מלאכותית בתמורה לכך שיתנו לתלמיד אחד שירצה להשתתף בקורס. נבחרתי וישבתי לצד כל הקיבוצניקים המבוגרים שישבו ולמדו בחדר מלא עשן מסיגריות דפנה שהשמועה אומרת שיצרו אותם ממילוי של עשב ים של מזרונים. מתוך כל האהבה לכבשים יצאתי כחניך המצטיין. הדיר היה אז כל חיי ולפעמים היה קשה לי לישון בלילה בציפייה ל-4 בבוקר שיגיע ואקום אל העדר. מאז יצאתי לתרבות רעה, אבל הכבשים הם השורשים שלי. הכבשים היו מגזע "אווסי" הבדואי המקורי. לרוב גזע האווסי הוא בעל פנים חומות, לתמי המשכוכית המיתולוגית היו פנים שחורות. כשהגעתי למקווה היא כבר הייתה שם. אז לא היו כלבי בורדר והשיטה הייתה שאתה הולך בראש העדר, משמיע ררררררר והכבשים הולכות אחריך כי זה טבען. יותר קל היה להשתמש במשכוכית. יש משכוכית יד ויש משכוכית אבן. והיא קשורה אל הרועה ותמיד צמודה אליו. משכוכית יד מאלפים בזה שמפתים אותה באוכל, ומשכוכית אבן זורקים אבן לידה ומושכים אותה בחוט וכך לומדת לבוא אליך כדי לברוח מהאבן. למעשה כל זה הוא רק חיזוק משום שהמשכוכית מוחתמת מלידה והרועה הוא חייה. טיבעם של הכבשים הוא ללכת אחרי הרועה או המשכוכית והאינסטינקט חזק שאין לו גבולות כפי שגם מראה הסיפור הבא:

זה היה קרוב לוודאי ב-1959 הובלנו את העדר למרעה בשטחים הקרובים לשכונת התקווה. יצאנו דרך השער שמוביל לכביש ראשון לציון -אזור. את העדר הוביל בחור תימני גבוה ששכחתי את שמו והוא הובלתי מהסוף. מאחוריו צעדה תמי. הבחור חצה את הכביש שהיה תמיד ריק ופתאום הגיחה משאית ודרסה את החלק הקדמי של העדר. הבחור ותמי ניצלו, כל החלק הראשון של העדר נדרס והפך לרסק בשר, 13 מהם מתו והרבה נפצעו. הכבשים שעדיין לא הגיעו לכביש נתקפו בהלה ונדחפו קדימה תחת המשאית. שארית העדר פרצה בדהרה לכיוון שכונת התקווה, הוא רץ אחריו כדי לעצור אותו וחברי לרעייה רץ למשרד בית הספר לדווח למשטרה. זהו חוש העדר דוהרים אחרי העדר לטוב ולרע."

האיחולים שלי ליום הכיפורים

בקבוצה אינטליגנטית במיוחד עסקינן, במחילה אל תהיו כבשים, אל תלכו אחרי העדר, אל תקנו חבילה של כזה ראה וקדש. אל תהיו ימניים, אל תהיו שמאלניים, תהיו רציונליים. מותר לקחת מכל קבוצה מהימין, מהמרכז, או אפילו אם יש משהו ראוי, מהקצוות. משום כך בארוחה לפני יום כיפור אנחנו אוכלים סטייק כבש, מומלץ!״

יוסי אהב לעבוד עם הכבשים והוא היה מחכה לבוקר לטפל בהם. הוא אהב ללכת מכות, לא היו הרבה בנות היו בעיקר בנים. היו מעט. היה מאוד אלים ואגרסיבי אבל הוא אומר שהיה כיף.

הזוית האישית

מיה הנכדה המתעדת: העבודה ביחד על הקשר הרב דורי הייתה חוויה מאוד חיובית גם בשבילי וגם בשביל סבא שלי. סבא שלי אמר שנהנה לעבוד איתי על הפרויקט וראה אינטלקטואלית לעתיד ושמח להיות חלק מההתפתחות הרוחנית שלי. סבא שלי איחל לי קודם כל שאלך לפי התוף שלי, לפי הקצב שלי ושאמצא הגשמה ואת החיים שאני רוצה. שאני זאת שאחליט מה אני רוצה שיאחלו לי ולא אף אחד אחר. הוא איחל לי להיות חכמה ויפה כמו שהוא חושב שאני ושאגיע לאן שארצה להגיע ושאתחתן עם האדם שאני רוצה. הוא איחל לי שאהיה מאושרת ואעשה מה שאני רוצה לעשות. אני הודיתי לו על ההזדמנות ללמוד על המשפחה שלו ועל הילדות שלו ואיחלתי לו שמחה ואהבה. תודה רבה לקשר הרב דורי ולבית הספר על ההזדמנות לעבוד עם סבא שלי על תיעוד זה.

מילון

משכוכית
חיה, לרוב כבש, עז, או פרה, אשר הולכת לפני העדר ורועי הצאן נוהגים לתלות על צווארה פעמון מתכת גדול על מנת ששאר העדר ישמע וילך אחריה. מארמית: משכוכיתא, מתוך השורש משך. כלומר, אחד שמושך אחרים אחריו. באנגלית: bellwether‏‏‏‏. (ויקימילון)

ציטוטים

”אל תהיו כבשים, אל תלכו אחרי העדר“

הקשר הרב דורי