מאגר סיפורי מורשת

שמי חוואניטה פישביין גולדפרב, נולדתי בשנת 1949 בעיר סאפלה, בדרום ארגנטינה. בגיל 20 הכרתי את אברהם פישביין, המכונה שוקי, ולאחר 4 שנים של היכרות והתאהבות, התחתנתי איתו.

הילדות בארגנטינה גרתי בלוחן, במרחק של 70 קילומטר מעיר הבירה של ארגנטינה, בואנוס איירס. בעיירה שלנו היו רק חמש משפחות יהודיות, ומגיל צעיר הרגשתי לא שייכת. הייתי האחות הכי קטנה בין שלוש אחיות, את כולנו שלחו ללמוד לנגן על פסנתר. אחרי כמה שנים הייתי צריכה להחליט מה אני רוצה ללמוד. מאוד התחברתי לאומנות, אבל ההורים שלי לא הסכימו כי בבית הספר האומנותי המורות היו נזירות. במקום זה למדתי הוראה, אך לא עסקתי בזה. בסופי השבוע היינו נפגשים כל הקהילה היהודית, במפגשים היינו משחקים, רוקדים ולומדים על ישראל, כדי להכין אותנו לעלייה לארץ

חואניטה עם בני הדודים שלה בארגנטינה

העלייה לארץ ישראל

ב-13 בדצמבר 1973, אני ובעלי החלטנו לעלות לארץ ישראל מפני שלא הרגשנו שייכים. סיבת העלייה הייתה ציונות. ההגעה לישראל הייתה ארוכה ומסובכת: תחילה עלינו על מטוס לברזיל, משם לאיטליה, ולבסוף לישראל. כל הדרך לארץ חשבתי על דבר אחד – שהמשפחה שלי נשארה בארגנטינה. אחרי כמה שנים המשפחה שלי ברחה מארגנטינה בגלל המצב שהיה שם והגיעה לארץ.

התאקלמות בארץ

הגעתי לארץ ישראל ללא הורי ואחיותי, וזה היה קשה ולא פשוט. הגענו בתקופה קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים, אבל לא חששנו שיהיו עוד מלחמות כי הרגשתי מוגנת כאן, הרגשתי שיש מישהו ששומר עליי – הצבא והמשטרה. בגלל המלחמה, הדירה באשדוד שקנינו לא הייתה מוכנה, אז הביאו אותנו לעיר אשקלון. כשהגענו לארץ לא ידענו את השפה. בעלי הלך ללמוד באולפן ואני למדתי את השפה כשארבעת הילדים שלי הלכו לגן.

מעבר דירה לאשדוד

אחרי שלושה חודשים עברנו לדירה שהייתה סטנדרטית בשבילנו (שלוש נפשות). כל הרהיטים שלנו מארגנטינה הובאו לארץ ועד היום הם נמצאים בביתי. אני זוכרת שבלילות לא היה חשמל והיינו מקבלים משלוחים שבהם היה קרטון חלב וביצים.

זיכרון מצחיק על המשלוחים

כשהגענו לארץ לא ידענו שאנחנו אמורים ללכת למכולת ולקבל חבילה. פעם אחת הלכתי למכולת והבנתי שמחלקים חבילות, אז שאלתי אם גם אנחנו אמורים לקבל. ענו לנו: "לקחו לכם את החבילות כי לא הגעתם לאסוף אותן."

החיים בארץ

במשך השנים ילדתי עוד שלושה ילדים, והדירה כבר לא התאימה לנו (שש נפשות), אז עברנו לבית פרטי באשדוד. אחרי כמה שנים פתחתי משפחתון. כל שנה היו בו חמישה ילדים. זה היה עסק מהנה וכיפי, אך דרש המון כוח פיזי ומנטלי. אחרי 26 שנים סגרתי את המשפחתון ופתחתי עסק ליצירת כובעים. בשנת 2013 סגרתי את העסק כי נולדו לי שני נכדים תאומים נוספים לשלושת הנכדים ורציתי להקדיש להם את זמני. בשנת 2014 עברתי לגור בחולון כי בת הזקונים שלי גרה שם.

זמני הפנוי

בזמני הפנוי אני יוצרת יצירות ועושה אומנות. אני לוקחת חלק במתנ"ס נאות שושנים בחוג של סבתות סורגות, עושה הליכות ומבלה את זמני יחד עם הנכדים שלי.

הזוית האישית

עדי הנכדה המתעדת: נהניתי לעבוד עם סבתי, גיליתי עליה דברים חדשים, במיוחד על העלייה שלה.

סבתא חואניטה: היה לי מאוד מרגש נזכרתי בילדות שלי וסיפרתי דברים שאני לא מספרת ביום יום. הטיפ שלי לצעירים הוא לנסות ולגלות עולם גם אם טועים.