מאגר סיפורי מורשת

שמי דב פיישטר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחיי ומנציח אותו במאגר המורשת של התוכנית.

הדרך בה בחרתי לתעד את הסיפור שלי היא באמצעות סיפור לנכדי הסקרן, אשר כל הזמן שואל ומתעניין בסיפור חיי, וכך זה מתחיל: "סבא ספר לי על ילדותך, אתה יודע שאני סקרן ואתה סבא פייבוריט – כמובן מחויב לספר".

אני 'דב חייב לספר'. נולדתי בפתח תקווה בשנת 1951 ליהודה ובת שבע פיישטר שעלו לארץ לאחר השואה באונייה מולדת בשנת 1949. אני הבכור וכמובן המפונק באותו הזמן, עד להולדת אחותי רוחל'ה. פה הייתה ילדות וחברות טובה עד להולדת אחותי אורלי.

אני דב פיישטר בן 13, אחותי מימין רוחל'ה בת 12 ואורלי אחותי התינוקת

"בסדר מידן. זה מספיק לך?"

מידן: "ספר עוד, סבא".

הייתי ילד שובב אבל תלמיד לא רע ולאחר שהשנים חולפות השתניתי מתקופה לתקופה. אבי יהודה היה קצין משטרה וגרנו בבניין המשטרה בפתח תקווה. עקב עבודתו של אבי, נדדנו מדי פעם למקום מגורים חדש. לאחר שנים קצרות בפתח תקווה עברנו לנתניה וגרנו במשטרת נתניה. היינו אני ואחותי רוחלה, שנינו ילדים טובים ורחמנים, בעיקר לאסירים. מדי בוקר בלכתנו לבית הספר, את ארוחת הבוקר שלנו – שאימא בת שבע הכינה – נתנו לאסירים, כי חשבנו שהם מאוד רעבים. כמובן שנתפסנו לאחר מכן אבל לא נענשנו, להיפך – נאמר לנו פשוט להפסיק לעשות זאת ואמרו לנו שעשינו דבר טוב. בשנת 1964 נולדה אחותי אורלי.

הייתי ילד שובב ותלמיד לא רע, ושוב עקב עבודתו של אבי עברנו מנתניה לפתח תקווה, שם סיימתי בית ספר יסודי על שם גורדון. לאחר מכן הלכתי לתיכון מקצועי רשת עמ"ל, שם למדנו מקצועות שונים וכמובן אנגלית – אבל אנגלית לא נתפסה לי.

מידן: "למה דווקא אנגלית לא נתפס לך בשפה"?

סבא עונה: "מיידנצ'יק, אבי יהודה נתן לי ברכה – שתגיע לגילי שתתחתן עם אמריקאית ורק ככה תלמד את השפה."

בנובמבר 1969 שירתי בצבא בשארם א-שייח בתפקיד בוחן רכב ולוחם כארבע וחצי שנים. השתחררתי במרץ 1974 ובסוף שירותי נכנסתי למעגל העבודה. אולם היו לי שני נודניקים בבית: סבא יהודה ז"ל סבתא בת שבע ז"ל: "נו דובל'ה, מתי תצא עם אישה ותתחתן? היו לך מספיק חברות". וכך קרה הכרתי בחורה ונחש מה – לא פחות ולא יותר עולה חדשה מאנגליה ושמה הת'ר. וכך הברכה התגשמה ונישאנו בשנת 1978 בלונדון, כל משפחתנו הצנועה הגיעה לחתונה. הייתה לנו חתונה מיוחדת ויפה כדת וכדין, לאחר שנישאנו חזרנו לארץ.

אני דב פיישטר ואשתי הת'ר ביום חתונתנו באנגליה

סבתא הת'ר לא ידעה עברית ולכן נרשמה לאולפן, אך העברית שלה לא הייתה כל כך טוב. אבל מהר מאוד הסתגלה והתחילה לדבר עברית. סבתא הת'ר ניסתה כל מיני עבודות כמו בשגרירות הבריטית, לאחר מכן עבדה כ- 15 שנה כמזכירה בכירה באנגלית בחברת אסם ולאחר כמה שנים החלה לעבוד בבית התפוצות. אני עבדתי באל אל ולאחר מכן התקבלתי לתעשייה האווירית.

רצינו להקים משפחה, ובשנת 1981 ונולד לנו בנינו בכורנו בנימין, שהוא דודך. עברנו לגור בעיר אריאל ושם לאחר שלוש שנים, בשנת 1984, נולדה לנו בת ושמה בישראל – יפה, שהיא אמך היום. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1986, נולד סיימון שהוא האח הקטן.

הילדים גדלו וסיימו את בית הספר היסודי, חטיבה ותיכון, וכל אחד התגייס לצבא. לא דאגתי לרגע, ידעתי שהם יסתדרו בחייהם, יתחתנו ויקימו משפחה מאוחדת, כל אחד בדרכו.

בנג'י התחתן עם דנית, יפה התחתנה עם אוהד אביך וסיימון התחתן עם ג'סיקה והוא גר בארצות הברית, בלוס אנג'לס. (ואז מידן כמובן לא היסס לרגע ואמר שהוא זוכר שטס איתנו (סבא דב וננה הת'ר) ללוס אנג'לס בקיץ אשתקד לבקר את המשפחה).

הוריי ז"ל יושבים, מימין לשמאל: אחותי הקטנה אורלי, אני, אחותי רוחל'ה ואשתי הת'ר

על הוריי

פרטיזן-לוחם וגיבור ישראל – יהודה פיישטר, אבא שלי, סבא רבא של מידן,  נולד בתאריך 29.10.1927 בפולין, בעיר רוזיץ. רוזיץ היא עיר ששכנה בפולין ומנתה כ- 12.000 יהודים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההורים של אבי יהודה פיישטר היו דב ורבקה, שניהם ילידי פולין. האבא של סבא יהודה (הסבא שלי) היה חבר במועצת העיר וכמו כן היה סוחר בשוק המקומי. בעיירה היו שני מוסדות חינוך מגוונים. בית ספר 'תרבות', שכלל שמונה כיתות. הלימודים בו נערכו בשפה העברית, למעט שיעור אחד שעסק בשפה הפולנית. כל בני משפחתי למדו בבית ספר זה, אם כי בביתנו דיברנו יידיש. בית ספר נוסף בעיירה היה 'בית יעקב לבנות', שהיה ישיבה מודרנית ובה חמש כיתות. במסגרת תכנית הלימודים למדו גם חשבון, גיאוגרפיה וכמה מקצועות חילוניים נוספים. היו בעיירה גם כמה 'חדרים' וכן בית ספר כללי, בו למדו רק בפולנית. כמעט כולם השתייכו לתנועות נוער כמו: השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, בית"ר והבונד. תנועות אלה עודדו יציאה להכשרה ב'קיבוצים' בפולין, הכנה לקראת עלייה לארץ ישראל.

אבא שלי, יהודה פיישטר, לא היה בצבא, הוא היה פרטיזן-לוחם נגד צבאות הנאצים – פרטיזן יהודי. הפולנים הקימו קבוצה, אליה הגיעו פרטיזנים מכל האזור. כדי להיות פרטיזן היה צריך להביא נשק. אני התקבלתי מבלי להביא נשק והפכתי לסייר ולמורה דרך. הייתה קבוצה של לוחמים וקבוצה שדאגה למשק ולמזון. הפכתי לשם דבר כסייר. קיבלתי סוס ורובה. חוץ ממני, היו רק עוד שני יהודים בקבוצה. השתתפתי בלפחות שש פעולות שכללו התנפלות על תחנות משטרה, הנחת חומר נפץ תחת פסי רכבת ותקיפות של משתפי פעולה עם הגרמנים. הגרמנים לא העזו להגיע לאזור. הכול היה מלא בוץ וביצות. אפשר היה להגיע רק עם סוסים ולא עם עגלות. כך היה עד שנת 1944. בקרב הפרטיזנים היו מעשי אנטישמיות, שלחלקם אף הייתי עד. היה מקרה שבו נרצחו בן ובת פרטיזנים על ידי פרטיזנים אוקראינים,

37 שנות שירות במשטרה – יהודה פיישטר

"בזמן שירותי בצה"ל פגשתי את קצין הגיוסים של משטרת ישראל. הוא חיפש מתנדבים חיילים שיודעים היטב עברית, לשם גיוסם למשטרה. מאחר ועבודת שמירה, אפילו על בית הנשיא, לא ממש התאימה לאופיי מלא המרץ, נעניתי לבקשתו והתגייסתי למשטרת ישראל. הוצבתי במשטרת כפר סבא. התחלתי כשוטר פשוט ולאחר זמן מה, הועברתי למשטרת פתח תקווה. התגוררתי לסירוגין אצל אחותי וב'רווקייה' של המשטרה. משכתי הרבה חברים להתגייס למשטרה. במסגרת המשטרה, השלמתי את לימודיי העל תיכוניים ולימודי תעודה בקרימינולוגיה. עברתי גם קורסים שונים: קורס שוטרים, אב"כ, קורס סמלים, קורס חוקרים, קורס כיבוי שריפות, קורס קצינים וקורס קצינים בכירים. אחרי 37 שנות שירות, פרשתי לגמלאות והתנדבתי לעסוק בטיפול בגמלאי משטרת ישראל. נבחרתי כמזכ"ל איגוד גמלאי המשטרה ושב"ס."

הקמת משפחה

"בת שבע פיישטר – רעיה, אימא שלי וסבתא רבתא של מידן. את בת שבע הכרתי בזמן נדודי לארץ ישראל. נפגשנו ב-1946 בגרמניה. שמרנו על קשר ויחד עלינו באוניית המעפילים "מולדת" לישראל. כשנתפסנו על ידי הבריטים והגענו לקפריסין, התגוררנו אחד בסמוך לשנייה והמשכנו להיפגש. רצה הגורל וקרובי משפחתה של בת שבע היו תושבי פתח תקווה, היכן שהתגוררה גם משפחתי. ב-14 באוגוסט, 1950 נישאנו. כעבור שנה נולד לנו דב, בננו הבכור. ב-1953 נולדה רחל וב-1964 נולדה בת הזקונים, אורלי."

מידן: כפי שהבנתם, סבא יהודה הוא הסבא רבא שלי וסבא דב הוא הסבא שלי. לסבא דב וסבתא הת'ר נולדו שלושה ילדים: בנג'י, יפה וסיימון. יפה היא אימא שלי וזו השושלת שלי".

הוריו של סבא דב: יהודה ז"ל ובת שבע ז"ל

הזוית האישית

סבא דב: במסגרת התכנית נהניתי מזמן איכות עם הנכד שלי, פעילות מאוד מחברת ומקשרת, היה לנו זמן לדבר ולשתף על החוויות שלי בתור ילד ובן לניצולי שואה. בנוסף, נהניתי מהביקור במוזיאון "אנו" והשיחות בבית הספר עם סבים וסבתות נוספים והנכדים שלהם.

מידן הנכד המתעד: הייתה לי חוויה מאוד מהנה עם סבא בתכנית קשר הרב דורי. נפגשנו כל יום שישי אחת לשבועיים והעברנו חוויות יחד בכיתה עם סבים וסבתות נוספים. גם נסענו יחד למוזיאון "אנו" שם למדנו על המורשת של היהודים ועל עם ישראל.