מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה שוורץ, סבתא של אליה. נולדתי בבוקרשט, רומניה, ב-29 ביוני 1945, תחת השם ליבוביץ' הלנה. עליתי לישראל ב-24 באוגוסט 1961, ומאז אני חיה בארץ האהובה שלנו.

עלייה לישראל

כשהגענו לישראל, גרנו בצריפים במעברת ג'סי כהן שבחולון, והתחלתי את לימודיי בתיכון קוגל. כשעליתי לארץ, נאמר לי שהשם "הלנה" אינו שם יהודי, ובחרתי בשם "אילנה", שאני מאוד אוהבת. גם יתר בני משפחתי שינו את שמותיהם; אחותי, למשל, נקראה אוג'ניה, והיום היא ידועה בשם מיכאלה, אך לנכדיי היא דודה ג'ינה.

ברומניה, אבי עבד במשרד התחבורה בתחום הרכבות. בשל עבודתו, עברנו דירה לעיתים קרובות, ולעיתים נאלצתי ללמוד בשתי ערים שונות באותה שנה. כתוצאה מכך, היה לי קשה ליצור חברויות אמיתיות ויציבות.

הרגשתי זרה ולא שייכת לרומניה. חוויתי אנטישמיות קשה, שהוסיפה לתחושת הניכור. כשהייתה אפשרות לעלות לישראל, נדנדתי להוריי שיירשמו לעלייה, למרות הסיכונים הכרוכים בכך, כמו פיטורין ואיומים כלכליים. בסופו של דבר, אבי הסכים, והתחלנו את תהליך העלייה.

לאחר שנים של המתנה, קיבלנו את האישור לעלות לישראל, אך נאלצנו לשלם מחיר כבד – אחותי נאלצה לוותר על לימודיה באוניברסיטה. לבסוף, הגענו לישראל, והתחלנו לבנות את חיינו כאן מחדש.

המשפחה שלי

בארץ סיימתי את לימודיי בתיכון ולמדתי שרטוט מכונות. עבדתי בתחום במשך מספר שנים, ובמקביל הכרתי את בעלי, סרגיו (שלמה) שוורץ, שהיה שכן שלי. לאחר כשנתיים של היכרות, התחתנו, והוא סיים את לימודיו ברפואת שיניים. יחד, פתחנו מרפאת שיניים בה אנו עובדים עד היום.

יש לנו שלושה ילדים: מיכל, שהיא רופאת שיניים, דן, שסיים את לימודיו בבצלאל וכעת מדריך ומלמד שם, ועמי, שלמד פיזיקה ומחשבים באוניברסיטת בר אילן ועובד כיום בהייטק. כולם שירתו בצבא, התחתנו, והקימו משפחות משלהם.

הסיסמא שלי היא: עם רצון חזק ועבודה קשה מצליחים ובגדול!

ילדותי

כשאני משווה את ילדותי לזו של נכדיי, אני רואה כמה שונה הייתה התקופה. לי ולאחותי לא היו צעצועים כמו שיש היום – לא בובות, לא משחקי קופסה. שיחקנו בעיקר בחוץ, ברכיבה על אופניים ובמשחקי מחבואים ותופסת. כשלא יכולנו לצאת, שיחקנו עם הפסלונים שהיו לנו והמצאנו סיפורים דמיוניים מתחת לשולחן.

בימי ראשון, אמי הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר, ואבי היה קורא לנו סיפורים. לאחר מכן, היינו יוצאים לטיול ביער או רוכבים על אופניים יחדיו. אבי תמיד הדגיש את החשיבות של דאגה הדדית ואחדות בינינו, מה שתרם לכך שהילדות שלי הייתה טובה ומאושרת.

כיום

כיום, יש לנו עשרה נכדים, הגדולה בת 25 מסיימת לימודי רפואה בירושלים, והקטן בן 3. אני מאוד אוהבת את משפחתי ומאושרת כשהיא קרובה אלי. כשאני מסתכלת על העבר, אני גאה בדרך שעברנו – עלינו לישראל עם מעט מאוד, עברנו מלחמות והחלטות קשות, ובנינו משפחה גדולה ואהובה.

הזוית האישית

סבתא אילנה: מאוד נהניתי לכתוב עם נכדתי אליה את סיפור ילדותי. המפגשים תרמו לחיזוק הקשר וזמן האיכות של נכדה וסבתא.