מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי גרגי, נולדתי בהראת באפגניסטן. בילדותי זכור לי שהקיץ היה חם אך יבש, בלילות נהגנו לישון על הגג, זה היה תענוג גדול. החורף בהראת היה קר באופן מיוחד, השלג שירד היה בגובה של 1.50. בלילות החורף הקרים מאוד היינו נכנסים לכורסי. כורסי הוא שולחן נמוך שפרשנו עליו שמיכה כבדה, מתחת לשולחן שמו קערה גדולה מלאה גחלים לוחשות.

בבית הספר המורה ישב על פודיום לא גבוה במקום אסטרטגי, כך שיוכל לראות את כל התלמידים, התלמידים ישבו על הרצפה במעגלים לפי גילאים. בית הספר התחיל בילדים בגיל הגן ועד לבחורים שלמדו גמרא ודינים. בנות לא השתתפו בלימודים כי הם היו לימודי קודש. אהבנו לשחק במשחק שהמצאנו: שימשיות, זה היה משחק בעל חבל ואבנים גדולות.

העלייה לישראל

אני זוכר כחלק מחווית העלייה שהמטוס שהיה אמור לקחת אותנו בבוקר איחר להגיע והמתח הלך וגבר, היינו דרוכים לקראת הטיסה. כשעלינו סוף סוף על המטוס היה כבר לילה ופחדנו מאוד.

כשנחתנו, העלו אותנו על אוטובוס שהגיע הישר למחנה שער העלייה. הביאו לנו אבטיח ממשאית שהתהפכה וזה היה הדבר הראשון שאכלנו בישראל. משם לקחו אותנו למעבורת ״בית ליד״. המעברה גרמה לנו למפח נפש, היה זה מחנה אוהלים גדול. יתכן והיו אלו אוהלים הודים.

החיים במעברה היו קשים מאוד. עיקר הקושי היה השפה. במרכז המעברה הקרינו על מסך גדול סרטים, אני לא הפסקתי להתפעל מהפלא הגדול שאנשים זזים על בד. חילקו לנו תלושי מזון שבהם הלכנו למן מטבח או חדר אוכל גדול. ניגשנו לאשנב, הגשנו את התלושים וקיבלנו תמורתם מזון.

לימודיי בבית הספר

את לימודי בארץ התחלתי בבית ספר ״שבי ציון״ שהיה מעבר לכביש לביתי ביפו. זה היה בית ספר מיוחד לעולים חדשים, שמעתי שם בליל שפות. למדתי ב״שבי ציון״ שלוש שנים, ואני זוכר את השיר הראשון שלמדתי בבית הספר, היה זה השיר: "שה וגדי, גדי ושה, יחדיו יצאו אל השדה".השיר הזה גרם לי ללמוד לשיר.

חיי הנוער שלי

הרבה זמן ביליתי בלונה פארק של יפו, שהיה מקום הבילוי היחיד באותם ימים, היה שם בית קולנוע, בריכת סירות, גלגל ענק ומראות מעוותות. מכיוון שכסף לא היה, הייתי עובד בכל מיני עבודות ובגרושים שקיבלתי נכנסתי בחינם. הייתי די חתול רחוב, הוריי היו עסוקים בלהביא פרנסה ואני הייתי מסתובב חופשי ועושה שטויות.

אהבתי את המורה שהייתה אישה חביבה ומבוגרת. יום אחד עקבתי אחריה כי פשוט רציתי לדעת איפה היא גרה, מסתבר שהיא גרה בקומה 4 בבניין שהיום בקומת הקרקע שלו יש ״מחסני חשמל״. עליתי לגג, הסתכלתי למטה ובדקתי שאין אף אחד ברחוב. הרמתי לבנה שהייתה על הגג וזרקתי למטה, הלבנה פגעה בחוט חשמל וקרעה אותו, אני ברחתי משם במהירות.

מלחמת יום הכיפורים

באוקטובר שנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, קראו לי שוב בסיסמה ואני התייצבתי מיד במחנה 104 ברמלה. משם יצאנו בשיירה ענקית של כלי רכב שגוייסו לצבא, אני הובלתי משאית גדולה וכך הגענו לסיני ביום השלישי.

המלחמה התארכה ונמשכה, לא היה לנו קשר עם הבית. דאגתי מאוד, כי השארתי את מרגלית אישתי בהריון ולצערי לא יכלתי לדרוש בשלומה, עד שיום אחד הגיע מסוק ואמרו לנו לכתוב שם מספר טלפון וד"ש הביתה. מאות חיילים רצו אל המסוק וכל אחד מסר פתק עם הפרטים שלו וכך, רק אחרי למעלה מחודש, המשפחה קיבלה ממני אות חיים ראשון.

חודש בערך אחרי שגוייסתי הסתיימה המלחמה אך אותנו לא שחררו. הייתי מגויס כשלושה חודשים. כשהגעתי בערב הביתה, הילדים כבר היו רחוצים במיטות, אך למזלי הם עדיין לא נרדמו. הפגישה עם המשפחה הייתה מאוד מרגשת.

עסק עצמאי, נישואים ומשפחה 

בשנת 1965 הקמתי עסק עם שותף שהיה בן דודתי, אך לא הסתדרנו השותף ואני. יום אחד באו אלינו שתי בנות צעירות שחיפשו עבודה בתפירה. קיבלתי אותן לעבודה, אחת מהן הפכה לרעייתי ונפרדתי מהשותף.

מהעסק לא ראיתי ברכה אבל יצאה לי ברכה יותר טובה – רעייתי מרגלית. מרגלית לבית ששון נולדה בעיר חלב בסוריה. מיד אחרי שהצעתי לה נישואים ערכנו טקס אירוסים בביתה, קבענו תאריך לחתונה: 8.4.1968. החתונה הייתה סטנדרטית לאותו זמן והתקיימה ״היכל מחולון״. שכרנו דירה ממש קרובה לדירה של אמי. בננו הראשון נולד בתאריך 1.12.1969, קראנו לו בשם מתתיהו (מתי). בננו השני נולד ב 9.1.1974, קראנו לו אבי. בתאריך 4.6.1974 נולדה בתנו יעל ששמחנו בה מאוד אחרי שני בנים. בתאריך 5.9.1978 נולד בן הזקונים שלנו וקראנו לו אסף.

מרגלית חלתה בסרטן, במשך שנים ארוכות נאבקה במחלה ועברה המון טיפולים יקרים. לאחר שנים רבות של היאבקות במחלה קיבלתי את הבשורה המרה, פרצתי בבכי מר וחשבתי לעצמי – אני אלמן? בעזרת משפחתי וילדיי התגברנו והמשכנו בחיים. בימים אלה אני בפנסיה, משתתף במקהלה עם חבריי ולפעמים אף מופיע. אני אוהב לטייל עם אחיותי והבעלים שלהם. יש לי עשרה נכדים, האושר הגדול של חיי, אלה שמותיהם לפי סדר היוולדם: אביתר, יפתח, זיו, אוריאן, אבישג, תומר, הילה, איילה, נועם + ליאור – התאומים הכי לא זהים בעולם.

תחביבו של סבא – הזמרה 

בשנים של תחילת שנות השישים, הייתי מכור לרדיו רמאללה – שם למדתי שירים אמריקאים. הערצתי את הזמר פט בון וגם קניתי תקליטים כמובן של אלביס פרסלי, בילי ופול אנקה ועוד. חבר שלי אמר לי שיש חוג זמר של מישהו בשם עמנואל זמיר, וכדאי לי ללכת. זה היה בבית טשרניחובסקי בתל אביב, ומצא חן בעיניי. כך עשיתי היכרות עם תחום הזמר העברי ומאז זה תפס מקום רב בחיי עד עצם היום הזה.

המסר שלי לדור הצעיר: תמיד תשמור גרוש לבן ליום שחור.

הזוית האישית

הילה ומירל המתעדים: העבודה במסגרת התכנית הייתה מעניינת ומהנה. שמחנו לשמוע סיפורים מן העבר וללמוד על הדורות הקודמים שלנו.