מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה מויאל, נולדתי בעיר בת ים בבית על ידי מיילדת. היינו חמש בנות בבית, הייתי בתור מספר שתיים. אחותי שושנה הייתה שנתיים יותר גדולה ממני. אחרי נולדו תאומות, ואחריהן עוד בת שהייתה בת זקונים. ביני לבין הבת הקטנה ביותר יש הבדל של שמונה שנים.

איזו ילדה הייתי?

הייתה לי ילדות מאושרת, אף על פי שכסף להורים לא היה, אלא חיינו בדוחק. גרנו בבית בעל חדר אחד בלבד, חדר גדול. הייתה לנו חצר גדולה ובה עץ תות גדול. לאורך הגדר של החצר שלנו גדל גפן (ענבים) שאמי קטפה ממנו בעונה את העלים והכינה מהם ממולאים. אנחנו הבנות גדלנו מתחת לעץ התות, שסיפק צל וגם עלים יפים – מזון לתולעי משי שגידלתי באהבה. אמי קשרה חבלים מתחת לעץ ושמה שמיכה בין החבלים, ואז זה הפך לערסל – ושם בילינו את רוב שעות היום.

למדתי בבית ספר "תחכמוני", שהיה בית הספר היחיד בעיר באותה תקופה. קיבלנו מחנכים טובים והיינו נותנים כבוד גדול כשמחנך נכנס לכיתה – כולנו עמדנו עד שהוא היה אומר לנו לשבת. בגיל 12 הוריי עזבו את בת ים ועברו לקריית בורוכוב שברמת גן. הדירה אליה עברנו הייתה אף קטנה יותר מהדירה הקודמת. הייתה לנו חצר שגידלנו בה גן ירק. אימא שלי גידלה תירס, מלפפונים, עגבניות, פלפלים, שעועית. אני נדהמתי מהידע הרב של אמי בעבודות האדמה.

"סלע אדם"

כידוע, בת ים נמצאת קרוב מאוד לים. ברחוב שגרתי בו המרחק לים היה פחות מ-10 דקות הליכה. אני הייתי ילדה שובבה והייתי הולכת לים ללא רשות מאמי עם הבת של השכנים בשם שמחה. פעם אחת אני ושמחה החלטנו שאנחנו נשחה לסלע שהיה לא כל כך רחוק מהחוף (כינינו אותו "סלע אדם"), אבל בשביל להגיע אליו צריך לעבור כמה מערבולות. שמחה שחתה ועברה בשלום, ואני ניסיתי ונכנסתי למערבולת. כמעט טבעתי, ואז שמחה צרחה ועמד בחור אחד על הסלע, שמע והבין שקרה משהו. הבחור שחה אליי, סחב אותי החוצה ועזר לי להגיע לחוף. מאז אותו אירוע יצא לי כל החשק להגיע לסלע.

בת ים הייתה קטנה, עם בתי קרקע בלבד, לא היו אז את הבניינים של היום, והיה מרחק די גדול בין בית אחד לשני. לנו הילדים המשחקים שלנו היו מחוץ לבית. כביש לא היה עדיין, אבל היו חולות במקום כביש. היינו משחקים מחבואים, ג'ולים, חמש אבנים, קופצים בחבל, קלאס ועוד כל מיני משחקים שונים. כשהתקינו עמודי חשמל ברחוב היינו רצים לתפוס מקום לשבת ראשונים ליד העמוד חשמל.

מלחמת העצמאות

כשהייתי בת 8 התחילה מלחמת העצמאות. אני זוכרת שאבא שלי עבד בבית חרושת לבירה בגבול בת ים-יפו, ובוקר אחד כשהלך לעבודה ערבים שמו משאית עם חומר נפץ ליד מקום העבודה שלו. אבא שלי נפצע, נכנסו לו רסיסים לגוף, הוא חזר הביתה והשכנים שלנו טיפלו בו. המצב היה קשה, נהרגו אנשים בסביבה. צלפים ערבים היו יורים מכיוון יפו לבת ים, ואבא שלי סידר בחלון שקים עם חול, כדי שאם יורים כדורים לעבר הבית שלנו אז השקים האלו יגנו עלינו מפניהם.

תקופתי כילדה בקיבוץ

בגיל 12, בכיתה ו', החלטתי שאני הולכת לקיבוץ, כי בת דודתי הלכה לקיבוץ וסיפרה לי שטוב בקיבוץ. הלכתי לבית ל"בית האדום" – זה היה בית שבו דאגו לכל מיני דברים, בדומה להסתדרות, שם סידרתי את ההרשמה. לאחר מכן נסעתי לבד לקיבוץ "מפלסים" שבנגב. באותה תקופה היו באים מסתננים בלילות לקיבוץ וגונבים מכל הבא ליד. היינו עשרה חברים, ילידי הארץ, חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו. מי שלימד אותנו הם חברי הקיבוץ. יום אחד החלטנו שאנחנו לא מרוצים מהיחס של חברי הקיבוץ, שלא התייחסו אלינו יותר מדי כי היו עסוקים בלהקים את הקיבוץ שהיה בחיתוליו באותה תקופה. מכיוון שכך, עמדנו בכביש ולקחנו טרמפים לתל אביב – כדי שישבצו אותנו לקיבוץ אחר.

לאחר מכן שיבצו אותי לקיבוץ ראש הנקרה עם עוד חברה בשם טובה. נסעתי עם טובה לראש הנקרה באוטובוס, ושתינו היינו עם תיקים גדולים עם כל החפצים שלנו. ירדנו מהאוטובוס לפני העלייה לקיבוץ, ראינו שמדובר בעלייה קשה מאוד, הנחנו את התרמילים על הכביש ועמדנו באמצע הכביש (עצרנו את התנועה) וחיכינו שיעבור טרמפ וייקח אותנו. לאחר מכן באה מכונית קטנה ועצרה והנהג שאל אותנו מה הבעיה, אמרנו לו שאין לנו כוח לעלות אז הוא לקח אותנו למעלה. הגענו לקיבוץ והיו בו עשרה צריפים בסך הכל באותה תקופה וחדר אוכל. אני וטובה היינו עם עוד ילדה בחדר בצריף, והחלטנו שהקיבוץ הזה לא מתאים לנו. מכיוון שכך, לא פרקנו את התרמילים שלנו, ואמרנו שאנחנו מחכות שתבוא מישהי מ"עליית הנוער" (גוף שאחראי על שליחת הילדים לקיבוצים) כדי שתעביר אותנו לקיבוץ אחר. אולם, אחרי שבוע ראינו שאף אחד לא בא, אז סידרנו את הבגדים והתחלנו להתאקלם – למדנו קצת, עבדנו.

החברים מקיבוץ גבעת חיים בטיול לראש הנקרה

אותי ואת טובה שלחו לעבוד במטע הבננות שבקיבוץ. היינו קטנות וראינו שמדובר בעבודה פיזית קשה, אז לא עשינו כלום במטע ורק אכלנו בננות וישבנו ביחד. בצהרים הלכנו לאכול בחדר האוכל, והילדים האחרים הלשינו עלינו שלא עשינו כלום. המדריך ראה אותנו וקרא לנו אליו ואמר לנו שהוא שמע שלא עשינו כלום היום ולכן לא נקבל אוכל היום – והלכנו משם.

לאחר חצי שנה עברנו כל הילדים מקיבוץ ראש הנקרה לקריית ענבים שליד ירושלים. מקריית ענבים חזרתי חזרה לאחר מספר חודשים לבית ההורים, עבדתי בכל מיני עבודות בכל מיני תחומים.

בגיל 15 הצטרפתי לחברת נוער בגבעת חיים – חצי יום לימודים חצי יום עבודה; טיולים, חיי חברה תוססים וריקודי עם כל ערב. היו לנו מדריכים מדהימים, היה לי שם חבר ראשון ואהבה ראשונה. שם גם הכרתי חברה טובה בשם אתי – שאנחנו עד היום חברות הכי טובות (מגיל 14!), נפגשות ומדברות בטלפון כמעט כל יום.

האהבה הראשונה שלי

הזוית האישית

ליפז: למדתי רבות על התקופה שהייתה בעבר. לא ידעתי הרבה מאוד דברים. חלק מהדברים שנראים מאוד טריוויאליים בכלל לא היו קיימים בעבר (למשל לא היו אורות בבתים או אסלות בשירותים!). בקשר הבין אישי הכרתי את אביבה לעומק ונהניתי מהסיפורים שלה מאוד.

אביבה: מאוד מרגש להיזכר בעבר, ומרגש שזה יונצח באתר המורשת בזכות הקשר הרב דורי.