מאגר סיפורי מורשת

אנו, תום וחניש ועידו בלקר, תלמידי תיכון מית"ר, שבגני תקווה, בחרנו השנה במסגרת המעורבות החברתית בתוכנית הקשר הרב דורי. במפגשים עם חווה קינן שמענו את סיפוריה המרתק של אמה, ניצולת שואת יהודי הונגריה, שאיבדה כמעט את כל בני משפחתה.

חווה קינן מספרת על תהליך חקר סיפורה של אמה איך הכל התחיל?

"בתחילת מגפת הקורונה, כשהיינו שעות רבות בבית, מבודדים, החלטתי שאני רוצה לדעת יותר על קורותיה של אמי, ידעתי כמובן, שהיא ניצולת שואת יהודי הונגריה, אך לא ידעתי לפרטי פרטים את קורותי. וכך הכל התחיל, חיפשתי חומר על העיירה, בה נולדה אמי לאה. אמי לאה נקראה בהונגרית בשם אידית. מצאתי עבודת חקר שעשתה תלמידה על אותה עיירה והמשכתי לבדוק עד שמצאתי את הקשר למשפחת אותה תלמידה שעשתה את עבודת החקר על העיירה, בה נולדה אמי. קבלתי את אישור המשפחה לדבר עם האימא ואכן, האם סיפרה לי שאימא שלה אמנם כבר נפטרה, אך ידוע לה שהיא הייתה חברה טובה של אמי – לאה – אידית קליין. היא אפילו סיפרה שהיא זוכרת, שהיא ביקרה בביתנו בבני ברק ועוד הוסיפה שהסבתא שלה, תיעדה את כל קורותיה בשלוש שפות: הונגרית, אנגלית ועברית והיא תשמח לתת לי את חומר התיעוד – הן היו ממש חברות טובות, זו החברה שאימא שלי עלתה עמה יחד לישראל לאחר השואה. הבנתי שאכן, הגעתי למקום הנכון, זו אכן החברה הטובה של אמי לאה".

סיפורה של לאה-אידית קליין

שואת יהודי הונגריה

נחזור להתחלה, לאה נולדה בשנת 1929 בתאריך 11 במאי בעיירה קטנה בהונגריה בשם פישפלאדן. היא גדלה במשפחה בה היו ארבע בנות ובן. אמי הייתה בת הזקונים במשפחה. בהיותה בת 15, בשנת 1944, אייכמן הצורר היהודי הגיע להונגריה והחל בתוכנית החיסול של יהודי הונגריה. שואת יהודי הונגריה "התרחשה במהלכה של מלחמת העולם השנייה ונרצחו בה כ-564,500 יהודים, מתוך כ-725 אלף (77%). הרצח בוצע ברובו בתוך כחודשיים, בין 15 במאי ל-9 ביולי 1944 שבמהלכם גורשו לאושוויץ-בירקנאו ונרצחו יותר מ-430 אלף יהודים. רוב היתר נרצחו בתקופה שלאחר הדחת הורטי בין נובמבר 1944 לפברואר 1945" (ויקיפדיה).

תחילה הועברה אמי, לגטו בעיירה, שם הם שהו עד חודש מאי ומשם הועברו לעיר דברצן – Debrecen. לאחר כניסת הצבא הנאצי להונגריה, פורסמה הוראה להקמת גטו והיהודים רוכזו בשני גושי בניינים, יהודים חויבו לענוד טלאי צהוב והבחורים נלקחו לעבודות כפייה. מהגטו הועברו היהודים ורוכזו בבית החרושת ללבנים, שם ריכזו אותם לפני שנשלחו לרכבות הגירוש. ממקום זה נשלחו בחודש יוני 1944 אלפי יהודי העיר והסביבה אל מחנות ההשמדה והכפייה. כל משפחתה של אמי, אביה, אימא, אחיותיה ואחייניה הועברו אף הם לרכבות גירוש אלו. אחיה, לא היה עמם הוא נשלח עוד קודם לכן למחנות עבודות הכפייה. המשפחה מויינה לשני תורים – כולם לצד שמאל ורק אמי לצד ימין, למרות שאמי הייתה רק בת 15 היא נראה מפותחת ובריאה. אימא שלה ראתה שהיא לבדה בטור הימני, ודחפה את אחותה, ברוריה, לשם, כדי שהיא לא תהיה לבדה.

עובדה זו שלאה וברוריה הי ביחד, שתיהן ניצלו. אמי סיפרה לא פעם שבזכות אחותה היא ניצלה, גם בשעות הקשות שצעדו בצעדת המוות, בשלג ובכפור, כשהיא איבדה כוחה והתייאשה, אחותה עודדה אותה ועזרה לה".

הגטו בדברצן – מתוך הכתבים

"גורלם של יהודי הונגריה נחרץ, היטלר לא בזבז זמן ושלח את אדולף אייכמן לטפל היטב "בפתרון הסופי" של היהודים.

תכנית "הפתרון הסופי" פעלה בכל שטחי הכיבוש הגרמני. הנאצים נחושים לחסל את כל בני העם היהודי, אספו אותם מכל מקום שהצליחו להגיע אליו, בדרך להשמדתם. שש שנים עברו מאז החלה מלחמת העולם השנייה, ושאיפות הכיבושים של היטלר השתלבו בחזונו לראות את אירופה נקייה מיהודים. ככל שספג הצבא הגרמני מהלומות בשדה הקרב, כך הלכו והשתכללו אמצעי ההשמדה שפיתחו הנאצים, והגבירו את קצב חיסול היהודים.

אייכמן הממונה על "המשרד המרכזי להגירת יהודים" צבר ניסיון רב באיסוף יהודים ושליחתם אל המוות. כאשר קיבל לידיו את הטיפול ביהודי הונגריה ידע בדיוק איך לקבץ אותם ממקום מגוריהם, להכשיר תחנות איסוף המוניות, למיין, לשנע רכבות ולתאם לוחות זמנים מדויקים להורדת הנוסעים והכנסתם אל תאי הגזים.

ב 19 למרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה הוטלו גזירות על היהודים. החרימו את המסחר עם היהודים. היהודים נצטוו לענוד טלאי צהוב, הנאצים אסרו כל קשר עם היהודים. שידורי הרדיו הפיצו הסתה ושטנה נגד היהודים.

מרגע כניסת הצבא הגרמני במשך חודשיים, רוכזו יהודי הונגריה בגטאות, ובתוך שבועות ספורים נשלחו כחצי מיליון איש אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ.

ביום חמישי 18 במאי 1944 התחלת הגירוש הרשמי מהבתים אל הגטו, כל משפחה ארזה מעט מטלטלים" כיריים, כלי מטבח, וסירים. וכך עברו לגטו שכלל את בית הכנסת ובית הספר היהודי. המשפחות נאלצו לגור בתנאים משפילים, בבית הכנסת שהיה דחוס. הגנדרם המקומי דאגו לכך שהתנאים יהיו בלתי נסבלים. באותו יום הוקמה גדר גבוהה סביב שטח הגטו, היהודים הרגישו כלואים ומדוכאים. הז'נדרם הורה למסור את כל חפצי הערך, הרכוש הוחרם, כסף, תכשיטים, כלי כסף וזהב. אחר הצהריים אחד לקחו שני ז'נדרמים נציג מכל משפחה אל מחוץ לשערי הגטו בחזרה אל בתיהם וערכו רשימה של תכולת הבית ובהזדמנות זאת נלקחו מהיהודים מפתחות בתיהם. שנשארו בידי הז'נדרמים.

 הגטו נעשה צפוף עוד יותר כאשר הגיעו יהודים מעיירות סמוכות.

מחנה ההשמדה אושוויץ – מתוך הכתבים

משפחת קליין הגיעה לשער המחנה כאשר סבתא והבנות מחזיקות את הנכדים. אימא היחידה שלא החזיקה נכד נשלחה לצד ימין. וכל שאר המשפחה נשלחה לצד שמאל. סבתא דינה ראתה שביתה לאה הופרדה ממשפחתה, מיהרה לקחת את הנכד מברוריה ודחפה אותה שתלך לצד ימין כדי שלאה לא תהיה לבד.  סבתא דינה סבא חיים, הבת אילנה והנכדים הובאו עוד באותו יום לתאי הגזים.

אימא וברוריה נשלחו לחיטוי לגילוח השיער ולבישת בגדים עם הפסים.

לימים כאשר גרנו בבני ברק, בנות מבית ספר שרנצקי בתל אביב לבשו תלבושת אחידה בדיוק כמו אותה חולצת פסים במחנה באושוויץ, אימא הייתה המומה שראתה אותן בתלבושת זאת. באחד הפעמים הצעתי לה שתפנה לאותו בית הספר שיגלו אמפטיה כלפי ניצולי השואה וישנו את המדים, אך אימא סירבה.

אימא ואחותה היו יחד באושוויץ, במחנה כפיה, ברגעים קשים היו מעודדות אחת את השנייה. אין לנו פרטים על עברה באושוויץ, אימא לא סיפרה, אולי רצתה לחסוך מאתנו את הזוועות שעברה, כדי לגדל בנות בריאות נפשית ולבריאות הנפשית שלה.

זכור לנו ביום השואה אסור היה לשמוע רדיו בבית, אימא רצתה לשכוח את מעשי הזוועה וכמו כן לא רצתה לחשוף אותנו לכך. אימא לא סיפרה על השואה על מעשה הזוועה מלבד פעם אחת שסיפרה לדינה את הסיפור הבא: ערב אחד לקחו את אימא ואחותה הורו להם ולעוד כמה מאות בנות להתפשט בתואנה שלוקחים אותם למקלחות להתקלח. הם נכנסו ערומים לאולם של תאי הגזים, אולם ארוך מאד. מחנק נוראי ללא אויר לנשימה, נאלצו לעמוד שעות בצפיפות נוראה בלא יכולת לזוז. אימא הרגישה חולשה נוראה, רעד ופחד. לילה שלם עמדו בצפיפות ובמחנק.

בתקרה היו צינורות שדרכם העבירו את רעל הציקלון לאולם. באותה עת התמזל מזלם, אירעה תקלה במערכת הגז. התקלות הללו קרו מספר פעמים לקראת סוף המלחמה, הנאצים הבינו שבעלות הברית מתקרבים הגבירו את ההשמדה ללא הפסקה בכל שעות היממה, אך בחסדי ה' בעת שאימא עמדה עם עוד מאות יהודים צפופים אירע תקלה במערכת הגז, אחרי שעות רבות הוצאו מהאולם הדחוס והמחניק וכך ניצלו ממוות.

לאה וברוריה – ניצלו מתאי הגזים – חיפוש משפחה לאחר המלחמה

"ברוריה אחות של אימא ואברהם גולדשטיין בני הדודים התחתנו. היא הציעה לאימא לגור בביתם אך אימא סירבה בכל תוקף היא טענה שאין לה רצון להישאר במדינה העוינת, החיים בהונגריה חסרי תכלית אמרה, והביעה את רצונה לעלות לפלשתינה".

העלייה לארץ ישראל

"אמי לעומת אחותה, חלמה להגיע לארץ ישראל. באותה תקופה שלחי הסוכנות הסתובבו בכל אירופה בניסיון לעזור לניצולים, שארית הפליטה לעלות לישראל. אמי פגשה את נציגי הסוכנות, התלהבה מאוד מהרעיון הציוני ובחרה לעלות לארץ. היא סחפה בהתלהבותה את חברתה הטובה. (זו אותה חברה שמצאתי את כתביה, בזכות עבודת השורשים של תלמידה שכתבה על סבתא שלה)".

אוניית מקס נורדאו  – מתוך הכתבים

"השירה האדירה של 1660 בני נוער הסיתו את מחשבותיי. אני עומדת על הסיפון בצפיפות נוראה, מנסה לנשום אויר צח. דמעות זולגות מעיניי, דמעות של עצב ושמחה בערבוביה. היום יום הולדתי ה-17. בשנתיים הקודמות הייתי בגטו דברצן, ובאושוויץ, אך הפעם אני שמחה יש תקווה, אך גם עצובה בודדה ללא משפחה נוסעת אל הלא נודע.

לפני מספר חודשים הגיעו להונגריה שליחים של בני עקיבא שהפיחו בנו תקווה לעתיד טוב יותר. ניסו להעלות לנו את המורל "אתם תעזרו בהקמת המדינה לעם היהודי" הם אספו את שארית הפליטה  ויחד נסענו לרומניה לבוקרשט ומשם לנמל קוסטנצה. העלייה בוצעה ע"י המוסד לעליה ב', בשיתוף הסוכנות ובני עקיבא. "יש לייצור לאלתר רוב יהודי בארץ ישראל ע"י הגירה המונית גדולה. בלעדי רוב יהודי בארץ אין ערך להצהרת בלפור" דבריי מקס נורדאו סופר, רופא ומראשי המנהיגים הציונים. על שמו נקראה האונייה שאני ושאר העולים על סיפונה.

אוניית מקס נורדאו הייתה ההפלגה הגדולה ביותר מאז החלו העליות. ולכן בנו מעל הסיפון הקיים קומה נוספת של סיפון. מצבה של האונייה רעוע למדי. בשל הצפיפות והעומס הרב נדרשו רשויות הנמל לקבל אישור מיוחד ממשלת רומניה להפלגה, מחשש שיסכנו את חיי המעפילים.

קיבלנו אשרת כניסה למקסיקו וקוסטה ריקה. ביום אביבי של תחילת חודש מאי עלינו על האונייה. האונייה הפליגה ב 7 למאי, באישור שלטונות ברית המועצות ולמרות מחאתם של הבריטים. אני קיבלתי דרגש 2 מטר אורך ו 60 ס"מ רוחב. הבאתי מזוודה קטנה מספר חולצות וחצאית זה היה כל רכושי. המזוודה שימשה אותי גם ככרית , מאחר ולא היה מקום להניח אותה. העולים הביאו עמם חפצים רבים, אך לא הורשו להעלות לאונייה את החפצים מפאת הצפיפות. חלון כמובן לא היה. שרר חום כבד. רוב המפליגים סבלו ממחלת ים הקאות. צחנה נוראית. לא היה אפשרות להתרחץ.

לקראת הגעתנו לארץ ישראל, ראינו את המתח בעיני המארגנים. הם הציבו שלט גדול על הסיפון ובו נכתב: "אנחנו יהודים בלתי מזוינים, שארית פליטת החרב, נוסעים למולדתנו לארץ ישראל אם יפריעונו בדרכנו יקרה אסון" הבנו שאנו מתקרבים לארצנו. התרגשות גדולה אחזה בנו למרות הצפיפות, והצחנה וחוסר במזון, פצחנו בשירה אדירה המורל היה גבוה אך לפתע זוהתה האונייה ע"י הבריטים, בעודנו בלב ים. משחתת בריטית יצאה לקראתנו ולאחר יריות אזהרה עלו חיילים בריטיים על האונייה. רב החובל זרק לים את מכונת האלחוט ומסמכים שונים, וכלי נשק. רב החובל טען באוזניהם שהוא בדרכו לפורט סעיד.

הגענו למחרת ב 14 למאי לישראל כאשר המשחתת הבריטית מלווה אותנו עד נמל חיפה. קיבלנו הוראה לא להתנגד לבריטים. וכך הגענו לארץ באופן בלתי לגאלי והועברנו ברכבים בריטים מנמל חיפה למחנה המעצר עתלית".

 התעודה של אמי בעלייתה לישראל – 1946

אמי, לאה וחברתה, עולות לארץ ישראל, תחילה הן מועברות לבית המעצר בעתלית.

מחנה המעצר עתלית – מתוך הכתבים 

"מחנה המעצר עתלית היה מוקף בגדר תיל ובגבעות של חול. הרגשנו שוב אסירים. הזיכרונות המרים ממחנות הריכוז הציפו אותנו. שיכנו אותנו במחנה צבאי אולם גדול עם מיטות סוכנות ושמיכות צמר. הפרידו בין נשים לגברים. מזג האוויר היה נפלא. אכלנו מידי יום תפוזים. האוכל במחנה היה מאד פשוט, לפחות לא סבלנו מרעב.

בהיותנו בעתלית ביקרו אותנו שליחים של בני עקיבא והציעו לנו לעבור לקיבוץ כשנשתחרר מעתלית. כמובן לרובנו לא היה משפחה ולא היה לאן ללכת. בקיבוץ תהיו במסגרת של עבודה ולימודים אמרו.

אחרי מספר שבועות בעתלית השליחים הקריאו רשימה של 50 מעפילים שהועברו לקיבוצים ולמוסדות של עליית הנוער, וכך המשיכו מידי יום להקריא עוד שמות ביניהם היו גם חלק מחברותיי. נעצבתי על כך שדרכנו נפרדות. עברו שבועיים הגיע תורי נקראתי ברשימה ונשלחתי למושב שדה יעקב עם חלק מחברותיי בניהן אירן פרחה"

במהלך איסוף החומר לכתיבה פניתי ליעל מעתלית לשאלתי כיצד אונייה בלתי לגאלית מקס נורדאו לא נשלחה חזרה לקפריסין או לכל יעד אחר. תשובתה: עקב ריבוי המעפילים שהגיעו בזמן כה קצר לא היה מקום במחנות המעצר. לכן החל מחודש אוגוסט 1946 נשלחו רוב האוניות שהגיעו חזרה ליעדם ו/או לקפריסין. אמי, לאה, הגיעה שלושה חודשים לפני ההחלטה של הבריטים על הגירוש, ולכן נחסך ממנה הסבל של גירוש.

מושב שדה יעקב

בהמשך הן נשלחות לשדה יעקב שבעמק יזרעאל. בתהליך החקר שלי היה חסר מידע על פרק זה בחייה של אמי, במושב שדה יעקב. היא היגיעה לשם בשנת 1946. פניתי לנציגי המושב והם הפנו אותי לאורי כהן. יצרתי עמו קשר וביקשתי מיידע על לאה קליין שעלתה בעליית הנוער והיגיעה אליהם בשנת 1946. שלחתי לו שתי תמונות שלה שהיו לי. לתומי, חשבתי שהתמונות עוד מחו"ל. אורי כהן, זיהה מייד את אמי, לאה בתמונות  וסיפר שהיא גדלה אצלם בבית. תמונות אלו צולמו כשהיא הייתה אצלם בשדה נחום.

נפגשתי כמובן, בשדה יעקב עם אורי כהן. הוא זכר היטב את אמי ואמר לי: 'תהיתי לא פעם, מה עלה בגורלה של אותה נערה, שגדלה אצלנו במשך כמה שנים?', הוא המשיך ואמר: 'היא הייתה בחורה מאוד צנועה וענווה!'

התמונות של אמי ששלחתי לאורי כהן משדה יעקב שלהפתעתי הסתבר שצולמו במושב

לאה בצעירותה במושב שדה יעקב

מושב שדה יעקב – מתוך הכתבים

"מושב שדה יעקב הוקם בשנת 1927 בעמק יזרעאל. היישוב הראשון שהוקם ע"י הפועל המזרחי ע"ש הרב יעקב ריינס ממייסדי התנועה. הוקם בידי חלוצים ועובדי אדמה שעלו ממזרח אירופה. תשע עשרה שנה לאחר הקמת המושב הגיעו קבוצת מעפילים ראשונה ממחנה המעצר עתלית  לשדה יעקב, ביניהם אימא וחברותיה. הם היו העולים הראשונים. המושב לא היה ערוך לקבל עולים, לכן הבנות לנו במתבן (באסם) של המשפחות והבנים לנו באוהלים. אימא לנה במתבן של משפחת כהן שהיה כמובן מחוץ לבית.

שנה לאחר עלייתם בשנת 1947 הקימו את "המוסד" שהיה אחראי לקליטת העולים החדשים בצורה מסודרת.

אימא שובצה בבית משפחת כהן, משפחה שהגיעה ארצה בתחילת שנות ה-30 מהונגריה, שלושה דורות גרו בדירה, הורים, חמישה בנים, סבא וסבתא. בעונה של קטיף השזיפים אימא יצאה לשדה בשעת בוקר מוקדמת עד הצהריים. כמו כן עזרה לגברת כהן בעבודות הבית השונות עד הצהריים. החום היה כבד מנשוא ואימא הלכה מספר פעמים ביום למקלחת לצנן את גופה. חברתה של אימא, אירן עזבה את המושב לאחר שדודה מבת ים לקח אותה לגור בביתו. אימא נעצבה מאד, אך היא הייתה מאד חברותית ומצאה לה חברות חדשות.

בצהריים התאספו העולים באולם שהיה רב תכליתי. הוא שימש כחדר אוכל, כבית הכנסת וכאולם הרצאות וכנסים. כולם אכלו יחדיו ארוחת צהרים, אחר כך החלו הלימודים בנושאים שונים. היסטוריה, עברית ועוד מקצועות הנלמדים בתיכון. בשעות הערב היה הווי חברתי ריקודי הורה ושירים עבריים.

באחד הימים כינסו את כולם באולם והסבירו את המצב הפוליטי, המאבק של  הבריטים ביהודים, החרמת הנשק מהיהודים. וגירושם של העולים חזרה ללב ים. כולם היו המומים…הייתכן …אחרי כל הסבל הנוראי שעברו במחנות ההשמדה, הבריטים אינם מאפשרים ליהודים להגן על עצמם מפני התקפות ופרעות הערבים. לאחר הכינוס החלו אימונים עם משמעת צבאית. בתחילה התרגול היה עם מקלות, לאחר מכן עם רובים, התאמנו בנשק חם בחשאי שהבריטים לא יגלו."

לאה מתגייסת לצבא ההגנה לישראל

"לאה, אמי, התגייסה לצבא בתאריך: 6.6.1948. מצאתי את העדויות והמסמכים עליה בארכיון צה"ל. במשך שנה שלמה, התקשרתי מידי יום עד שקבלתי את המסמכים המבוקשים.

בכל תקופת השירות הצבאי, היא המשיכה לחפש קרובי משפחה, רחוקים. היא אספה כל מידע ושמעה על קרובים הגרים בקיבוץ בצפון. היו בני משפחה רחוקים שעלו לארץ עוד בעלייה השנייה – חלוצים. משם הגיעה לעוד קרובי משפחה בקריית ים, משם קבלה עוד מידע על קרובי משפחה בפתח תקווה. עם כולם היא שמרה על קשר כל השנים.

 לאה, החיילת בצה"ל

שירות צבאי, השחרור מהצבא – מתוך הכתבים

"שנתיים לאחר שאימא הגיעה לפלשתינה הוקמה מדינת ישראל והוקם צבא הגנה לישראל. אימא התגייסה מיד עם הקמת צהל לחיל נשים ב- 6.6.48 חטיבה 9 גדוד 92 שירתה שנה, ונקראה לשירות מילואים במהלך שנה נוספת. בעת שחרורה עבדה במסעדה במשרדי הממשלה בקריה בתל אביב. אך לא היה לה מקום ללון. היא פגשה אדם טוב לב שהציע לה ללון אצלו במקלחת תמורת טיפול בארבעת הבנות שלו אחה"צ, אימא הייתה מאושרת שמצאה פתרון וכך בשעות הבוקר עבדה בקריה ואחר כך הלכה ברגל לשכונת שבזי בתל אביב לשמור על הילדות להכין להם ארוחת ערב, לקלח אותן ולהשכיבן לישון. ורק אז התפנתה לפינה שלה המקלחת מבנה מעץ מחוץ לדירה".

"בתהליך החקר על סיפורה של אמי, ניסיתי מאוד למצוא את האיש והמשפחה הזו שאמי גרה, בצריף בשכונת שבזי. המידע שכן הצלחתי לאתר מתקופה זו שבשנים אלו  1947 – 1948, היא אכן גרה בתל אביב, זאת משום שעם הכרזת המדינה בשנת 1948, ערכו מרשם תושבים בתל אביב, ולפי מספר הזהות שלה,  היא אכן גרה בתל אביב".

 רשיון הכניסה של לאה למשרדי הממשלה בקריה בתל אביב

ההיכרות עם אבי אברהם מושקוביץ

"בעת שירותה הצבאי הכירה אמי חייל מחיל רגלים הם דיברו ביניהם. שנה לאחר מכן פגשה את הבחור שנית והם החליטו למסד את הקשר והתחתנו. בתאריך  5.6.50 הם עברו לגור בביתה של הדודה בכפר תוחלת הם גרו בביתה שלוש שנים, במהלך השנים נולדה בתם הבכורה".

 אבי, אברהם מושקוביץ – בתקופת השירות הצבאי

אמי לאה ואבי אברהם נישאו בשנת 1950 – ביום נישואיהם

"לאחר נישואיהם, עברו אבא ואימא לגור בכפר תוחלת. אחותו של אבי גרה בכפר תוחלת, זה היה מושב של עולים חדשים ליד רמלה. הדודה נתנה להם שם חדר בו גרו שלוש שנים. בבית זה נולדה בתם הבכורה, אחותי דינה בשנת 1952. במקביל אבי התחיל לבנות את ביתם. בשנת 1953 הם עברו לביתם החדש בו אני נולדתי. נולדתי בתקופת הצנע, היה מחסור במזון, כל משפחה קיבלה הקצבה של תלושי מוזון, לפי מספר הנפשות בבית. לעיתים לא היה אוכל בבית, אך אימא גילתה תושיה ודאגה שלא יחסר לנו דבר.

חיי הורי בכפר תוחלת לא היו קלים, לפרנסתם, נתנה להם המדינה לולי אווזים. את האווזים היה צורך להאכיל ולפטם, כל שלוש שעות – עבודה קשה ומייגעת, שנפלה בעיקר על כתפי אמי, אבי במקביל יצא לעבוד במקומות אחרים כדי להביא עוד פרנסה הבייתה. בתקופה מסויימת אף פתח מפעל לבלוקים לבנייה.

כפר תוחלת היה יישוב כפרי שנוסד בשנת 1949 על ידי עולים חדשים מהונגריה וצ'כוסלובקיה. רוב המתיישבים בו עסקו בחקלאות, ולאחר זמן מה החלו לעסוק גם בעבודות שירותים וחלק מהתושבים יצאו לעבודות חוץ. בשנת 1966 החליטה ועדה ממשלתית, בניגוד לרצון התושבים, לספח את קרקעות תוחלת לכפר חב"ד. בשנת 1960, כשהייתי בת כשבע, הורי עברו לגור בבני ברק. אבי מכר את חלקת הפרדס שהייתה לו ופתח חנות מכולת בבני ברק, ברחוב הראשי, רחוב רבי עקיבא. אחותי הקטנה, השלישית במשפחה, אסתר, נולדה 11 שנים אחרי, בבני ברק.

זיכרון משמעותי שיש לי מתקופה זו כילדה, היה בשנת 1961, כשגרנו כבר בבני ברק, והחל משפט אייכמן. משפט אייכמן השפיע עמוקות על רבים מניצולי השואה בארץ".

משפט אייכמן 1961 – משפט אייכמן והשלכותיו על יום השואה – מתוך הכתבים

"היה זה יום אביך, עננות כיסתה את השמיים. מזג האוויר התאים עצמו למצב הרוח והמתח ששררו ברחבי המדינה. חודש ניסן 1961 יומיים לפני יום הזיכרון החל משפטו של הצורר אדולף אייכמן. הצורר שהשמיד את רוב משפחתה של אימא, הוריה, אחיותיה, אחייניה הקטנים.

עצבות גדולה ירדה על אימא, מקלטי הרדיו ברוב הבתים בכפר היו בקולי קולות, רוב התושבים היו ניצולי השואה, כולם היו דרוכים, מופנמים במהלך המשפט. אנו, בנות קטנות היינו, השתדלנו לא לשאול שאלות, הבנו שזה רגע היסטורי. רוב הזמן שיחקנו בחוץ עם ילדי השכנים ועם בני הדודים, רק לא להפריע.

משפטו של אייכמן גרם למפנה חשוב לניצולי השואה. החלוצים בארץ אמרו עליהם שהם הלכו כצאן לטבח. לא הבינו מדוע הם לא מרדו בגרמנים. אך אותם חלוצים אנשי העליות הראשונות שזלזלו באנשי השואה שחשבו שהם הובלו ללא בחירה, לא הצליחו להבין שזה היה ההיפך הגמור. ללכת אל הגיטו, אל תאי הגזים, זו הייתה לפעמים ממש בחירה מודעת ואמיצה.

יותר מלברוח זו הייתה בחירה במשפחה. דוגמא: בת צעירה ברכבת עם אימא ואחים קטנים בקרון המחניק ברכבת לאושוויץ, מסתכלת בחלון הצר שמואר באור הירח, יכולה לטפס ולקפוץ. הגרמנים לא ישימו לב בחשכת הליל. סיכוי גדול שתינצל, היא מסתכלת לאימא בעיניים ועל אחייה הקטנים ובוחרת להישאר ולהחזיק להם את היד עד הסוף. היא נותנת להם ביטחון ומשענת ולא מרפה את ידיהם עד תאי הגזים. הבחירה לאחוז בידיהם של אהובייך, לשמור עליהם ולהישאר נאמן להם, הפכה לגבורה שמשתווה באצילותה וגבורתה לגבורת המורדים.

גיבור הוא הנותן מפרוסת לחמו האחרונה לאחיו במחנה העבודה. גיבורה היא האם שלא ברחה וחיבקה את ילדיה כל הדרך אל הבור. דוגמא נוספת יאנוש קורצ'ק שבחר ללכת עם תלמידיו להשמדה למרות שיכל להציל את עצמו.

המהפך של יום השואה החל ממשפט אייכמן. יום השואה הפך ליום השואה והגבורה".

אחרית דבר

אימא הגיעה ארצה מתוך מטרה לעזור בהקמת המדינה. כל חייה היו בעלי משמעות. כשהקימו את צה"ל התגייסה לצבא. אימא לא דיברה לא דיברה על השואה, החא רצתה לחיות את החיים בשמחה.

אימא הקימה משפחה, עזרה לזולת, ביקרה אנשים עריריים באופן קבוע, היא ראתה בכל אדם את הטוב. היא עבדה מאוד קשה כל חייה, אך מעולם לא התלוננה "הכל טוב" אמרה. אימא עסקה במושב תוחלת בחקלאות ופיטום אווזים ואבא עסק בבניית הארץ, בנה את ביתם ובנה בתים נוספים. כשהם עברו לגור בבני ברק, עבדו שניהם במכולת.

אימא חלתה במחלת הסרטן בגיל 45 ונפטרה בגיל 57, לא לפני שדאגה להשיא את בנותיה, "בזה תם תפקידה" אמרה. היא לא זכתה לראות את רוב הנכדים שנולדו אחרי פטירתה.

אימא ואבא ביום נישואיי

דברים שכתבתי במהלך שנת האבל

אישה טובה ואצילה

הרבתה לעשות מעשי חסד  וצדקה

בחודשים האחרונים לחייה

עברה סבל רב וייסורים

אך תמיד קיבלה אותנו במאור פנים

דאגתה הייתה נתונה למשפחתה

על שהיא גורמת להם סבל רב במחלתה

נרה כבה לפני מספר חודשים

ואנו נותרנו כה המומים.

תנצ"ב

הזוית האישית

חווה קינן: המסר שלי לדור הצעיר – "עם ללא עבר אין לו עתיד" (נפוליאון)

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון)

ביציאה הדרמטית של בני ישראל ממצרים, משה מוצא זמן לדבר אל בני ישראל על עתידם. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" ( שמות פרשת בוא). בני ישראל עדיין לא יצאו אל החופש, הם עדיין עבדים. משה מרים את עיניהם אל האופק הרחוק אל העתיד אל החופש. הוא מטיל עליהם את האחריות להעביר את הסיפור לדורות הבאים.

כדי לקיים חברה מוסרית, עלינו לספר לדורות הבאים מאין באנו, ומהי שליחותנו בעולם. כדי להגן על חברה חופשית, עלינו להנחיל ערכים מדור לדור. חובה עלינו לספר לילדנו על העבדות ועל המסע הארוך לחירות. מצווים אנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, לא למען העבר אלא למען העתיד. לא לשם נקמה אלא להפך: לשם יצירתו של עולם חופשי מנקמה ומאלימות. ומצווים אנו להעביר לצאצאנו את אשר עשו להורינו ומשפחתם בשואה.

עידו ותום: המפגש עם חווה, דור שני לניצולי השואה היה עבור שנינו מפגש מטלטל, נחשפנו לסיפורה הקשה של אימא שלה, שהוא בעצם סיפורה של שואת יהודי הונגריה. התפעלנו מדמותה של לאה קליין אימא של חווה, על אף כל התלאות שעברה, המשיכה גם כאן בארץ להתמודד בגבורה ולממש את כל חלומותיה. תודה לחווה ששיתפת אותנו בסיפורך, זה היה פרק חשוב בשבילנו לראות את עבודת החקר שעשית בהתמדה, כדי לשחזר את סיפורה של אימך. יש לנו מה ללמוד ממך.