מאגר סיפורי מורשת

סבתא מלכה וקשי

שמי מלכה וקשי נולדתי בתאריך 19.10.1950 בארץ ישראל בעיר עפולה, בבית חולים העמק. למזלי ידוע היכן נולדתי, חלק מאחיי אינם יודעים איפה נולדו במדוייק. אמי  סיפרה לי שהיא יצאה איתי מבית היולדות העמק, זה היה יום גשם והיא לקחה אותי עם שמיכה קטנה החוצה, בלי נעלי בית ובלי נעלי אצבע. כלום! ראה אותה נהג משאית ושאל "לאן את הולכת?", היא ענתה לו: "לעפולה" והוא עזר לה עם תינוקת להגיע הביתה.

גרנו בעפולה כמעט שנה. אמי הציקה לאבי כי היא רצתה לגור על יד ההורים שלה בכפר סבא ואבי מאוד אהב את אמי ולכן עשה את מה שרצתה בשביל שיהיה לה טוב. זה בא על בחשבון על אמו של אבי שבכתהשהיא לא תראה אותם מספיק כי הם לא יגורו קרוב אליהם.

הוריי שלום ז"ל וצבייה גרו בתימן, גם ההורים של בעלי ציון ז"ל. אבי גר סדה ואמי מהעיר חשד. בתימן, כשהם ראו אנשים שהולכים לכיוון המחנה, הם לא האמינו שבכלל אפשר לצאת מתימן, לסבתא שלי היו חברים שהייתה להם חנות מלאה בכל טוב. היא אמרה שאם הם מוותרים על החנות שלהם אז גם אנחנו ניסע. היא ראתה שגם הם הולכים, היא לקחה חמאה, חלב וכמה סמרטוטים והם יצאו לדרך.

ההורים של אמי, יצאו למסע ההליכה,  שנה לפניהם לארץ. אבא שלי ראה תור ענק וחזר הבית למשך כמה ימים. איש אחד קלט אותו וביקש ממנו את הפתק שיש לו ביד, הוא מספר שבכרטיס כתוב שהיה צריך ללכת מזמן. הם היו במחנה הזה במשך חודש לפחות. שלמה, אחי היה בן שנתיים ולא הרגיש טוב. הוריי רצו לשכנע את הרב מבית הכנסת לעלות איתו לארץ ובכל פעם הוא דחה אותם. לאחר שנסעו שמעו שהרבי וכל קבוצתו ומשפחתו נפטרו מהרעלת מים. אחרי שעלו לארץ הערבים התחילו להתנקל בהם.

הם הגיעו למחנה עין שמר בפרדס חנה. בתחילה גרו באוהלי בד ואחר כך בבתי פח, שהיו של האנגלים שחיו בארץ. אני זוכרת כשנסענו לטיול בכיתה ד', ראינו פחון – בית פח כזה, הוא היה עגול וארוך מאוד. אני רק מדמיינת איך הוריי ישנו בחודשים הראשונים במעברה, לאחר מכן הם הגיעו לעפולה.

כל ילדותי הייתה בעפולה, למדתי בבית ספר בר-אילן. היה אי צדק, הסתכלו על ילדים מסוימים ועל אחרים לא הסתכלו כלל. אלי ועוד חברה שלי, לא התייחסו. החברה שלי, לא ידעה לקרוא ולכתוב כלל. היא הייתה באה אליי והייתי מדריכה אותה. ברגע שהמורה הבינה שאני יודעת לקרוא ולכתוב, אז היחס אלי השתנה, רק אז התייחסה אליי. אחרי הלימודים שיחקנו במחניים, איפה שהיום יש כביש, היה הרבה חול וזה היה הכי כיף בעולם! הייתי קופצת בחבל וגומי.

לקראת גיל 14, התחלתי לעבוד. אני לא יודעת איך ה' הביא בי את הכוחות לכל העבודות הללו. לא למדתי בתיכון אז אימא שלחה אותי לעבוד. צבעתי עורות של נעליים, תכפילי את אורך השולחן במטבח זה היה אורך העור. הייתי מכניסה כמו מקל של מטאטא, מרימה אותו עם חוטים וצובעת. לא מאמינה שעשיתי את זה. לא פלא שיש לי כאבי גב כאלו כיום. עבדתי בעבודה זו שנתיים בפתח תקווה ושנתיים בכפר סבא באיזור התעשייה. הייתי לוקחת את המדים של שלמה אחי, מדי צבא. כשהייתי מתכופפת לצבוע את העורות, כל הבגדים שלי היו מתלכלכים, והופכים להיות בצבע העור שצבעתי, היה נראה כאילו לבשתי עור. זה היה נוראי!

לאחר מכן הלכתי לעבוד בתעשייה הצבאית, שם עבדתי במשהו יותר רציני. הייתי מקפלת מצנחים, מצנחים של פצצות תאורה, קטנים ויפים בצבע לבן עם בד דק מאוד. בקצוות יש חוטים מבריקים. היינו עושות קשר מיוחד. היו 100 מצנחים בערימה והיינו צריכים להספיק את זה ביום, לפי ההספק שלנו היינו מקבלות משכורת. הבוס שלי ראה שאני "גבר גבר", אז הוא לקח אותי לעבודה של גברים, ללפף את המצנחים – ידיי היו מלאות בפלסטרים, כי הייתי צריכה להדק את זה כל פעם. לאחר הרבה שנים עברתי לעבוד בחברה "טבע", ארזתי תרופות במחלקת האריזה. זה גם היה אתגר! הייתי צריכה לדעת לקרוא את המוצרים של התרופות באנגלית. רק בזכות זה למדתי אותיות באנגלית.

הייתי במקהלה, שרתי יפה. בן אדם לא יכול להעיד על עצמו משהו, אבל פה, אני כן יכולה להעיד על עצמי! הייתי שרה מאוד מאוד יפה. בכל טיול הייתי לוקחת מיקרופון ושרה, גם בעבודה בתעשייה הצבאית. כמו שאני אומרת לנכדתי, אמרו לי ללכת לפתח את התחום הזה של השירה. הלכתי לעשות פיתוח קול, וזה הרס לי את הקול! לאט לאט הרגשתי שאני לא יכולה לעלות לגבהים בשירה.

אני וציון

נישאתי לאהבת נעוריי ציון וקשי לאחר נישואים אחרים. יש לי ארבעה ילדים: יניב שהוא ילד חכם, גדול ומצחיק. הילה ילדה חכמה ומנומסת. סיון ילדה יפה ומצחיקה. מאור – הנסיך של הבית.

את בעלי ציון ז"ל הכרתי מילדות. הוא היה גר מולי באותה השכונה. לא היינו מדברים הרבה, היינו בחבורות אחרות בשכונה. כשהיינו נפגשים כולם ביחד הוא אפילו לא הסתכל עליי! אחרי כמה שנים כשהייתי בת 16, עשיתי יום הולדת וציון שמח לשבת לידי וידע שאהיה אישתו. הוא רדף אחרי כל השנים האלו גם כשהייתי נשואה… מסכן. היה קנאי מאוד מאוד.

כאשר הקמתי בית עם ציון, הילה בתי הבכורה נולדה בדיוק כשהתחלתי לעבוד בחברת "טבע". הייתה בוכה כל הלילה, בגלל שהיא הייתה בחדר שלנו, רואה אותנו וקמה ועומדת, רוצה שיקחו אותה. רצינו לראות מתי היא נכנעת ולא נכנעה בשום אופן. כשהעברנו אותה לחדר השני הייתה ישנה כמו שצריך. היינו משמיעים לה מוזיקה קלאסית ובגלל זה לדעתי היא אוהבת לשמוע דברים כאלו.

לאחר ארבע שנים ילדתי את סיוון, נולדה בדיוק בערב חג שבועות. האחיות שלי באו עד בית החולים ברגל והביאו לי מרק, לא רציתי לאכול. כולם התפעלו ממראה של סיוון. כמה שהיא יפה. עדיין יפה! יום אחד לקחתי אותה מהגן והיה חורף, היא בכתה לי שהיא רוצה ארטיק! כל הזמן היא הייתה נועלת לי נעלי עקב ועושה לי שיחות במטבח על בעלה. מאז שבני הקטן נולד היא לא רצתה ללכת לגן. כשהיא הייתה נשארת בבית היא הייתה לוקחת תיק ונעלי עקב ואומרת: "אני אגיד לבעלי אתה אל תתערב, אתה תלך לעבודה שלך!" כל הזמן! מגיל קטן חשבה על העתיד.

יום אחד נחנו, הוא נכנס לחדר עם אנטנה של רדיו, קלטנו את זה מאוחר מידיי. הוא פתאום התחיל לצעוק "מי נתן לי מכה?" הילה שאלה אותו מה הוא עשה וענה לה שהכניס את האנטנה לחיבור חשמל והתחשמל! לקח: חייב לסגור את כל פתחי החשמל.

בפורים קניתי לו חליפה של נינג'ה. הלכתי אליו להגיד לו שיוריד את התחפושת עוד רק שמדד כדי שיבוא לאכול, רציתי להוריד לו את התחפושת. הוא התנגד בעוד שאני מחזירה את החוט הוא נדחס לקיר. לא שמעתי בכי ולא כלום. חשבתי שהיה חסר הכרה כי לא הגיב לי, ישר הילה אמרה "אימא הלשון שלו!" הכנסתי את היד מהר לתוך הלשון והוצאתי אותה ומיד התחיל לבכות בכי חזק! הילה הצילה את מאור פעמיים! ציון לא היה יודע מה לעשות הולך מצד לצד בחדר. מה שעוברים עם ילדים, חוויה.

כל פעם שהיו באים לבקר את שלום אבי והוא היה רוצה ללכת לישון הוא היה שואל את הנכדות "את רוצה ללכת לישון? את עייפה?" הן היו משקרות לו שכן ואז ישר אמר " יופי גם אני" והלך לישון.

שלום, בתימן היה עולה להרים להביא עצים וכד'. אם היה קורה להם משהו לא היו יודעים. התחיל להחשיך והיה גשם ממש חזק, פתאום ראה בתוך ההר שקע כזה שאדם יכול לעמוד שם. הוא נכנס להתחבא מהגשם. פתאום הופיע מולו נמר. הנמר מסתכל עליי ואני עליו. הוא אמר לנמר "מה שה' אמר לך תעשה" והנמר הסתובב והלך.

כיום אני עושה המון בבית ובעיר, עוזרת לאמי על בסיס יומי. יום אחד בשבוע אני מתנדבת בבית חולים מאיר, אנחנו לוקחות מאפים, עוגות, כדורי שוקולד קפה ותה וממלאה את העגלה בכל טוב. ומחלקות בחינם במחלקות. במחלקת יולדות ואח"כ מיון לילדים ואח"כ למיון הגדול איפה שכל המבוגרים. יש כאלה שאומרים "באת לי מהשמיים!" "תבואי כל יום!". גם מי שלא רצה אני נותנת לו.

פעמיים בשבוע אני מבקרת את הנכדים, פעם אחת בחריש בפעם השנייה אלפי מנשה. הבילוי האהוב עליי עם הנכדים הוא באולינג, קניות, בתי קפה ומסעדות. בקיצור, קניון ג'י. מאז המלחמה כבר פחות יש חשק לצאת, גם פחד. היום אני ממליצה לנכדות שלי לא ללכת הביתה לבד!

הטיפים שלי לחיים טובים: לחיות בנועם, בין המשפחה, פשוט להבין אחד את השני גם בלי לדבר ולדעת מה הבן אדם השני מרגיש. אלה חיים טובים.

נקווה לימים טובים!

 סבתא מלכה בביתה

הזוית האישית

מלכה: היה לנו נורא כיף להשתתף בתוכנית הזאת ביחד ולדבר על דברים שלא יוצא לנו לדבר עליהם ביום יום.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.