מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל פריליך, בחרתי השנה במסגרת המעורבות החברתית, לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי ולתעד את סיפורה של סבתי, שולה שחר (ערג'י), סבתא שלי מצד אימא. סבתא שולה נולדה בשנת 1948 בתימן להוריה – לאביה חיים ולאמה עפיה, שניהם ילידי תימן. בתימן לא נהגו לרשום ולתעד את תאריך הלידה באופן מסודר ולכן התאריך המשוער של יום הולדתה הוא 1 בינואר 1948. היא נולדה בעיר חידאן שבתימן ועלתה לארץ ישראל בשנת 1962.

סבתא שולה מספרת על ילדותה בתימן

אני זוכרת את אבא שלי שסיפר לי, שכשאני נולדתי אימא שלי ילדה אותי בבית לתוך גומה של חול רך, כך היה נהוג, כדי שהתינוק לא יקבל מכה. כשאמא שלי ילדה אותי, עטפו אותי בחתיכת בד ואבא שלי רץ החוצה וישב על אבן בחצר והתחיל לבכות. הסיבה לתגובה שלו היתה בגלל שהם היו כל כך עניים, ובקושי היה להם אוכל לתת לילדים ולתינוקת שנולדה.

באותם ימים גרנו בכפר שרוב השכנים היו ערבים מוסלמים. לפתע עבר שכן ערבי וראה את אבא שלי בוכה. הוא שאל את אבא שלי: "למה הוא בוכה?" וממש דאג לו. הוא אמר שהם שכנים והוא רוצה לעזור. אבא שלי התחיל לספר לו שאין להם כסף בכלל והם מאוד עניים ואפילו לא מסוגלים לקנות מצרכים ולהכין אוכל לילדים. השכן הרגיע את אבא שלי, שלא ידאג הוא יסדר הכל, וכל מה שהם ירצו הוא יביא להם. השכן אמר לאבא שלי בתימנית: "שכן שלי, אל תפחד, אלוהים גדול", ואז הלך.

אחרי חצי שעה בערך, אבא שלי שמע דיבורים וקולות מרחוק, כאילו חמולה באה לקראתו. ולפתע הוא ראה המון אנשים מגיעים עם הרבה מאוד אוכל ואספקה: שכן אחד נושא כבש על הצוואר, שכן אחר עם שקים של חיטה, שכן נוסף עם תרנגולות וביצים ועוד הרבה מצרכים ואספקה. בביתנו היו רק שני חדרים, הם מילאו חדר אחד עם כל המצרכים והאספקה שהשכנים הביאו.

מאז, אבא שלי סיפר לכולם שאני, התינוקת שנולדה, "המזל שלו", כי כשהגעתי לעולם, אני הבאתי לו את המזל, ומאז שאני נולדתי לא היה חסר להם כלום. בתקופה זו אבי היה בנוסף לקשיים הכלכליים גם חולה למשך זמן רב ואז הוא הבריא והתחיל לעבוד. כך שמזל המשפחה באמת השתנה לטובה.

האירוע הזה עליו סיפר לי אבי, מאפיין את יחסי השכנות הטובים שהיו בכפר ילדותי בתימן. הקשרים והיחסים עם השכנים המוסלמים באותה תקופה היו טובים מאוד. ממש כמו משפחה.

 תמונה משפחתית

נשים לא היו עובדות בתימן, אז אימא שלי לא הייתה יכולה לעבוד. אבא שלי עבד כסנדלר בשוק. כשגדלתי והייתי בת חמש בערך, אבא שלי היה לוקח אותי לשוק לעזור לו. הייתי אחראית על הכסף שאנשים היו משלמים לאבא שלי. באותה תקופה אבא שלי היה לוקח אותי איתו לכל מקום שהוא היה הולך, והיה אומר "המזל שלי יבוא איתי כל הזמן".

בגיל שש התחלתי לטפל בעדר של כבשים ועזים שהיה למשפחתי. הייתי יוצאת עם עוד חברים מהכפר לרעות את הצאן בהרים. היינו משגיחים על העדרים במשך יום שלם מהבוקר עד הערב. לפעמים היו זאבים מנסים לתקוף את הכבשים והייתי מבריחה אותם עם מקלות ורעשים. פעם אחת הגיע גנב שניסה לגנוב את הכבשים שלי והצלחתי להזעיק עזרה, והוא ברח.

יום אחד הייתי לבדי בהרים עם הצאן וירד גשם שוטף שהפך לשיטפון חזק ביותר. השיטפון חסם לי את הדרך חזרה הביתה ונתקעתי בהרים עד מאוחר בלילה. לא היו אז טלפונים או כל דרך להודיע להורים. כשההורים ראו שאני לא מגיעה, יצאו עם עוד שכנים לחפש אותי. כשהגיעו לאזור שבו הייתי, גם הם לא הצליחו לעבור בגלל השיטפון ולכן נאלצתי לחכות עד הבוקר. בבוקר הכל נרגע והצלחתי לעבור לצד השני עם כל הצאן.

כשהייתי בערך בת 10 הגיעה משפחה מעיר רחוקה כדי לבקש את ידי ולחתן אותי עם הבן הצעיר שלהם. באותם ימים היה נהוג לשדך את הבנות בגיל מאוד צעיר ולשאול את האבא אם הוא מסכים. לא היתה כל חשיבות לדעתה של אימא או לדעתי. רק האבא יכול היה להחליט בעניין נישואים. אני הבנתי במה מדובר ועוד לפני שהם הגיעו החלטתי להתחבא בדיר של הכבשים. גיליתי רק לאחותי הגדולה ממני והיא עזרה לי להתחבא במשך שבוע שלם בתוך החציר והביאה לי אוכל ומים. המשפחה שהגיעה חיכתה במשך שבוע ולבסוף התייאשה וחזרה לכפר.

כמובן שהוריי מאוד כעסו עלי שברחתי, אבל מאז אבא שלי החליט שכל מי שירצה להתחתן עם אחת הבנות שלו, יהיה חייב לקבל את הסכמתה. דבר שהיה מאוד חריג בזמנו.

סכנה נוספת שהיתה באותם ימים למשפחות היהודיות היתה מצד החיילים התימנים:

החיילים היו עוברים בין הכפרים, וכאשר ראו ילדה/נערה יפה שמצאה חן בעיניהם הם היו חוטפים אותה ממשפחתה, מאלצים אותה להתאסלם ומתחתנים איתה.

אחותי הגדולה, יונה, היתה יפהפיה ויום אחד הגיעו חיילים לכפר וראו אותה. אחד החיילים החליט שהוא רוצה אותה והגיע לבית שלנו. יונה שמעה על זה ומיד ברחה מהבית ונעלמה. החיילים חיפשו אותה זמן רב ולא הצליחו למצוא. הם התייאשו ועזבו את המקום. בעקבות זה ובגלל פחד גדול שהחיילים יחזרו, אבא שלי החליט לעזוב את הכפר ולעבור לגור בעיירה אחרת.

העליה לישראל

אני עליתי לארץ מתימן בגיל 12 בערך, יחד עם ההורים שלי ו 5 אחים ואחיות שלי.

מסע העליה של המשפחה היה מאוד ארוך וקשה. באותה תקופה אסרו על היהודים לעלות לישראל ולכן כל המסע היה חשאי ומסוכן.

אנחנו יצאנו מהעיירה חידאן והלכנו יום שלם לעיר הקרובה סעדה. שם פגשנו נציג מישראל, עלינו על משאית עם עוד משפחות ונסענו לעיר עדן. שם המתנו במשך מספר חודשים עד שאבא שלי הצטרף אלינו. הוא התעכב בכפר שגרנו בו כדי למכור את הרכוש שלהם ואת הצאן והבקר שהיה למשפחתי. מעדן עלינו על טיסה לאתיופיה. שם המתנו בערך חודש עד שיצאנו לישראל בספינה. היינו כמאה אנשים בעליה הזאת.

בשעה טובה הגענו לנמל אילת בישראל. הסוכנות היהודית, שהייתה אחראית על העולים החדשים, נתנה לנו דירה כדי שנגור באילת. ההורים שלי לא הסכימו בשום אופן להישאר באילת, כי כל המשפחה המורחבת שלי, שעלתה לארץ לפנינו, גרה בקריית עקרון והם רצו לגור איתם. אחרי בערך חודש של שביתה והתעקשות מול הסוכנות, עזבנו את אילת ועברנו לקריית עקרון.

בקריית עקרון פגשנו את המשפחה המורחבת שעזרה לנו להיקלט במקום החדש. אני והאחים שלי למדנו עברית באולפן של עולים חדשים ועבדנו בחקלאות. לא למדנו בבי"ס כי היינו צריכים לעזור בפרנסה של המשפחה. גם ההורים שלי עבדו בחקלאות, בטיפול בפרדסים באזור.

תהליך הקליטה בארץ היה לא קל בכלל. אנחנו הגענו ממקום מאוד שמרני, פשוט, כפרי, ללא קידמה, ללא מודרניזציה לתוך מדינה מודרנית, מתקדמת, חילונית. למשפחה היה קשה להסתגל למציאות החדשה, לחברה החדשה וכו'.

מנהגים שנהגו בבית שלי

קבלת שבת – המשפחה שלי היתה דתיה והם שמרו שבת. אבא שלי היה הולך לבית הכנסת ואימא שלי היתה מכינה ארוחת שבת מסורתית.

אפיה בטאבון – לאימא שלי היה מחסן ובו שני טאבונים בהם הייתה אופה פיתות ולחוח. הייתי עוזרת לאימא להכין את הבצק ולאפות את הפיתות.

שחיטת כבש בחגים – היה נהוג לשחוט כבש לפני חגים כמו פסח וראש השנה. הייתי עוזרת לאימא לנקות את הבשר, לחתוך, לשטוף ולהכשיר.

ההכרות שלי עם סבא

הכרתי את סבא שלמה במפגש משפחתי במושב ישעי כשהייתי בת 20. הוזמנתי עם אחותי לשישי-שבת למשפחה והוא גם הגיע לשם. במהלך אותה שבת התחלנו לדבר ולהכיר אחד את השנייה, טיילנו במושב והיה לנו מאוד נעים וכייף ביחד.

מאז אותה שבת הוא התחיל לחזר אחרי. אני באתי ממשפחה דתיה ולא היה נהוג אצלנו לצאת עם בחור לפני החתונה, ולכן שמרנו את זה בסוד מההורים שלי. אחרי חודשיים החלטנו לספר להם והם לא אהבו את הרעיון, אבל הבינו שזה קשר רציני. אחרי שהם הכירו את סבא, הם למדו לאהוב אותו והיו מרוצים ממנו.

אחרי שנה בערך התחתנו ועברנו לגור בהרצליה.

הזוית האישית

דניאל פריליך: היה לי מאוד מעניין ומסקרן לשמוע מסבתא סיפורים שלא הכרתי בכלל עליה ועל החיים בתימן. זה היה ממש מרתק. חשבתי על כל מה שעברה בילדותה ובעליה לישראל בהשוואה לחיים שלי היום, בישראל של 2024. מדהים אותי עד כמה החיים שלה היו שונים לעומת החיים שלי היום. העבודה עם סבתא גרמה לי לרצות לשמוע עוד ועוד סיפורים על המשפחה.

"היינו צריכים לעזור בפרנסה של המשפחה". המשפט הזה השפיע עלי, כי נדהמתי שילדה צעירה צריכה לעבוד בחקלאות כדי לעזור בפרנסה של המשפחה, במקום להיות תלמידה בביה"ס וללמוד, כמו ילדים אחרים בגילה.

אני מאחל לסבתא אריכות ימים, בריאות טובה, אושר ונחת ממני ומכל הנכדים ומודה לה מאוד על הזמן שהקדישה לי ועל הסיפורים המדהימים ששיתפה אותי בהם.