מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית הראל, השנה השתתפתי יחד עם סבתי, קלריטה, בתוכנית הקשר הרב דורי בבית סיפרי. סיפורה תועד כפי שהיא סיפרה לי אותו.

הסיפור של סבתא קלריטה מארגנטינה

"נולדתי בארגנטינה לפני 70 שנה בעיר שקוראים לה מנדוסה. זאת עיר יפה מאוד מלאת עצים שתמיד בקיץ את יכולה ללכת ברחובות בלי כובע כי העצים מכסים את כל הרחובות. זאת עיר מאוד יפה שקוראים לה "עיר יער" בגלל העצים הרים בה.

אימא שלי נולדה בארגנטינה, שמה אניטה. אבא שלי נולד בטורקיה באיסטנבול והוא הגיע עם ההורים והדודים לארגנטינה כשהוא היה בן 10.

ההורים שלי הכירו מנדוסה, התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים: אחותי הגדולה שריתה (אימא של פאולי, סבסטיאן, מריסול ומרסיה), האח האמצעי קוקו (אבא של גבריאל ואילנה) ואני הקטנה.

אני למדתי בבית ספר יהודי שקראו לו מקס נורדאו ע"ש של מקס נורדאו. שם למדתי עד כיתה ז' ואחר כך עברתי לבית ספר ממשלתי לעוד חמש שנים. בתקופת התיכון למדתי בסמינר ללימודי יהדות והייתי תמיד בחברה של יהודים. הייתה לנו קהילה קטנה, היינו מבלים ביחד במועדון הקהילה כל הצעירים והיינו בתנועות נוער והיינו עושים מסיבות ביחד וחגים: מספרים על יציאת מצרים או על ראש השנה ועל סוכות וכל חג היינו מציינים בבית הספר.

את יודעת איזה חג לא חגגנו אז? לא חגגנו את חג החנוכה, מפני שחג החנוכה חל תמיד בחודש דצמבר, שזה כבר תקופת החופש הגדול בארגנטינה, אז לא היינו בבית ספר, אז לא היינו חוגגים את חג החנוכה. לא חנוכה ולא ט"ו בשבט, אבל כן היינו הולכים למועדון של הקהילה לקאנטרי איפה שהייתה הבריכה ומגרשי הטניס ושולחנות ושם היינו נפגשים הצעירים והולכים לבריכה ומשחקים אחרי הצהריים והערב והיינו מבלים ביחד כל הצעירים.

העלייה לארץ ישראל

עליתי לארץ בשנת 1971. הייתי רק בת 17 וחצי. עלית לארץ לבד.

רציתי לעלות לארץ ישראל כי אחותי שריתה הייתה כמה שנים קודם בארץ, בשנת 65 66 לפני מלחמת 6 הימים, והיא למדה כאן להיות מורה לעברית במכון גרינברג שירושלים, והיא מאוד אהבה את ישראל, והיא דחפה אותי לעלות לארץ.

הייתה עוד קבוצה של ילדים ממנדוסה והיינו קבוצה גדולה מאוד של עולים חדשים. נרשמתי למרות שהייתי ממש קטנה – 17 וחצי. ההורים שלי נתנו לי אישור לנסוע לבד לארץ לעלות לארץ ולקחו אותי לבואנוס איירס עיר הבירה שהיא עיר נמל ושם עליתי על אונייה עם כל הקבוצה של העולים החדשים.

שטנו באונייה מבואנוס איירס דרך ברזיל, דרך פורטוגל והגענו לאיטליה. בנאפולי ירדנו והסיעו אותנו באוטובוס עד לוונציה ובוונציה העלו אותנו על אונייה נוספת ונסענו עוד שבעה ימים. הנסיעה הראשונה הייתה קרוב לעשרים ומשהו יום. באונייה היינו קבוצה של צעירים אז מאוד נהנינו מהנסיעה באונייה, כי ירדנו בכל מיני נמלים וביקרנו והכרנו כל ערי נמל. מוונציה הפלגנו לארץ דרך ליוון ואחר כך הגענו לנמל חיפה. לפני שהגענו לנמל חיפה זה היה לפנות בוקר יצאנו כולנו מהחדרים שלנו ועלינו על הסיפון כדי לראות איך אנחנו מתקרבים לחיפה לאט לאט. התקרבנו לארץ ישראל ושם חיכו לנו אנשים של הסוכנות היהודית שאמרו לנו לאן אנחנו נוסעים ואיפה נגור. לי אמרו שאני נוסעת לירושלים.

להפתעתי הרבה חיכה לי בנמל חבר מאוד מאוד יקר שלי ממנדוסה ואני זוכרת שהוא רץ אליי ואני רצתי אליו והתחבקנו והתרגשנו כל כך להפגש בארץ ישראל.  מחוץ לנמל בחיפה, חיכו לנו אוטובוסים. כשנסענו ראינו דרך החלון של האוטובוס ילדים הולכים ברחובות ואמרו לנו: "אתם יודעים איזה יום היום? ט"ו בשבט, הילדים הולכים לנטיעות".

אני הגעתי לארץ בט"ו בשבט. שמענו מוזיקה ברדיו והיה שיר של יהורם גאון ואז הבנות שליוו אותנו אמרו לנו שזה הזמר יהורם גאון – הוא כמו הפליט אורטגה של ארגנטינה. פליט אורטגה היה זמר מאוד מפורסם בארגנטינה.

ההיכרות עם סבא ישעיהו

הגעתי לירושלים ולקחו אותי ישר להר הצופים – למעונות הסטודנטים. במעונות הסטודנטים גם הכרתי את סבא שלך. הכרתי את סבא אחרי שלושה חודשים שהגעתי לארץ.

את יודעת איפה באיזה חג הכרתי את סבא שלך?

הסתכלנו אחד על השני ביום העצמאות. בערב יום העצמאות ירדנו למרכז העיר כמו כולם והיו שם המון רב, המון אנשים ברחוב קינג ג'ורג ויפו. הסתובבו עם פטישים מפלסטיק ומכרו שם גלידות וסוכריות. הייתי שם עם שתי חברות שלי, אחת מהם אליסייה, וכשחזרנו להר הצופים הלכנו למסיבה בצריפים ושם פגשתי את ישעיהו שהוא הכיר את חברתי אליסיה. היינו איתו ושוחחנו איתו ורקדנו עם כל החבר'ה במסיבה.

אחר כך ישעיהו הזמין אותנו לחדר שלו, כי הייתה לו דירה כזאת עם מטבחון  קטן והוא אמר "אתן רוצות לאכול תותים?", ענינו שכן, אז הוא הכין לנו תותים עם קצפת. אחרי כמה זמן הוא בא שוב פעם לבקר את החברה שלי, אבל הוא רצה לראות אותי ואחר כך נפגשנו עוד פעם במסיבה וגם שם הוא חיפש אותי. הלכנו גם למסיבת ל"ג בעומר ואני לקחתי את הגיטרה שלי ושרנו שירים בספרדית מסביב למדורה.

אחר כך היה חג השבועות ובחג השבועות הוא הזמין אותי לארוחת ערב ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות חברה שלו, מאז אנחנו חוגגים בין יום העצמאות ושבועות. מאז נהיינו חברים. אני גרתי במעונות רזניק עד שהתחתנו. אנחנו דיברנו בינינו ספרדית ואחר כך המשכנו גם קצת בעברית קצת ספרדית. כשאילה נולדה המשכנו לדבר ספרדית.

ההורים של סבא הגיעו גם לארץ אחרי שנה בשנת 1974, כשאילה הייתה בת שנה, וכשהם הגיעו לארץ, אז הם גם דיברו ספרדית עם אילה. עברנו לגור בגבעה הצרפתית ושם גרנו תשע שנים, גם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.

במשך כל השנים האלה אנחנו עברנו המון דירות – גרנו בהתחלה בהר הצופים במעונות הסטודנטים, אחר כך עברנו לגבעה הצרפתית שם גרנו תשע שנים ואחר כך עברנו לרמות וגרנו שם שלוש עשרה שנים, אחר כך עברנו לדירה יותר גדולה ברמות, הייתה לנו דירה קוטג' עם שתי קומות. כשאיילה הייתה קטנה היא אמרה כל הזמן שהיא רוצה בית עם מדרגות באמצע, אז כן, חיפשנו בית עם מדרגות באמצע וזה היה  הבית ברמות. משם עברנו לרמת בית הכרם.

לפני חמש שנים יצאתי לפנסיה, אז החלטנו לעבור למרכז הארץ, כדי להיות יותר קרובים לנכדים, כי אנחנו היינו נוסעים המון המון למרכז הארץ לבקר ולשמור על הנכדים.

הזוית האישית

סבתא קלריטה: עברנו לגור במרכז הארץ כדי להיות יותק קרובים לנכדים שלנו. בתוכנית הקשר הרב דורי הייתה לי החוויה להיות עם עמית.