מאגר סיפורי מורשת

שמי חוה בניהו, נולדתי ב-2 למרץ 1937, בעיירה הורודוק בפולין, להורי שיינה-יפה ולייב-אריה כגן. הורי נישאו בשנת 1933 ואחי מיכאל נולד בשנת 1934. הורודוק הייתה עיירה קטנה ובה חיו כ-1200 תושבים כש-90% מהם יהודים והשאר בלרוסים.

להורי אמי הייתה מאפייה ואמי עבדה שם, ואבי עסק בתיקון אופניים. המצב הכלכלי של המשפחה היה די קשה.

 בעיירה הורודוק בפולין – 1937

צפורה אחות אבי עלתה לארץ כחלוצה ב-1930. בגלויות שמצאנו בעיזבונה של דודתי צפורה ושנכתבו על ידי אחיותיה ואחיה, כולל אבי, הם מודים לה על הכסף ששלחה להם.

ב-1939 פרצה מלחמת העולם השניה. באו הרוסים להורודוק ואסרו את אבא שלי בגלל פעילות ציונית. כעבור זמן מה פקדו על אמי להתארגן מיד כי לוקחים אותה ואת הילדים שלה אל בעלה לאיחוד משפחה. כל אנשי העיירה ליוו אותנו אל תחנת הרכבת וכך נפרדנו מכל המשפחה שנשארה בעיירה. כעבור זמן כולם נרצחו על ידי הנאצים.

אני הייתי בת שנתיים וחצי.

לאחר תלאות הדרך הביאו אותנו לקולחוז בקזחסטן הרחק מאוד מהמקום שבו היה אבי. יחד איתנו היו עוד אנשים, אבל אנחנו היינו היהודים היחידים. כל תושבי הקולחוז התאספו סביבינו כי רצו לראות יהודים, הם התפלאו שאין לנו קרניים וזנבות.

אותנו אימצה משפחה אוקראינית, זוג ללא ילדים וסבתא – "בבושקה". אמי עבדה יחד עם כל תושבי הקולחוז בשדה שגידלו בו חיטה וגידולים אחרים, היא בישלה להם אוכל ואפתה להם בייגלך, הם מאוד אהבו אותה.

אמי הצליחה לשמור על קשר עם המשפחה שנשארה בהורודוק וכך ליצור קשר עם אבא שגם הוא כתב למשפחה בהורודוק.

הקולחוז זה יישוב קטן (אפשר לקרוא על זה בגוגל). היה שם בית ספר, שכולו היה מורה אחת וחדר אחד. היא לימדה שם בבוקר כיתות א' וג' ביחד ואחר הצהריים כיתות ב' וד'. אחי ואני למדנו בבית הספר הזה.

היינו מאוד עניים ולפעמים אפילו הלכנו לישון רעבים כי לאימא לא היה אוכל לתת לנו.

העלייה לישראל

כעבור זמן אבא שלי הגיע אלינו והוא ואימא החליטו להגיע לארץ ישראל. זה לא היה פשוט. קודם נסענו לפולין ומשם לגרמניה. בגרמניה היינו במחנה עקורים, מקום שחיו שם הרבה יהודים ששרדו את השואה. היה שם בית ספר יהודי, ולמדתי שם עברית, הייתה גם תנועת נוער "נוחם" עם מדריכים מישראל שלימדו אותנו הרבה על ארץ ישראל כולל שירים וריקודים ישראליים.

גרמניה 1947- תנועת הנוער "נוחם" 

לא יכולנו לעלות לארץ ישראל מפני שהבריטים שלטו אז בארץ ולא הרשו ליהודים לעלות לארץ. רק ב-1948 קמה מדינת ישראל, וקיבלנו רשות לעלות לארץ. זה היה בחודש אוקטובר-1948 אני הייתי בת 11 וחצי.

בגרמניה 1948 – לפני העלייה לארץ

החיים בארץ ישראל

בעזרת מכרים של הורי מהעיירה בפולין, שחיו בכפר סבא, הצליחו הורי לרכוש דירה בשיכון חדש שכל מתיישביו היו עולים חדשים. הורי שניהם התחילו לעבוד, בעבודות חקלאות.

אחי ואני התקבלנו לבית ספר "אוסישקין" שהיה במרחק 2 קילומטר מהבית. הלכנו כל יום ברגל – הלוך וחזור. היו לי שם שתי חברות טובות, אביגיל (היום ציירת מפורסמת) ולאה (חיה בארצות הברית). למדנו באותה כיתה ובילינו יחד גם אחרי הלימודים. כל שבוע הלכנו לספריה, שהייתה במרכז המושבה, שוב הליכה של 2 קילומטר. לאף אחד לא היה טלפון, לא היה רכב, לא הייתה טלוויזיה ואפילו לא היה מקרר חשמלי. היה ארון מיוחד שבתוכו היו שמים גוש גדול של קרח, ושם שמרו את המזון.

כל יום עבר איש עם עגלה וצעק "קרח קרח" ואני הייתי יוצאת וקונה גוש קרח.

כשהייתי בכיתה ז' פתחו בית ספר חדש "ברנר" קרוב לבית. היו לנו חיי חברה נחמדים עם הילדים בכיתה. בימי שישי בערב היינו מתאספים ושרים שירים ורוקדים ריקודי עם.

הורי הצליחו לחסוך קצת כסף ולהגדיל את הדירה שלנו.

המשפחה בכפר סבא – 1956

עד אז חיינו כולנו בדירה בת חדר אחד, מטבח קטן, שירותים ומקלחת, ישנו בחדר אחד ובו שתי מיטות נפתחות.

אחרי כיתה ח' המשכתי לבית ספר תיכון "כצנלסון" ובסיום י"ב התגייסתי לצבא.

1956 – חיילת בתפקיד פקידה ראשית בבסיס ביפו

בזמן שהייתי חיילת היו חסרים בארץ הרבה מורים, ופתחו סמינר שפעל אחר הצהריים, עבור חיילים שרצו שהיות מורים. אני מאוד רציתי להיות מורה ומיד נרשמתי לסמינר כזה בתל אביב. הלימודים התקיימו בימים ראשון עד חמישי משעה 17:00 עד 21:00, במשך שנתיים. כשהשתחררתי מהצבא הייתי כבר מורה.

אהבתי מאוד ללמד כיתות א'-ב' עד היום יש לי קשר עם שני תלמידים שלימדתי בכיתה א': דינה וצבי, שהיום הם אנשים מבוגרים בני 70.

מאז עברו השנים, בחלק מהן גרתי באשקלון ואחר כך הגעתי לירושלים ללמוד באוניברסיטה, למדתי ייעוץ והיסטוריה של עם ישראל. כשסיימתי את הלימודים הכרתי את סבא אריה, התחתנו וגרנו בתל יוסף.

אני עבדתי בבית שאן, הייתי יועצת בבית הספר. כעבור שנה עברנו לקריית חיים ושם נולד יונתן – יוני, אבא שלך, בתאריך 18.1.1976. אני עבדתי כיועצת בבית ספר "רודמן" בקריית ים.  בתנו, יפעת, דודה שלך, נולדה בתאריך 22.12.1977.

אנחנו עברנו לגור בקריית ים. היו לנו סבא וסבתא בקיבוץ תל יוסף, ההורים של סבא (אריה) – אסתר ומשה בניהו. אני והילדים היינו מבלים שם בכל חופש, אהבנו מאוד להיות שם.

סבא עם יוני ויפעת ברפת בתל יוסף

עברו הרבה שנים, ועברנו לגור בחיפה.

יוני ויפעת הקימו משפחות ויש לי כיום שבעה  נכדים: שלוש בנות וארבעה בנים

הזוית האישית

מיכל: היה כיף לכתוב ביחד את הסיפור, נהנתי מאוד מן העבודה המשותפת היה לי חשוב ללמוד ולגלות על החיים של סבתא.