מאגר סיפורי מורשת

הוריי 

שמי יפה גליק, נולדתי בשנת 1950 בארץ ישראל להורים שורדי שואה. בסוף מלחמת העולם השנייה אבי שקל 35 ק"ג והיה על סף מוות. אמי ומשפחתה היו בגטו. סוג של מחנה מגודר, שאסרו על היהודים לצאת ממנו. שנה לאחר השואה אבי ואמי נפגשו, נישאו והחליטו לעלות לארץ ישראל. בארץ ישראל שלטו אז הבריטים ולא נתנו אישור לעלות לארץ ישראל. בינואר  שנת 1947 הורי החליטו לעלות לארץ למרות אזהרות הבריטים.

ברומניה התארגנה קבוצה של 15 אלף אנשים לעלות לארץ בשתי אוניות שנקראו "הפאנים" – "הפָּאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947, כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין". היהודים שארגנו את האוניות החליפו את השמות של האוניות  לשמות עבריים .לראשונה קראו "קיבוץ גלויות" ולשנייה "עצמאות".

כשהגיעו שתי האוניות קרוב לחופי חיפה, הבריטים עצרו את האוניות והעבירו אותם למחנות מעצר בקפריסין, אי בים התיכון. בקפריסין הם גרו באוהלים שלושים איש בכל אוהל. לאחר שנה בה חיו במחנה בקפריסין, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, הורי הגיעו לארץ למחנה עולים בפרדס חנה. לאחר חודשיים נולד אחי הגדול שמואל ואני נולדתי שנה וחצי אחריו.

 משפחתי

 ילדותי   

גרנו ביפו, בבית שהיה שייך לאפנדי, (ערבי עשיר מאוד). הבית מבחוץ היה מאוד יפה. גרנו יחד שלוש משפחות. לכל משפחה היה חדר. למשפחה שלנו היה גם הול קטן (חדר כניסה), מאחר והיינו הורים עם ילדים. בדירה היו מטבח משותף ושירותים משותפים עם שאר המשפחות.

המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד. המדינה הייתה צעירה, וקלטה עלייה גדולה בזמן קצר. לאנשים לא היה כסף. אבי עבד בסלילת כבישים והיה שמח בעבודתו שהרי הוא בונה את הארץ. כל משפחה קבלה פנקסי מזון לקנות בתלושים קמח, סוכר, ביצים, שמן ועוד דברים חיוניים. לכל אחד היה פנקס מתאים לגילו, לקטנים דאגו למזון לקטנים. הכל היה בצמצום. לתקופה הזאת קראו תקופת הצנע.

אני עדיין שומרת את הפנקס שלי – פנקס מזון

אחיי

היו לי שני אחים, אח גדול ממני בשנתיים ואח קטן ממני בשנה וחצי, לגדול קוראים שמואל ולקטן פנחס. פנחס היה חולה בשיתוק מוחין ולכן הינו צריכים לעזור להורים בטיפול בו. היינו משחקים יחד בכל מני משחקים ולפעמים היינו רבים  בזריקת כריות אחד על השני. אני וחברתי היינו משחקות בחוץ בכל מיני משחקים בעיקר בחוץ.

לאור מצבם של הורי אנחנו הילדים השתדלנו לא להרגיז אותם. ההורים מאוד מאוד דאגו לנו ושמרו עלינו. לדוגמה: כאשר המורה הודיעה שיש טיול אני הייתי הראשונה ששילמה לטיול ותמיד ביום הטיול אימא אמרה: "יפה, את מאוד אדומה יש לך חום".  בקיצור בגלל הדאגה שלה לא יצאתי לטיולים עד כיתה ח'. דוגמה נוספת: אמי דאגה שאוכל ואסיים את כל מה שבצלחת, כמובן שלא תמיד סיימתי, זה גרם לאימא שלי אי נחת התוצאה הייתה שהייתי ילדה רזה שלא אהבה לאכול.

המלחמות שחוויתי

כשהייתי בת שש, בשנת 1956, "הפדאיון" (ערבים שרצו להרוג אותנו ולסלק אותנו מהארץ), נכנסו לארץ ורצחו יהודים. ישראל יצאה למלחמה נגד מצרים  ממנה יצאו הרוצחים. למלחמה קראו מלחמת סיני כי כבשנו את כל חצי האי סיני מהמצרים. לאחר כחצי שנה החזרנו את סיני למצרים.

כשהייתי בגיל 17, בשנת תשכ"ז, פרצה מלחמת ששת הימים ובמלחמה תקפו אותנו מהצפון הסורים, מהמזרח הירדנים, ומדרום המערב המצרים. היה לנו נס מאוד גדול תוך שישה ימים כבשנו את רמת הגולן מהסורים. כבשנו את ירושלים והגדה עד נהר הירדן, מהירדנים ואת סיני כבשנו בחזרה מהמצרים. השמחה הייתה גדולה מאוד ועד היום אנו חוגגים את יום ירושלים בכ"ח באייר, היום שבו נכבשה ירושלים העתיקה מחדש.

לימודי עבודתי ובגרותי

למדתי בבית ספר יסודי בשם רש"י ביפו, בי"ס תיכון למדתי בתל אביב תיכון תלפיות, אחר כך בסמינר תלפיות והוסמכתי לעבוד בהוראה – מורה בישראל. במקביל למדתי באוניברסיטה ובמכללת ירושלים, התמחיתי בחינוך המיוחד ועשיתי תואר שני. עסקתי בהוראה, בהדרכת מורים בתיכונים עם ילדים מיוחדים, ולאחר מכן ניהלתי בית ספר במשך עשר שנים ופרשתי לפנסיה ממשרד החינוך.

לאחר הפרישה הייתי יושבת ראש ועדות השמה בעירייה בראשון לציון, לילדים עם צרכים מיוחדים.

כיום, אני מתנדבת ב"יד שרה" ומנהלת את מחלקת שירותי בית וקהילה בראשון לציון. בניתי משפחה לתפארת שלושה ילדים, שני בנים ובת ואני סבתא לנכדים ויש לי ברוך ה' נכדים מקסימים שמהם  יש לי נחת רוח.

הזוית האישית

יפה גליק: למרות שעברנו מלחמות ו"תקופת צנע" נשארנו חזקים ובנינו מדינה לתפארת.