מאגר סיפורי מורשת

שמי הינדה פיינברג לבית בידרמן. נולדתי בפולין בעיר לובפקה בשנת 1949. הורי רבקה לבית פייל ואהרון בידרמן. גרנו שם עד שהייתי בת שלוש ואחר כך עברנו לגור בעיר ליגנצה. יש לי שני אחים אברהם הבכור וחיים קטן ממני.

הילדות בפולין

אבי עבד במפעל לעיבוד בשר. בפעל היו מכינים נקניקים, בשר מעושן וכו'. אבי היה נוסע עם הסחורה לערי הנמל הרחוקות כדי לשלוח את הבשר לחו"ל. הוא הרוויח הרבה כסף ויכול היה לקנות בנמל סחורות שהגיעו מחו"ל ולא היו בחנויות בפולין. כך הכרתי תפוזים עם המדבקה "יפו", תאנים שלא נראו בפולין. אבי היה קונה משחקים לנו הילדים, והיה מביא לאמא שלי בשמים טובים. אמי הייתה עקרת בית. הורי עזרו למשפחה המורחבת. חלק מהדברים הם מכרו בשוק השחור וכך היה כסף. היו לי חברות פולניות בלבד. נהגנו לשחק בחצר משחקי ילדות. בחגים הפולניים הלכתי איתן לכנסייה, שהייתה מאוד יפה. הנזירה שקבלה את פנינו ידעה שאני יהודייה. היא כיבדה אותי ולא הכריחה אותי להתפלל איתן ולקחת חלק בטקסים שלהם. ליד הבית היה פארק גדול שהגיע עד לנהר. בקיץ היינו הולכים לבלות בפארק ולרחוץ בנהר.

העלייה לארץ מפולין

עליתי לארץ כשהייתי בת שמונה בשנת 1957. את יום ההולדת חגגתי בדרך מפולין לישראל. מפולין הגענו לאיטליה שם חיכינו לאנייה שתיקח אותנו לישראל. ההורים שלי קנו לי מתנה: בובה עם שערות שחורות ועיניים שחורות. זו פעם ראשונה שהייתה לי בובה כזו. עלינו לארץ, ההורים שלי רבקה ואהרון והאחים שלי אברהם וחיים. אתנו עלו כל המשפחה המורחבת, הדודים הדודות. היינו הרבה ילדים, התרוצצנו ושיחקנו. שטנו חמישה ימים עד שהגענו לנמל בחיפה. על האנייה היו גם ישראלים בני תנועות הנוער. הם לימדו אותנו מילים בעברית ולשיר שירים בעברית. אחד השירים הוא "הבאנו שלום עליכם". הרבה זמן לא הבנתי איך אפשר להביא שלום על 'לחם". הגענו לחיפה בערב, האורות על הר הכרמל האירו והמראה היה מרהיב. מהאנייה עלינו על משאית שהביאה אותנו למושב ערוגות.

ילדות במושב ערוגות

אבא שלי אהרון ואמא שלי רבקה היו ציונים ורצו בארץ ישראל לעבד את האדמה, ולכן בחרו לגור במושב ערוגות. בשנת 1957 הייתה עלייה גדולה של יהודים ניצולי שואה מפולין, ומשפחות רבות עלו למושב ערוגות. גם המשפחה של בעלי, מרדכי פיינברג, עלתה מפולין לערוגות. גדלנו יחד במושב ובילינו בחברת הנוער. למדנו בבית הספר היסודי תלמי יחיאל-ערוגות, היום, מכללת אחווה. ואחר כך בתיכון באר טוביה. אני רציתי מאוד להיות מורה והלכתי ללמוד בסמינר למורים בירושלים, סמינר "ילין" בבית הכרם. למדתי להיות גננת. אחרי הלימודים התגייסתי לצבא. בצבא הייתי "מורת עם". לימדתי במושבים של עולים חדשים עברית – קרוא וכתוב. עברתי מבית לבית עם לוח עץ קטן וגירים ולמדתי קבוצות של שלושה ארבעה אנשים. נפגשתי עם תרבויות חדשות שלא הכרתי אותן. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת ומאתגרת.

המשק

אחרי הצבא אני ומרדכי התחתנו והחלטנו להקים את ביתנו בערוגות. הקמנו משק חקלאי, גידלנו שזיפים ופרחים, סיפנים ועלים ירוקים לקישוט. אחר כך כשהשזיפים לא היו כלכליים נטענו כרם ענבים. אני עבדתי כגננת בגן הילדים בערוגות. לימים הגן עבר למרכז אחווה ולגן הגיעו ילדים מערוגות, תלמי יחיאל, כפר אחים ואחווה.

המשפחה

מרדכי בעלי גם הוא בן לניצולי שואה. אמו בלה זיידנוורם, בת למשפחה מאוד גדולה מהעיר וורשה. לאחר השואה נותרו, היא, אחותה חלה ואחיה צבי. אביו של מרדכי משה פיינברג נותר לבדו מכל משפחתו.

למרדכי ולי נולדו שלושה ילדים: ליאת הבכורה, גם היא הקימה בית ומשפחה במושב ערוגות עם בעלה ארז גולן ולהם שלושה ילדים: נויה יאיר ואלונה. הבן השני עידו הקים אף הוא בית ומשפחה עם עינב במושב ערוגות, ולהם שלושה ילדים: אדר אופיר ועומר. הבת הצעירה אלה נישאה לאייל גבר. הם גרים ברעננה ולהם שלושה ילדים: הילי יעל ואלון.

זאת משפחתי היקרה.

הזוית האישית

סבתא הינדה: היה לי מאוד נעים ומשמח לבלות עם נכדי אדרי. אדר הנכד: זו חוויה מאוד כייפית ומשמחת ואני מאחל לסבתוש עד 121 ושתהיה בריאה.